נתחיל בחדשות הטובות - ובהחלט יש כאלה. בכפוף לכל שיבוש אפשרי, הרי שממחר נהיה עדים לאיחוד משפחות: הורים יחבקו את ילדיהם, סבתות את נכדיהן, נשים את בני זוגן ועוד.
צריך לעצור ולהתעכב עוד רגע על הטוב הזה, שהרי מהם חיי אדם אם לא סך כל האנשים הקרובים לליבו? רוצה לומר: מי שמחבק מחדש את ילדיו, אחרי שכבר הכין את עצמו לגרוע מכל, זכה לא רק ביקיריו בחזרה, אלא בחייו. דהיינו, לא "רק" חייהם של 50 ישראלים ינצלו, אלא של 50 משפחות.
נישאר בצד הזכות: שרי ממשלת ישראל (סהדי במרומים שאיני מרבה להחמיא להם), קיבלו אמש החלטה נכונה, או ליתר דיוק: ההצעה שהונחה בפניהם היא כזאת שבלתי אפשרי לסרב לה, למרות הקושי העצום המובנה בה: לא בגלל מי שנכללים ברשימה וצפויים להשתחרר, אלא בגלל מי שנותרים בשבי - יותר מ-180 נפשות, יותר מ-180 משפחות.
לשם שינוי, מגיע לשרי ממשלת ישראל, כולל העומד בראשה (ומוכרחים להיות הוגנים גם עם האיש השנוי במחלוקת ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית מאז הורדוס) קרדיט, שבצידו גם גינוי - לא להם, כי אם לחבריהם שהצביעו נגד.
להצביע נגד כדי להפיל את ההחלטה, הוא דבר אחד. להתנגד לה באופן סימלי מתוך ידיעה ברורה שתעבור, זו שרלטנות מוסרית. אני מודה שלא ציפיתי ליותר מצד שרי עוצמה יהודית והציונות הדתית, שני נוכלים-פוליטיים שהתגלו במערומיהם אף ביתר שאת מאז פרצה הלחימה, אבל גם אות הקין הזה חייב להתווסף לאלה החקוקים ממילא על מצחם.
זיכרונות מעסקת שליט
נמשיך עוד לרגע עם המחשבות הטובות, אלה שכל כך נזקקנו להן כל כך אחרי שישה שבועות של מערכה: מי שרוצה לראות את החצי המלא של הכוס, יגלה שיש כאן יתרון מוסרי של חברה אנושית שמקדשת את החיים על פני חברה שמצמיחה מתוכה רוצחים ו"שהידים".
אפשר לקשקש עד מחר על עזה כבית כלא (לא נכון, עובדתית) או על "כיבוש" (דווקא במקום שפינתה ישראל והניחה את גורלו בידי תושביו, שבחרו בטרור), אבל הקיבוצים הפורחים, שמהם נחטפו מי שישוחררו החל ממחר, לעומת עליבותה של עזה, מספרים סיפור של בחירה בחיים.
הציונות הצמיחה מחולות שוממים יישובים לתפארת, בעוד בעזה לקחו מיליארדים של דולרים שזרמו אליה מכל העולם כדי לבנות מפעל רצח. כל מי שרואה את הדברים אחרת הוא לא רק בוגד בעמו אלא גם בוגד, לפני הכל, באמת.
פטרול אחרון בצד המואר של הגבול: השחרור המהיר הזה (במונחי מו"מ מול חמאס) הוא תולדה של לחץ צבאי שהפעיל צה"ל על חמאס ובכיריו, פרי המלחמה. יש כאן יותר מהישג צבאי, יש כאן הישג תודעתי שהוא קודם כל פנימי. במערכה בעזה נפלו עד עתה כשבעים חללים. כלומר, יותר ממספר המשוחררים בפעימה הראשונה.
אחרי שנים שבהן פחדו בישראל לנקוט בצעדים התקפיים מתבקשים שבהם ימותו חיילים כדי שאזרחים יחיו, חזרנו לפרופורציות הנכונות: ליבנו שותת דם ועינינו דומעות על כל נופל בקרב, אבל כשהדבר נעשה כדי להגן על חיי אזרחים (או להצילם, במקרה דנן), מדובר בסדר הנכון של הדברים, זה שכל כך חסר לנו מאז ימי רצועת הביטחון בלבנון. לפחות הנקודה הזאת אכן הפכנו את המשוואה.
אבל גם כל מי שליבו התרחב נוכח הכרת הטוב, ייאלץ להודות שהשמחה בשמחתן של המשפחות שיזכו לראות את יקיריהן משתחררים, אינה שלמה.
היא אינה שלמה כי הרפרנס שיש לנו לעסקאות שבויים קודמות, מגלה שתמיד היו בהן גם זרעי פורענות לעתיד לבוא. במילים אחרות: יש בינינו לא רק משפחות שמצפות לחזרת יקיריהן, אלא גם משפחות שיקיריהן לא ישובו, כדי לאפשר את אותה שמחה. יובהר שהכוונה אינה למשפחות הנופלים, אלא למשפחות הנרצחים בפיגועים עתידיים, אם ישראל תיתן לעסקה הזאת להפוך לתחילתה של פשרה עם חמאס.
כששב גלעד שליט לביתו, לא היה ישראלי שליבו לא התרחב: חייל צה"ל חוזר אחרי שנים בשבי חמאס, אינו דבר של מה בכך. הבעיה היא שקו ישיר נמתח מאותו יום בשלהי 2011 למתקפת הטרור הגרועה ביותר שידעה ישראל, 12 שנים אחרי.
זה נכון ברמה הפרסונלית (יחיא סינוואר שוחרר באותה עסקה) ונכון גם ברמה התודעתית, שהפכה חטיפה של חיילים ואזרחים ישראלים לאובססיה של ארגוני הטרור ברצועה (ורק כדי להסיר ספק: אין בדברים משום האשמה של שליט או משפחתו, כי גם הבלים כאלה כבר נכתבו בימים האחרונים).
לא רק טריגר מן העבר יש כאן, אלא גם חשש מפוכח מפני מה שצפוי לנו בעתיד הקרוב מאוד, זה שלאחר אותה הפסקת אש (בהנחה שלא תתפוצץ קודם).
האם תצליח ישראל לחדש את הלחימה הנדרשת כדי לחסל את חמאס עד לאחרון אנשיו (הציבור הישראלי לא יסתפק בפחות)? האם תעמוד בלחץ הבינלאומי? וגם אם כן, האם תוכל להתמודד עם התוצאות של הלחץ הזה, גם במחיר של איבוד תמיכה מצד שותפינו?
הבטחה של נתניהו
אם לשפוט על פי הצהרות הדרג המדיני הבכיר בישראל, התשובה היא חד משעמית, כן. הן נתניהו התחייב באופן המפורש ביותר שהשאלה היא לא האם נטהר גם את חאן יונס ממחבלים, אלא רק מתי.
אני נורא רוצה להאמין לו, אבל זוכר גם שהבטיח בצורה שאין נחרצת ממנה שלא ייכנס דלק לרצועת עזה, רק כדי לרדת מהעץ אחרי כמה ימים, כשהוא מסתתר מאחורי גבה של מערכת הביטחון "שהמליצה" על כך (אם אכן המלצתה היא המכרעת, למה שלא תתפטר ותיתן לראשי מערכת הביטחון לנהל לבדם את המערכה?).
גם אם נניח לטקטיקה הנפסדת, הרי שעצם המעשה מוכיח שפניית פרסה כזאת היא אכן אפשרית, עד שכל אזרח בישראל צריך להתפלל עתה שאימתם של הסקרים גדולה על נתניהו יותר מאימת הבית הלבן.
ויש כמובן עוד: חמאס ינצל את מרווח הנשימה כדי להחזיר לידו חלק מיכולותיו שאבדו, לנהל מחדש את מערך שיגור הרקטות, להתחמש, להתארגן. לכל אלה, יש לזכור, יהיה מחיר בנפש חיילנו - והלוואי שהייה מדובר בהגיג תיאורטי בלבד.
אם להיות מפורשים יותר: יש בין חיילי צה"ל אנשים צעירים שינצלו את ההפוגה כדי לקפוץ הביתה לחבק את המשפחה, לאכול כמו שצריך, להתקלח ובעיקר לשמוח ולשמח - שבעוד כמה ימים אולי יאבדו את חייהם כתוצאה מפסק הזמן המבצעי שניתן לחמאס. זה משפט נוראי, אני יודע - ויותר מכך, זהו מחיר נוראי, למרות שבניגוד לתמורה, אין לו עדיין פנים ושמות. יהיו לו.
מאזן בוחן של הלחימה
ולא רק מחירים יש כאן: הפסקת אש תיתן לנו מעט זמן לערוך מאזן בוחן של הלחימה בעזה עד כה. ההנחה הרווחת היא שאחרי ההתאוששות של צה"ל ממחדל ה-7 באוקטובר, נוהלה המלחמה על הצד הטוב ביותר, או לפחות על הצד הטוב יותר, בעיקר על ידי מפקדים שיודעים כבר שעתידם הצבאי (אולי גם הציבורי-עתידי) תם, אך מבקשים שלפחות הפרק האחרון שייכתב בו יהיה של ניצחון.
צר לי, אבל מוכרחים לפקפק בהנחה הזאת: מבלי להקל ראש בכל הנימוקים בעד משנה זהירות, נוכח יעד מבוצר שעלול להפוך למלכודת מוות, הרי שהצבא הגדול והחזק במזרח התיכון מתמודד כבר כמעט 50 ימים עם ארגון טרור שחמוש בעיקר בנק"ל - מרמת הנשק האישי ועד לרמת הנ"ט (נניח לרגע לחימוש הרקטי שמשבש את שגרת החיים בעורף, אבל גובה, תודה לאל, מעט מאוד קורבנות בנפש).
זהו ארגון נטול מטוסים, טנקים, ספינות וצוללות, אין לו יחידות סייבר שהצמיחו מתוכן סטרט אפים ששינו את העולם, אין לו יחידות מילואים מאומנות, ועוד מאפיינים של כוח שווה ערך שמתמודד מול צבא שמצויד בכל אלה.
נכון שבלחימה בתוך מנהרה (למשל), אובדים רוב היתרונות שנמנו לעיל, ועדיין - רבים מאזרחי ישראל אינם מבינים לא רק מדוע לא הצליחה ישראל עדיין להוריד את הטרור העזתי על ברכיו בתוך 48 ימים, אלא מדוע לא הצליחה לעשות כן בתוך 48 שעות (שלא לדבר על שר המורשת שלא מבין איך זה לא קרה בתוך 48 דקות. רע מאוד להסברה, אבל לא משולל יסוד).
פחות מניצחון לא יספיק
כן, עברנו לצד האפל של העסקה - ואם בצד המואר שלה מנינו את הלחץ הצבאי שהביא להסכם שעל פניו נראה טוב מקודמיו, הרי שעתה אפשר לתהות האם אכן חמאס מוכה ושבור?
האם זו לא בדיה נוסח "חמאס מורתע"? כי עושה רושם שהוא דווקא מנהל מו"מ קשוח, משגר טילים, רקטות ופצמ"רים (אם כי בכמות פחותה), נלחם בעוצמה בחלק גדול מהמקומות ולא מניף דגלים לבנים.
במילים אחרות: עם כל כובד האחריות שרובצת על הרצי הלוי אחרי ה-7 באוקטובר, הוא לא הצליח עדיין לגבור על מוחמד דף.
הלוואי שיצליח - והלוואי שלא נצטרך לבחון בו זמנית את יכולתו לגבור גם על נסראללה (והרי עוד נדרש גם לזה, באופן שמעלה את השאלה האם ישראל לא צריכה לנצל את ארבעת ימי ההפוגה כדי להסלים את תגובותיה בצפון? לא כדי להביא להתלקחות רבתי, אלא כדי לשדר לעולם שאי אכיפת החלטה 1701, שמרחיקה את חיזבאללה מהגבול, עוד לגרור את האזור למלחמה שלעומתה תיראה "מלחמת עזה" כהערת שוליים).
אין בדברים האלה כדי להעיב על השמחה שבחזרת חטופים - וביתר שאת, ילדים ונשים, אל חיק יקיריהם. אין ממשלה מוסרית וחפצת חיים (הפעם לא במובן הפוליטי) שהייתה יכולה להכריע אחרת.
לכן נשמח בשמחת המשפחות, נמחה דמעה של התרגשות, נחבק בחום את מי שעדיין מצפים לחדשות טובות באשר לחטופים שטרם שוחררו, ניקח הרבה אוויר - ונחזור נחושים מאי פעם למערכה, אפילו מתוך ידיעה שתביא עמה עוד הרבה כאב.
זוהי שעתו היפה של עם ישראל, ובה בעת זוהי גם שעת מבחן: העם שיחבק החל ממחר את ילדיו האובדים, לא יסתפק בפחות מהכרעה ברורה. לא ניצחון "בפנדלים", אלא ריסוק חמאס - ולא כמטאפורה.
הדרישה הזאת, לניצחון שאין מפורש ממנו, על אף שהיא אינה מגובה במיצגים אומנותיים או מושמעת בעצרות עם שירים של שלמה ארצי, צריכה להדהד כל העת באוזניהם של מקבלי ההחלטות.