הסערה החורפית שהגיעה אתמול במלוא עוצמתה באה במקביל להסלמה בעימות בגבול הצפון. ארגון חיזבאללה ירה אתמול לאורך שעות רבות יותר ומספר רב יותר של מטחים מהימים שקדמו לו. גם הבוקר נפתח במטח כבד כאשר מספר רקטות מדרום לבנון נפלו באיזור צומת הגומא, כשני קילומטרים מדרום לקרית שמונה. על פי מדיניות פיקוד העורף לא נשמעו אזעקות, משום שהפגזים נפלו בשטחים פתוחים ולכן המטח הפתיע את מי שהיה באזור. נהגים שנסעו בכבישי האזור כלל לא ידעו שעליהם לחפש מחסה.
"מאתמול אנחנו מרגישים החמרה, הנפילות מתקרבות אלינו", אמר קובי רוזנברג, דובר צוות החירום של קיבוץ כפר בלום. רוזנברג היה שלושה שבועות מחוץ לביתו, אבל החליט באחרונה לשוב לכפר בלום. הוא לא היחיד. תושבים נוספים שעזבו דרומה, לאיזור העמקים או למרכז הארץ, החלו לשוב לבתיהם. מדובר בתושבי הישובים שהתפנו על דעת עצמם ובהמלצת המועצה האיזורית הגליל העליון, ולא כאלה שהמדינה החליטה לפנות אותם.
וכך, אלו שנשארו ואלו שיצאו וחזרו חיים במציאות מלחמתית נמשכת. "למדנו להבדיל בין רעש של נפילות לרעש של יציאות הארטילריה שלנו", הסביר רוזנברג. "כשיש יציאה שלנו, האוויר יוצא מהריאות, וכשיש נפילה מירי של חיזבאללה, האדמה רועדת מתחת לרגליים", הסביר רוזנברג. הוא לא תומך באלו שקוראים "להיכנס לתוך לבנון ולגמור עם זה" כי לדבריו, "כניסה לבוץ הלבנוני עלולה להיות צעד גרוע". אז מה כן? "המסקנה שלי היא ששקט אמיתי, כמו שיש שחולמים עליו, לא באמת יהיה פה. זו מציאות מורכבת. אנחנו חיים במזרח התיכון ויש כאן מלחמה בין תרבויות".
ברור לו שיש משפחות שלא יוכלו להשלים עם מציאות שלא תבטיח להם ולילדיהם ביטחון. מדובר בעיקר במשפחות צעירות עם ילדים. אבל עוד לפני העתיד המיוחל שאחרי סוף הקרבות, יש כרגע מציאות מוזרה מאד, בעיקר ליישובים שלא הוחלט לפנות אותם. כפר בלום, למשל, נמצא במרחק של 5.6 קילומטרים מקו הגבול, והחלטת הממשלה מדברת על פינוי עד למרחק של 5 קילומטרים מגבול.
בגליל העליון יש שמונה קיבוצים כאלה. רבים עזבו ביוזמתם ועל חשבונם ונדיבות לב המארחים. אבל אלה שנשארו נמצאים בחיי יום-יום מוזרים. מערכת החינוך למשל פועלת בצורה חלקית ביותר, עם עזרה גדולה של מתנדבים, במערכת שעות קצרה ובהסעות שעליהן אחראים ההורים. גיורא זלץ, ראש המועצה האיזורית הגליל העליון, כמו עמיתיו לקו העימות, מעלה את המצוקה הזאת כמעט מתחילת המלחמה. בנוסף הוא מבקש גם עזרה משמעותית יותר ללוחמי כיתת הכוננות שנשארו מתוקף תפקידם. ביום שישי נפצעו קל שני חברי כיתת הכוננות בקיבוץ מנרה. לצד ההקלה על כך שהפגיעה הייתה קלה, הביע זלץ את כעסו על כך "שמתחילת המלחמה, עדיין כיתות הכוננות בחסר של ציוד ותחמושת".
רוזנברג, שעובד במועצה האיזורית הגליל העליון במחלקה שמלווה ישובים, מוצא את עצמו בימים אלו מסתובב בין הקהילות שפונו לבין התושבים שנשארו בבתיהם, וכבר מתחיל לחשוב על היום שאחרי שהמלחמה הזאת תיגמר. "אותי כבר מעסיקה השאלה מה יקרה אז. החיים שלנו פה הם ממשבר למשבר, וצומחים ממשבר למשבר. השאלה היא איך מאפשרים את הצמיחה אחרי המשבר הזה?".