שבעה חודשים לתוך מלחמת האזרחים האכזרית בסודאן, עדויות חדשות על מעשי זוועה עולות מהלחימה בחבל דארפור שבמערב המדינה. בשבועות האחרונים רשמה מיליציית כוחות ההתערבות המהירה שורת ניצחונות נגד הצבא הסדיר, שכללו כיבוש שלוש מתוך חמש ערי הבירה המחוזיות.
אחת מהן היא אל-ג'נינה, שנכבשה ב-4 בנובמבר. ד"ר רדוואן מוסטפא, שנמלט עם משפחתו מהעיר, סיפר כי גופות היו פזורות לאורך כביש היציאה. הוא החליט להימלט ממנה אל צ'אד אחרי שיום קודם לכן לוחמי המיליציה תפסו אותו בצווארו והאשימו אותו במתן סיוע רפואי לכוחות הצבא.
הוא סיפר כי בדרך אל הגבול, הוא ומשפחתו ראו ממכוניתם תרנגולות מרוטשות על גופותיהם המגואלות בדם של אלה שלא ברחו בזמן. מחנה עקורים עמד ריק, שרוף עד היסוד. הוא הבחין ביד מבותרת בצד הדרך. "ריח המוות היה בכל מקום", סיפר לניו יורק טיימס ד"ר מוסטפא, שהגיע למחנה פליטים בצ'אד, בשיחת טלפון.
אף שהכיבושים האחרונים בדארפור מטים את המלחמה לטובת מפקד המורדים, גנרל מוחמד חמדאן, המכונה חמידתי, גורמים אפריקניים ומערביים סבורים כי אף אחד מהצדדים לא מסוגל לרשום ניצחון צבאי מובהק. המבוי הסתום הזה מעמיק את הסבל האזרחי, וההישגים האחרונים של כוחות ההתערבות המהירה הגיעו במחיר של אלימות אתנית שמזכירה את רצח העם שאירע בדארפור לפני שני עשורים.
לפי סוכנות הפליטים של האו"ם, יותר מ-800 בני אדם נהרגו מוקדם יותר החודש כשהמורדים ולוחמים ערבים התומכים בהם כבשו בסיס צבאי באל-ג'נינה. בתים נהרסו ומחסנים של האו"ם נבזזו, וחיילים סודאנים מובסים ברחו מעבר לגבול אל צ'אד עם מאגרי תחמושת.
עובדי סיוע ועדי ראיה דיווחו גם על אלימות מינית, עינויים ומעשי הרג של בני המסליט, קבוצה אתנית אפריקנית שלה יש סכסוך ארוך שנים עם התושבים הערבים באזור. "הם הגיעו לטבוח בנו", סיפר לניו יורק טיימס אחמד שריף, מורה בבית ספר שנמלט מאל-ג'נינה והלך במשך 13 שעות כדי לחצות את הגבול לצ'אד.
פיליפו גרנדי, ראש סוכנות הפליטים של האו"ם, אמר כי "לפני 20 שנה, העולם הזדעזע מהזוועות הנוראיות בדארפור. אנחנו חוששים שדינמיקה דומה עלולה להתפתח כעת".
המצב הקשה כיום עדיין אינו מזכיר בדיוק את מה שאירע בדארפור בתחילת שנות ה-2000, כשאנשי מיליציות ערביות השתמשו בטקטיקות של אדמה חרוכה ברחבי המחוז. אלו גרמו לבית הדין הפלילי הבינלאומי להגיש כתבי אישום בגין רצח עם נגד מנהיגים סודאנים, בהם הרודן עומר אל-באשיר, שהודח בהפיכה צבאית ב-2019.
הפעם, אומרים דיפלומטים ופרשנים, האלימות האתנית היא יותר תוצר לוואי של המאבק הלאומי בין הכוחות הנאמנים למפקד הצבא ומנהיג סודאן בפועל, הגנרל עבד אל-פתאח אל-בורהאן, לבין הגנרל חמידתי, ולא מסע הרג מתואם. השניים היו בעלי ברית במשטר הצבאי הזמני שהוקם אחרי ההפיכה, אך הפכו לאויבים בשל מחלוקת לגבי אופן העברת השלטון לידיים אזרחיות ותפקיד הצבא בפוליטיקה.
כוחות ההתערבות המהירה מנסים להציג את עצמם כקבוצה אחראית שתוכל לשלוט יום אחד בסודאן. הם מאשימים את צבא סודאן במעשי ההרג האחרונים באל-ג'נינה בהפגזות שכונות מגורים. הכוחות אומרים כי הם יפתחו בחקירת מעשי האלימות.
ואולם, הבטחות לשקיפות מצד הכוחות, שצמחו מתוך המיליציות הרצחניות "הג'נג'וויד" שהטילו אימה על דארפור בשנות ה-2000, מתקבלות בספקנות רחבה. גורמים דיפלומטיים אמרו לניו יורק טיימס כי בשיחות פרטיות, הכוחות הודו כי לוחמים לא ממושמעים אחראים לפגיעה באזרחים. ביולי, בית הדין הפלילי הבינלאומי פתח בחקירה חדשה בנוגע לפשעי מלחמה אפשריים בדארפור.
הדינמיקה בלחימה עשויה להשתנות במהירות אם קבוצות חמושות אחרות בדארפור, היושבות כעת על הגדר, יחליטו להצטרף למאבק.
אחרי חודשים של קרבות שוחקים בבירת סודאן, חרטום, שם פרצה הלחימה לראשונה באפריל, כוחות התמיכה המהירה התמקדו שו בדארפור, האזור שממנו מגיעים רוב לוחמי הארגון. הם כבשו במהירות את ניאלה, העיר השנייה בגודלה בסודאן, את זלינגיי שבמרכז דארפור ואת אל-ג'נינה.
כעת מתנהל קרב באל-פאשיר, המעוז האחרון של הצבא הסודאני בדארפור. אם הוא ייפול, אומרים מומחים, רוב שטחה של סודאן שממערב לנילוס תהיה בידי המורדים. תוצאות הקרב תלויות בחלקן גם בהחלטותיו של מיני מינאווי, המושל האזורי של דארפור, שכוחותיו המזוינים מרוכזים סביב אל-פאשיר. עד כה הם נמנעו מלקיחת צד במלחמה. ואף על פי שמינאווי הוא יריב ותיק של המורדים, רבים מטילים ספק בכך שללוחמיו יש את הכוח להילחם בהם כעת.
"אל-פאשיר היא אבן הדומינו הגדולה האחרונה שעדיין לא נפלה", אמר אלן בוסוול, מומחה מקבוצת המשבר הבינלאומי. "לחימה נראית כמו אופציה רעה עבורם", אמר בוסוול.
ההתפתחויות בחזית דארפור ממחישות את השטחים הרבים שאיבד צבא סודאן, שנחשב במשך שנים ארוכות לעמוד התווך של המדינה, במלחמה הזו. אחרי שהוא לא הצליח להדוף את המורדים מחרטום הבירה, נאלץ הצבא להעביר את רוב מוסדות הממשלה לפורט סודאן, עיר נמל לחופי הים האדום במזרח הרחוק של המדינה. משם פועלות גם קבוצות סיוע ונציגויות של האו"ם.
שיחות התיווך בין הצדדים, בהובלת ארצות הברית וערב הסעודית, לא הניבו תוצאות של ממש והסבב האחרון נערך בשבוע שעבר בעיר הסעודית ג'דה. בריאד, בורהאן נפגש עם נשיא איראן איברהים ראיסי לפגישה ראשונה מאז ששתי המדינות חידשו את יחסיהן הדיפלומטיים. המלחמה בסודאן גם מקשה על מימוש הנורמליזציה עם ישראל, שאליה התנגדה הממשלה האזרחית המודחת.
בינתיים, המצב ההומניטרי הולך ומחמיר. לפי Armed Conflict Location and Event Data Project, מיזם העוקב אחר סכסוכים בעולם, לפחות 10,400 נהרגו מתחילת המלחמה בסודאן, רובם בחרטום ובדארפור.
עם זאת, גורמי רפואה סודאניים מעריכים כי סביר להניח שהמספר האמיתי גבוה בהרבה. בנוסף להרוגים, כמעט חמישה מיליון בני אדם - כעשירית מאוכלוסיית סודאן - נעקרו מבתיהם, ו-1.2 מיליון נוספים נמלטו למדינות שכנות, בעיקר לצ'אד, לדרום סודאן ולמצרים. לפי נתוני האו"ם, מחצית מ-46 מיליון תושבי סודאן זקוקים לסיוע כדי להתקיים.
"המערכת הבינלאומית קורסת לנגד עינינו"
כמה ארגוני סיוע בודדים החלו לשוב למערב דארפור בחודשים האחרונים לאחר שהגיעו להסכמים עם כוחות ההתערבות המהירה והמיליציות הערביות. עובדיהם מתארים מעשי טבח באזרחים, עשרות מקרי אונס, ילדים יתומים ובתי ספר מלאים בפליטים.
וויל קרטר, האחראי על סודאן במועצת הפליטים הנורבגית, האשים את העולם בהפניית עורף לסודאן. "מספר ההרוגים העצום, היקף ההרס בדראפור וחוסר תשומת הלב מראים כיצד המערכת הבינלאומית קורסת לנגד עינינו", אמר.
עלי סלאם, מתאם סיוע באיגוד הרופאים הסודאנים-אמריקנים, אמר כי הוא ראה דברים "שלא ייאמנו" במהלך ביקור שערך לאחרונה במחנות פליטים בצ'אד, סמוך לגבול עם סודאן. לדבריו, אישה אחת הגיעה למחנה עם ילד מת קשור לגבה, מבלי לדעת שהילד מת בדרך.
"אנשים מתים כמו חרקים בדארפור", אמר.
בעוד המלחמה בין ישראל לחמאס גוזלת את רוב תשומת הלב של ארצות הברית, שהייתה במשך שנים בעלת השפעה רבה בסודאן, יש עוד פחות ביקורת על מעצמות אזוריות המואשמות בליבוי המלחמה בסודאן. איחוד האמירויות הערביות, למשל, מעבירה נשק לגנרל חמדאן מבסיס בצ'אד, בעוד שמצרים תומכת בצבא סודאן.
"נמאס לי שהסבל שלנו לא נשמע"
לפני שני עשורים, ידוענים ופעילים מערביים אימצו לחיקם את קידום השלום בסודאן, וקיימו צעדות בוושינגטון תחת הכותרת "הצילו את דארפור". הפעם, רבים בסודאן מרגישים שהעולם שכח מהם. המלחמה בקושי זוכה לסיקור בתקשורת המערבית או בקרב פעילים, העסוקים רובם ככולם בסכסוך במזרח התיכון.
"כמה הרוגים עוד יידרשו כדי שהעולם יתערב, כדי שלאנשים יהיה אכפת?", אמרה אומניה מוסטפא, בת 21, שפרסמה השבוע סרטון בטיקטוק שבו קראה לאנשים מבחוץ לשים לב למצוקה של ארצה. "נמאס לי שהסבל שלנו לא נשמע", אמרה. "אנחנו גם אנשים, כמו כולם".