לא רק בעזה: כשמדינה שלמה נחטפת בידי חבורה של כלומניקים

סוגיית החטופים קורעת את מדינת ישראל מבפנים, להנאת האויב החמאסי. גם מי שחושב שהיעד העיקרי של המלחמה בדרום הוא ניצחון על חמאס, יודע ששום ניצחון לא יהיה שלם ללא השבת החטופים למשפחותיהם ולביתם.

יחד עם זאת, למרות קונצנזוס רחב בנושא (אם לא ברמה הטקטית, בוודאי ברמה הרגשית), נצבעה גם המלחמה המוצדקת הזאת בגוונים של מחלוקת. למה בעצם?

ברשותכם נלך ישר לשורה התחתונה: כמו נושאים אחרים שקשורים לניהול המדינה, גם עניין החטופים הפך סימפטום למחלה הכרונית ממנה סובלת מדינת ישראל, היעדר ממשלה - ובעיקר, היעדר ראש ממשלה שיכול לגלות נחישות ולקבל החלטות שיש בהן תעוזה, גם משהוא יודע שתימתח עליו ביקורת קשה.

נתחיל בקצה הקרחון, זה שנגלה אתמול לעיני כל, עת התקיים בכנסת הדיון הביזיוני שעימת בין חברי כנסת מהימין הקיצוני לבין משפחות החטופים. בפרפראזה על הביטוי הדיפלומטי: "חשיבותה של הפגישה הוא בעצם קיומה" הרי שניתן לומר על הדיון הזה שהביזיון הגדול, הרבה לפני מה שנאמר בו, הוא עצם קיומו.

בישראל יש חוק שמאפשר לגזור עונש מוות על מחבלים. החוק הזה מעולם לא הופעל - ולא מסיבות משפטיות אלא מסיבות מדיניות-ביטחוניות. במילים אחרות, אין זה עניין לרשות המחוקקת, שהרי החוק, כאמור, כבר קיים, אלא לרשות המבצעת, קרי הממשלה - ומה שאמור להיות הסיירת שלה למשימות מיוחדות, הקבינט.

אני יודע שבשוליים הסהרוריים של הימין לא ממש חזקים בנושאים כמו חוקים בכלל והפרדת רשויות בפרט, אבל לפחות ראש הסיעה, איתמר בן גביר - המשמש גם כחבר ממשלה הממונה על המשרד לביטחון לאומי - אמור לדעת את כל האמור לעיל.

אז למה הוא התעקש על קיום הדיון? כי היכולת שלו לברבר גדולה ממש כמו חוסר היכולת שלו לבצע. זה היה פריק-שואו שנועד עבורו ועבור החבורה המוזרה שנשא על כפיו לכנסת.

כלומר, גם מי שמסכים על כך שבימים שבהם נרצחים כ-1,200 אזרחים וחיילים, עשרות נופלים בלחימה בעזה וקרוב ל-240 ישראלים ואחרים מוחזקים בידי האויב, כאבן של משפחות החטופים אינו עומד לבדו (כפי שגרס חבר הכנסת אלמוג כהן), מבין שאת המשפט הזה אפשר לומר כמעט בכל מקום, מדיון ביטחוני סגור ועד לשיחת-סלון ביום שישי, רק לא לגורם אחד: למשפחות החטופים.

זאת ועוד: מאחר שלדיון המיוחד לא הייתה מלכתחילה שום עילה להתקיים, הרי שסיעת עוצמה יהודית נחשפה במערומיה: פגיעה פומבית ומכוונת במשפחות שחרב עליהן עולמן רק כדי לקושש קצת לייקים מהבייס כהכנה לבחירות הבאות. לדיראון עולם ייזכרו האנשים האלה, נבחרי ציבור בישראל.

ראש הממשלה היה יכול למנוע את קיום הדיון הזה, אבל הוא לא עשה כן, משתי סיבות אפשריות - שמשתיהן הוא יוצא רע מאוד. הראשונה היא שנתניהו לא מנע את קיום הדיון כי הוא מפחד מהשר לביטחון פנים שלו.

בסביבתו של נתניהו אולי אפשר לכנות את בן גביר "ליצן טיקטוק", אבל הליצן הזה שווה כמה אצבעות שחיוניות לשרידות הקואליציה, ביום שאחרי - זה שנתניהו מאמין בכל ליבו שעוד יינתן לו. כלומר, נתניהו איפשר בשתיקתו מהלך פוליטי שמזיק לישראל ופוגע בקודשיה, כמו היחס למשפחות שבויים ונעדרים, רק כדי להיטיב את מצבו הפוליטי.

אם זה נכון, נותר רק לתהות מתי לאיש הזה, שמסור כל כך לניהול המערכה החשובה של שרידות שלטונו, נותר בכלל זמן לפקח על המלחמה.

האפשרות השנייה היא גרועה אף יותר: נתניהו הבין את חומרת המצב, הוא לא מפחד מבן גביר עד כדי כך, אבל היה לו נוח שמישהו יזיז שמאלה את משפחות החטופים. מדובר בהאשמה חמורה, אבל די היה לראות את מכונת הרעל מתעוררת במסרים נגד המשפחות (בעוד נתניהו נפגש עמן) כדי לחשוד שמישהו "מסביבתו" מעורב בנושא.

תהא הסיבה אשר תהא, שתי התופעות המבחילות האלה - ניגוח המשפחות בכנסת וזיהוי מאבקן עם השמאל, הן לא יותר מסימפטומים של חוסר משילות. חוסר משילות אינו מתבטא רק במלחמות בין כנופיות פשע במגזר הערבי או העובדה שבכבישים ברחבי הפזורה הבדואית, אי אפשר לעצור בשולי הדרך מחשש לשוד אלים. הוא מתבטא, ביתר שאת, מהיעלמות המדינה מכל מקום שבו מצפים ממנה להיות: בטיפול במפונים, בפיצויים לבעלי העסקים ובשאר תחומי אחריות שבמקרה הטוב היא הגיעה אליהם באיחור - וברוב המקרים, היא עדיין נעדרת.

נזרום לרגע עם ההנחה שמחאת משפחות החטופים נצבעה בשוליה בצבעים פוליטיים, בעיקר של כאלה שהזיזו להם את הקפלן במוצאי שבת, ונשאל באיזו מציאות יכולה תופעה שכזאת להתרחש? ובכן, רק במציאות שבה הממשלה הזניחה את חובתה, לא תפקדה, לא עדכנה את המשפחות בזמן, לא נפגשה עמן, לא טיפלה במצוקותיהן, דברים שנסכים שהם נדרשים וחיוניים, גם בעיני מי שסבור שניצחון צבאי מוחץ קודם למשא ומתן על השבתם.

מאחר שהממשלה לא עשתה את כל אלה, אלא אם כן מחשיבים את המינוי ההזוי והמיותר של קצין בכיר לשעבר, שוועדת חקירה (שנתניהו דחף להקמתה!) כבר הסיקה לגביו מסקנות נחרצות, נכנסו גורמים אזרחיים אלטרנטיביים לפעולה.

להאשים את "שולי המחאה" בכך שנצבעו בצבעים פוליטיים יהיה ממש כמו להאשים את "אחים לנשק" או עמותות וארגונים שמאגדים מתנדבים ממיטב הנוער של הציונות הדתית, בכך שהתנדבו לסייע לתושבי הדרום, מחקלאים שעובדיהם הזרים נרצחו, נחטפו או נמלטו ועד לדאגה לצרכי המפונים, בעת שאלה הוזנחו על ידי הממשלה.

כלומר, גם "הסתננות" (נניח) של גורמים פוליטיים לשולי מחאת משפחות החטופים, אינה אלא פרי הבאושים של ממשלה לא מתפקדת.

בשבוע שעבר נכתב כאן שסוגיית החטופים הפה לאמוציונלית מדי, שזה בסדר גמור ברמת הסנטימנט הלאומי, אבל קצת פחות כשזה מנחה את מקבלי ההחלטות. בניגוד לעמדה הרווחת, ברמה האישית אני חושב שהעובדה שמדינת ישראל נרדמה בשמירה ואפשרה את האסון הזה, נכונה ככל שתהיה, לא צריכה להנחות את השיקול הקר של מה שנכון לעשות כדי לנצח - שרק הוא צריך להנחות את הכוחות הפועלים בשטח.

זה בסדר לקרוא למקבלי ההחלטות לחשוב שאלה בני משפחותיהם שנמצאים במחשכים בעזה, כל עוד מדובר על רגישות כלפי הסוגייה, ובהינתן שבסופו של דבר החלטות נלקחות רק לפי הגיון מבצעי שדוחה כמעט כל שיקול מוסרי (הוא הדין אגב לגבי פגיעה באזרחים עזתיים).

אין בכך חלילה משום תלונה נגד המשפחות ומאבקן, כל אחד מאתנו היה נוהג כמותן ושורט בציפורניו את דלתות החדרים שבהם מתכנס קבינט המלחמה, אבל הלוחם שנדרש לסחוט את ההדק מול מחבל בעזה, אסור שישמע באוזניו את בכיו של תינוק חטוף.

נתניהו אגב, הכריע כבר מזמן בעד תיעדוף נושא החטופים (במקרה הזה הרעייה שחיבקה אותם היא גם הראייה), הוא פשוט לא רוצה ולא מסוגל לקחת אחריות על ההחלטה, בעיקר אם תוצאותיה יתבררו כהרות אסון כמו עסקת שליט.

זה נורא, זה קורע את הלב מבפנים, אבל לו היה ראש ממשלה בישראל, כזה שהוא גם מנהיג ולא רק מחשב קיצין - בציפייה למשהו שיציל את הקריירה הפוליטית שלו, הוא היה מתייצב קבל עם ועדה ואומר דברים ברורים אודות ההכרעה האכזרית שנאלץ לקבל (אגב, גם לו היה חושב אחרת ומחליט להקדים את המו"מ לשחרור החטופים להכרעה צבאית).

מרוב שנות נתניהו שכחנו כבר את חובתו הראשונה במעלה של כל ראש ממשלה: קבלת החלטות שיעמדו למשפט הציבור, שיזכו לחיצי הביקורת, ובמקרה דנן: לקבל החלטה שתגרום למשפחות החטופים לקרוא לו "רוצח", או לחילופין - למי שמתעדף את הניצחון - לקרוא לו "פחדן".

לו היה ראש ממשלה כזה, הוא לא היה ממלמל מילים חסרות משמעות על התקדמות בשתי הגזרות במקביל. אפשר להסכים או לא להסכים עם עמדותיו של בצלאל סמוטריץ' אבל התלונה שלו על כך שמטרת העל של הלחימה השתנתה והפכה ממיטוט חמאס לשחרור החטופים, היא מוצדקת: היא השתנתה בגלל לחץ ציבורי, אמוציונלי - ולא בעקבות דיון רציני שמחייב את כל משתתפיו בדין וחשבון על ההכרעה שיקבלו.

ממשלה חסרת אחריות החליטה שוב שלא להחליט (וזה בכלל לא משנה איזו עסקת שבויים תתבצע לבסוף) וראש ממשלה חסר אומץ לב שנמנע מהכרעה ברורה.

בכך מותיר נתניהו את הסוגייה שקורעת את הלב להכרעת הרחוב, בין אם מדובר במי שרואים בכך המשך טבעי לחסימת נתיבי איילון במוצ"ש ובין אם מדובר בחבורת גזענים שאינה חסה גם על כאבם של מי שיקיריהם ילונו גם הלילה, זה הלילה ה-45 ברציפות, במנהרות חמאס.