תזוזה טקטונית, מפץ גדול, פריש-מיש - יבחר כל אחד את המושג הקרוב לליבו, אבל נדמה שכולם תמימי דעים שהמפה הפוליטית עומדת להשתנות: אנשים שהיו בשמאל הקיצוני, מרצ פינת חד"ש, מטיפים עתה לנוף פתוח מקיבוץ בארי אל הגלים של חוף עזה, לעומתם אחרים שנהגו לסכם את משנתם הפוליטית בצמד המילים "רק ביבי", נשבעים שהפעם לא יבחרו בו ויצביעו לגנץ או יישארו בבית.
ובכל זאת, יש הבדל בין שני המחנות ששימרו, כל אחד, את החלוקה הקלאסית בין שמאל לימין בפוליטיקה הישראלית של המאה שעברה.
למה מאז המאה שעברה? כי הלכה למעשה, למעט שוליים שהיו צרים מלכתחילה ומאז רק הלכו והצטמצמו, מאז ספטמבר 2000, אין יותר שמאל: כשהלך אהוד ברק לקמפ דיוויד וחזר עם מה שמכונה "אינתיפאדת אל אקצא", הבינו רבים במחנה השמאל, שאהב לכנות את עצמו גם בשם "מחנה השלום", שהדיון על שטחים תמורת שלום, זה שהיווה את הבסיס ההגיוני כל כך לפשרה הטריטוריאלית, הפתרון המערבי שניסו לכפות על המזרח התיכון, התקיים בעיקר בין העבודה למרצ - ולא עם האויב והשכן.
נכון שלתבוסה האידיאולוגית הזאת, שהייתה מלאה בכוונה טובה ובדורות נח"לאים שידעו לנגן כמה אקורדים מ-"סטירוויי טו האבן" של לד זפלין על גיטרה אקוסטית, לקח זמן לחלחל, אבל מבצע חומת מגן שאליו יצא אריק שרון (אחרי שפיגוע רדף פיגוע), זכה כבר לקונצנזוס כמעט מקיר לקיר, בד בבד עם הצטמקות מתמידה של מספר המנדטים למפלגות היחידות שהעזו לקרוא לעצמן "שמאל": העבודה ומרצ.
נולד בינואר ומת באוקטובר
בואו ניקח רגע פאוזה קטנה ונתבונן במה שהיה משתי אלה: מרצ הייתה שווה בשיאה 12 מנדטים, מפלגת העבודה - אם מפליגים עד לימי מפא"י, הייתה שווה קואליציה משל עצמה, אבל גם אם נבדוק בימי פרס ורבין, נמצא אותה עם יותר מארבעים מנדטים. האחרון שעמד בראשה והרכיב ממשלה היה אהוד ברק - וגם לזה ימלאו בקרוב 25 שנים.
השמאל של השנים האחרונות היה בעיקר פרי דמיונו של הימין. הוא נצרב בה כדמון בגלל העמדה המוסרית הנפסדת שגילה בעת ההתנתקות ("רצח רבין" של הימין), אבל למרות הקיטוב הזה, לשמאל לא היה שום תפקיד פוליטי אפקטיבי מלבד לשמש כדמון שיצר נתניהו:
זה התחיל ב"שכחו מה זה להיות יהודים" ונמשך עם מצעד החוברים "לשמאל הקיצוני" - פעם היה זה אביגדור ליברמן המתנחל מתקוע, פעם היה זה מתנחל אחר, הפעם מהימין הדתי בדמות המפכ"ל בדימוס, רוני אלשייך, פעם היה זה בית"רי מינקותו ובעל תשובה כמו היועמ"ש לשעבר, אביחי מנדלבליט, פעמים אחרות היו אלה נפתלי בנט סרוג-הכיפה, איילת שקד עם הבושם בניחוח פאשיזם, יועז הנדל, גדעון האוזר, גדעון סער, זאב אלקין - והרשימה עוד ארוכה.
בעולם הדמיוני והדמוני שיצר נתניהו, השמאל הקיצוני המשיך לקלוט מצטרפים חדשים, על אף שלא היה קיים.
לראייה, אפילו השותפות הפוליטית עם מפלגה ערבית מוסלמית, לכאורה הסיוט של הימין, לא הניבה שום פעולה שהיה בה קו מדיני פשרני. להפך - מול עזה למשל היא הייתה ניצית הרבה יותר מרוב ממשלות נתניהו לדורותיהן.
הנה פרדוקס קטן: העובדה שהשמאל הציוני לא היה קיים הלכה למעשה (מיוצג היום בכנסת על ידי ארבעה ח"כים של מפלגת העבודה), לא אומרת שהוא לא עורך חשבון נפש נוקב מאז ה-7 באוקטובר.
דווקא בגלל האינרטיות הפוליטית שלו, החשבון הזה נוקב בהרבה ומטלטל את אמונות הייסוד של רבים. למה? כי אחרי ספטמבר 2000, עת חלום אוסלו התפוצץ, הפך השמאל מהגדרה קונסטרוקטיבית להגדרה שקודם כל שוללת את מה שהפכה ישראל להיות: ניצית יותר, דתית יותר, מזרחית יותר - ולאחרונה גם יותר אופורטיוניסטית ומושחתת יותר.
מה שהגדיר את השמאל בשנים האחרונות לא היה עוד המדינה שהוא רוצה שתהיה, אלא המדינה שגנבו לו, זאת שמגעילה אותו. הרגשות המרירים (או "החמוצים" כפי שאבחן נתניהו לפני שאיבד קשר עם המציאות) היו נספגים לאיטם עם השנים, אלמלא ניסה נתניהו להוביל מהפכה משפטית שעל רובה אפשר היה להסכים, אבל ה-10% בשוליה, שנועדו להגן עליו מפני אימת הדין, הכתיבו את היחס אליה.
כך, המחנה שהפך משמאל ל"רק לא ביבי", קם מחדש כתנועת מחאה שגילתה מחדש את הישראליות האקטיבית (במילים אחרות: נולד ב-4 בינואר ומת ב-7 באוקטובר).
הוסיפו לכך שיטת מינויים שבה זוכים בתפקידים הבכירים רק מי שמפגינים נאמנות לאדון ולגברת - ואפילו בימין, שניצח בבחירות בצורה משכנעת, התחילו להיזכר במשל יותם, המספר על העצים שהמליכו עליהם את האטד.
ההלם הופך לזעם, הזעם הופך לתסכול
נתחיל לקשור את הקצוות: ההתפכחות בימין היא לא אידיאולוגית, אבל מאוד ממוקדת ופרסונלית.
היא פרסונלית לא רק בכל הקשור לנתניהו (ומשפחתו) אלא גם באשר לחלק גדול מהשרים שמינה והתגלו ברגע האמת ככלים ריקים. אפילו כאשר היא נמצאת ימינה משם, היכן שהאידיאולוגיה קיצונית יותר, ברור היום לחלק גדול ממצביעי הציונות הדתית, שמוטב היה לשים את המושכות בידי שני נציגים ראויים יותר.
בשני צדי המפה הפוליטית קיים תסכול עמוק: בימין רואים איך המנהיג שכשל גורר לתהום את כל המחנה, דווקא בעת שבה שמאלנים גמורים מוכנים לחתום בשתי הידיים על משפטים שעד לפני כמה שבועות אפילו איש ימין היה חושב פעמיים לפני שהיה משמיע בקול - מדיבורים על פצצת אטום, לא רק על עזה אלא גם על ביירות - ועד להבנה שהאסלאם הפונדמנטליסטי הוא הגרסה הגרועה ביותר של האנושות מאז ימי הנאצים.
ואם בימין התסכול הוא מסיבה טקטית, הרי שבשמאל הוא עמוק הרבה יותר: חלקים בשמאל, גם משהבינו שאין לאמונתם האידיאולוגית בשלום תוחלת פוליטית מעשית, המשיכו להתבצר באמונה ברוח האדם, בחזון הקפיטליסטי (כן, בישראל המחנה המכונה שמאל הוא קפיטליסטי יותר מרוב מפלגות הימין, בוודאי יותר מש"ס והליכוד) שמניח כי במקום שבו יש לבני האדם מה להרוויח ולהיכן להתקדם, לא תיתכן קנאות דתית רצחנית.
עכשיו הם רואים את הקולגות שלהם בחו"ל כועסים - ולך תסביר למי שמאמין (כפי שאתה עצמך האמנת), שבמקום שבו יש תקווה לעתיד טוב יותר לא יתכנו מלחמות, שמה שחולל את הטבח הנורא לא קשור להתנגדות לכיבוש, לחוסר השכלה או לעוני, אלא לאמונה דתית עמוקה, חינוך לשנאה וחוסר מוסר אנושי - לפחות בפרשנות המערבית המקובלת שלו.
שוחחתי עם לא מעט ישראלים מהמחנה הפרוגרסיבי-ליברלי-מתון, שיש להם יחסים מקצועיים או אישיים עם בני דמותם במערב אירופה ובצפון אמריקה. הם לא יאהבו את זה, אבל חלק מהזעם והתסכול שהם חשים כלפי חבריהם בניכר, הוא ביטוי למה שהם חשים כלפי עצמם.
קשה לנבא לאן תיקח את ישראל ההתפכחות הזאת, מצד שני המחנות (ועוד לא סקרנו "פצלי משנה" כמו המגזר החרדי או הערבי: הראשון יבקש להתקרב להוויה הישראלית, בעוד שוליו יתרחקו עוד יותר ממנה. השני, שאימץ בחלקו נורמות מערביות מתוקף היותו אזרח ישראלי, יצטרך לבחור בין הנאמנות הלאומית שהוכתמה בדם תינוקות, לבין ערכי ליברליזם יחסי, שאותם הוא חולק עם מי שרואים בו אזרח סוג ב'...).
סביר להניח שאם הבחירות יהיו בקרוב, כלומר במחצית 2024, ישקפו תוצאותיהן את המגמות המתגבשות בסקרים: מחיקה מוחלטת של השמאל הקלאסי (אולי למעט עדנה קצרת מועד שתהיה למרצ, בעיקר בזכות יאיר גולן) לצד התמורה הפוליטית המשמעותית יותר: סיום הקריירה הציבורית של נתניהו - והפעם לא לשנה וחצי אלא לתמיד.
לטווח הארוך קשה מאוד לדעת איך תיראה המפה הפוליטית והחברתית בישראל. ההיגיון אומר שהיא תהיה ימנית יותר, יהודית יותר, מגובשת יותר ומסוגרת יותר כלפי העולם (אבל פתוחה יותר כלפי זרמים שונים בה, שלחמו ביחד ביום פקודה), אבל איך זה יתבטא למשל ביום שבו ידחקו בנו האמריקאים להחיות יוזמות מדיניות כדי להמשיך ליהנות מחיבוקם המגונן?
קשה מאוד לנבא - ולא רק בגלל שהמון דברים שנראו לרבים מאתנו הגיוניים עד לפני זמן קצר, נטרפו מרוב יגון.