פעמים רבות, סניגורים נתפסים כ"נבלים". כך, למשל, בספרו משנת 2008 מתאר דניאל מרקוביץ', פרופסור למשפטים מאוניברסיטת ייל בארה"ב, את הסניגורים הפליליים בהגדרה קיצונית כ"נבלים טראגיים", שאין להם מפלט מוסרי ממעשיהם והם נאלצים לנקוט בטקטיקה של הדחקה נפשית, שכן הם מוכנים לייצג כל אדם למרות הנזק המוסרי הכרוך בכך, לא רק לחברה אלא גם לנשמתם. הצהרת הסניגוריה הציבורית שלא תייצג את מחבלי טבח ה-7 באוקטובר מלמדת כי במקרה של טבח העולה כדי "רצח עם" ו"פשע נגד האנושות", הסניגוריה הציבורית בישראל מציבה גבול.
אמנם, במבט ראשון, אפשר לתהות על הצהרה זו, שכן הסניגוריה הציבורית היא חוד החנית בנושא הייצוג הפלילי, ללא קשר לחומרת המעשים של לקוחותיה. במשך 25 שנות קיומה, העמידה הסניגוריה הציבורית ייצוג לפושעים המסוכנים ביותר במדינה, כולל מחבלים שביצעו פיגועים. זאת מתוך תפיסה שייצוגם של נאשמים בהליכים פליליים הוא חובה מוסרית של המדינה, אם היא חפצה לשמור על אופייה הדמוקרטי. הזכות לייצוג הפכה לאחד מעמודי התווך של הליך משפטי תקין וסממן של מדינה מערבית מתקדמת. כיום אין כמעט הליך פלילי המתנהל ללא סניגור, ומי שידו אינה משגת - בית המשפט ממנה לו סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית.
עשויה להתעורר תהייה: כיצד הסניגוריה הציבורית, שנותני השירות מטעמה הם בעיקר עורכי דין פרטיים (הנקראים גם "עורכי דין חיצוניים") מחילה סירוב גורף על ייצוגם של מחבלים, כאשר ממילא נושא הייצוג כפוף לרצונו האישי של כל סניגור. ברצותו - יסכים לייצוג, ברצותו - יסרב. הדבר נעשה בטרם נשאל מי מ"מאגר" הסניגורים החיצוניים האם הוא מסכים או אולי אפילו חפץ בייצוג כזה.
כאן בדיוק נמצא החידוש המוסרי והערכי הראוי בהצהרתה של הסניגוריה הציבורית ביחס לאי ייצוגם של המחבלים בעקבות הטבח. לא מדובר בגחמה, אלא בראייה כוללת של מי שנושא הייצוג קרוב ללבה יותר מכל גוף אחר במדינת ישראל ו"שולחת לקרב" בבתי המשפט מאות סניגורים מידי יום, ולכן יש משקל רב לעמדתה. אתייחס לשלוש השלכות משמעותיות העולות מהצהרת הסניגוריה הציבורית, המשולבות זו בזו.
1. שולחת אמירה עקרונית כי קיים טוב ורע
ראשית, מדובר באמירה עקרונית כי קיים טוב ורע, אבל קיים גם רוע שהוא רוע מוחלט ואכזרי בקנה מידה שלא ניתן להכילו ושספק אם ההליך הפלילי הוא הכלי הנכון לטיפול בו. בשגרה, הסניגוריה הציבורית לא מהססת לייצג את הנקלים בפושעים, בתיקי רצח, אונס, טרור ועוד. אך אמירת ה"לא" לייצוגם של רוצחי ה-7 באוקטובר, אף בטרם החלו ההליכים בעניינם, מנסה ליצור, אולי לראשונה בתולדות הסניגוריה, את גבולות הייצוג ולהבדיל בין אור לחושך. אפשר להתווכח על המהלך של קביעת הגבולות, אך אי אפשר להתעלם ממנו.
חשוב להדגיש: הסניגוריה הציבורית היא אמנם גוף ממלכתי, אך על-פי חוק היא מחוייבת לפני הכל בנאמנות ללקוחותיה. עמדת הסניגוריה הציבורית אינה מבטלת את הזכות להיות מיוצג. אם כי היא בהחלט תקשה על בתי המשפט במילוי השורות של ספסלי הסניגורים בתיקים הצפויים, נושא שלגביו המערכת המשפטית תצטרך עוד לשבת על המדוכה במציאת פתרון חוקי הולם. ועדיין, יש משמעות עקרונית רבת משקל לעמדת הסניגוריה הציבורית, שבנסיבות המיוחדות של מדינת ישראל קובעת קו גבול ערכי שאולי היה נמתח גם במקום אחר במדינה אחרת. הסניגוריה הציבורית נעשתה אפוא לסניגוריה של הציבוריות. במקרה שבו לא מדובר ב"פיגוע", אלא בטבח המוני העולה כדי "פשע נגד האנושות" ו"רצח עם" - הסניגוריה אומרת "עד כאן"!"
2. מגדילה את הלגיטימציה שלה בציבור
שנית, הסניגוריה הציבורית מגדילה את הלגיטימציה שלה בציבור הרחב, כגוף המייצג בהליכים הפליליים הרגילים ואת התוקף המוסרי של עצם קיומה. באותה עוצמה ממש, בה קיימת נכונות להתייצב כעת בפני הציבור ולומר כי אינה מוכנה לייצג את פושעי ה-7 באוקטובר, כך הסניגוריה הציבורית למעשה טוענת, באופן מרומז אבל חד משמעי, שקיימת מלוא הלגיטימציה לייצג כל נאשם אחר. כמו בכלל התלמודי - "מכלל לאו אתה שומע הן".
זה לא רק עניין טכני, שהרי ברור שהחוק מאפשר לה לייצג כל אדם לפי הקריטריונים שנקבעו בחוק. החידוש הוא בפן הערכי, נוכח העובדה שבמדינת ישראל, למרבה הצער, סניגורים לא תמיד זוכים באהדה למרות תפקידם המשמעותי בחברה ולמרות הקשר האימננטי בין ייצוג משפטי לבין עשיית צדק. המהלך הנוכחי מעצים, אפוא, את הנחיצות והתוקף המוסרי של הייצוג בהליכים הפליליים "הרגילים".
3. מציבה עצמה כ"עמוד האש" לפני המחנה בתחום הערכי
שלישית, הסניגוריה הציבורית מבצרת את מעמדה כבעלת יכולת, ואולי יש לומר - גם כבעלת אחריות, ליצור סדר יום ערכי בתחום מקצועי, שמזה שנים סובל מפיחות תדמיתי. אין צריך לומר כי מאז שהסניגוריה הציבורית הופיעה על במת המשפט הפלילי, השתפר באופן ניכר וחסר תקדים הייצוג המשפטי. כפועל יוצא מכך, השתפרה מערכת המשפט כולה מבחינה מקצועית, בזכות נוכחות הסניגורים הציבוריים בכל הליך פלילי שבו ידו של הנאשם אינה משגת לקבל ייצוג מעורך דין פרטי והודות לאתגר שהציבו הסניגורים הציבוריים בפני המערכת כולה.
ועדיין, אם נשווה עצמנו לארה"ב למשל, חסר במדינת ישראל קורפוס של כללי "עשה ואל תעשה" לסניגורים. יש תחושה של שממה ערכית בתחום הזה. לשכת עורכי הדין אמנם יודעת לסמן את קווי המתאר השליליים של המקצוע, כלומר לדון בדין משמעתי את מי שסרח ולא היה נאמן ללקוחותיו או התנהג באופן בלתי ראוי וכדומה, אך נראה כי אינה עושה מספיק כדי להעניק כלים להתמודדות יומיומית עם הקשיים המוסריים שבהם נתקל סניגור בניהול תיק פלילי.
בהיעדר קורפוס כללים, נראה שהסניגוריה הציבורית, כגוף מקצועי, עתיר ניסיון וכוח אדם, צריכה להיות "עמוד האש" לפני המחנה בתחום הערכי הזה ולסמן את התלמים שבהם צריך לצעוד כל עורך דין שנטל על עצמו את המלאכה הקדושה של ייצוג בהליכים פליליים.
הדברים נכתבים כאשר הדם עדיין רותח ומלחמת "חרבות ברזל" בעיצומה וכאשר אין עדיין פתרון משפטי כולל לטיפול במחבלים המוחזקים בישראל מאז ה-7 באוקטובר. מן הסתם, גם סוגיית ההליך המתאים והייצוג תצטרך עוד להתלבן, שכן קשה להניח שבתי המשפט יקיימו דיונים ללא ייצוג. ובכל זאת, עמדת הסניגוריה הציבורית בנסיבות יוצאות הדופן בהן אנו נמצאים, היא חידוש ראוי המציב אותה כאחד הגורמים החשובים לעיצוב האתיקה המקצועית בעולם המשפט של ימינו.
הכותב הוא עו"ד פלילי עצמאי המייצג גם בתיקים מטעם הסניגוריה הציבורית