מספרי ברזל: כמות ההרוגים בעזה מוכיחה - חמאס הפך מאסוננו לאסונם

האמירה של שר החקלאות, אבי דיכטר, על "נאכבת עזה", הייתה אולי דברי רהב מיותרים שפגעו בהסברה הישראלית, אבל לפחות מבחינה אחת, יכול דיכטר לטעון להגנת "אמת דיברתי": מספר ההרוגים הפלסטינים.

עוד מעט ננסה לעשות סדר במספרים, אבל אי אפשר לגשת למניין מבלי לנווט בשדה מוקשים מילולי שכל טעות בו עלולה להסיט את הדיון מהרעיון המרכזי. יש דרכים רבות להתייחס לחללי אויב. מצד אחד ברור שכל מחבלי חמאס הם בני מוות, כך שאין במניין מספרם משום הבעת צער על מותם.

מצד שני ברור שיש חפים מפשע, או לפחות מה שנהוג לכנות "בלתי מעורבים" בין ההרוגים. כאלה שגם תחת ההנחה שמותם היה תוצר לוואי של פעילות חיונית ומצילת חיים, הרי שהם לא היו המטרה.
בימים הראשונים של הלחימה ספרו בהודעות דובר צה"ל את מספר הגיחות, את טונות חומר הנפץ ועוד, אבל אפשר שהסיפור האמיתי, זה שיהדהד גם הרבה אחרי שייתמו הדי הפיצוצים, יהיה מספר האבדות בנפש.

על פי נתונים שמפרסמים הפלסטינים, מוערך מספר מתיהם (כולל מחבלים, נכון לרגע כתיבת שורות אלה) ב- 11,500 בני אדם. המספר הזה הוא כמובן לא סופי וגם לא מדויק: מצד אחד, לפלסטינים יש לכאורה אינטרס לנפח את המספרים. מצד שני, חלק מהגופות נמצא עדיין מתחת להריסות המבנים, כך שיכול להיות שהמספר גבוה אף יותר.

גם כשבאים להשוות את הנתון הזה לנתונים של סבבי לחימה קודמים, קשה מאוד להסכים על הנתונים (למשל סביב כמה פלסטינים נהרגו במלחמת השחרור, כמה במהלך מלחמת ששת הימים, בשנות האינתיפאדה הראשונה, וכך הלאה).

מה שברור הוא שמעולם, כולל מלחמת העצמאות שלנו והנאכבה שלהם, לא נהרגו בשום מלחמה או סבב לחימה יותר מכמה אלפי פלסטינים. אם כבר מנסים לבדוק ולהשוות, הרי שיש רק אירוע אחד שמתקרב במספרי ההרוגים לנתוני הימים האחרונים מעזה - והוא דווקא לא מעשה ידי ממשלות ישראל וצבאה, אלא מחיילי הצבא הבריטי בתקופת המרד הערבי שפרץ ב-1936, הנתון שעליו לא תשמעו בדיווחי ה-BBC.

אפילו אם ניקח אירוע מדמם אחר מההיסטוריה הפלסטינית, טבח סברה ושתילה, מעשה הנקמה שביצעו הכוחות הנוצריים במחנות הפליטים שבאזור ביירות ב- 1982, הרי שמספר המתים בו היה נמוך משמעותית. אמנם הדעות חלוקות מאוד - הנוצרים טוענים שהמספר עמד על כמה מאות, בעוד שהפלסטינים טוענים שהגיע למעל ל-2,000, אבל בכל מקרה, אפילו ההערכה הגבוהה יותר, היא צנועה בהשוואה למספר ההרוגים שמונים הפלסטינים במערכה הנוכחית.

כמובן שבכל הערכה מספרית, צריכה להביא בחשבון שהמספר אינו סופי: עדיין לא ברור האם תמו הקרבות בצפון הרצועה, עדיין לא ברור באיזה אופן ימשיך צה"ל לפעול, האם דין חאן-יונס למשל, יהיה כדין עזה ועוד.

בכל מקרה, יש להניח שהנתון הנוכחי שמונה כבר 11,500 עזתיים הרוגים (שוב, כולל כמה אלפי מחבלים חמושים בתוכם) עוד יתעדכן ויעלה.

אפשר בהחלט שקדושת החיים אינה זהה בין הצדדים, שוב נדגיש שההתייחסות הפעם אינה לפרמטרים איכותיים, אלא רק לכאלה שנובעים מהפרמטר הכמותי, אבל גם אם נניח שבצד שמנהל את הלחימה כנגדנו יש משמעות פחותה לחיי אדם, עדיין מדובר במספרים מטורפים עד כדי כך שקיים סיכוי שעד שייתמו הקרבות ישתווה מספר ההרוגים הפלסטינים במערכה הנוכחית למספרם של מתיהם בכל סבבי הלחימה עם ישראל לדורותיה.

כן, יותר מאשר במלחמות העצמאות, פעולות התגמול, קדש, ששת הימים, ההתשה, יום הכיפורים, שתי המלחמות בלבנון וכל מבצעי צה"ל לרבות חומת מגן, עופרת יצוקה, צוק איתן, שומר החומות ועוד (כמובן שרוב הרוגי המלחמות הם מקרב צבאות אויב, בעיקר מצרים, סורים וירדנים - כלומר, לא פלסטינים וכמובן שכאשר מתייחסים להרוגים פלסטינים על ציר הזמן, צריך להביא בחשבון גם את גודל האוכלוסייה הכוללת כדי להבין את אחוז ההרוגים מבינם).

צריך להיזהר כשמדברים על תכונות אופי של מנהיגים יריבים: הן רק לאחרונה שמענו איך מגדירים פה את יחיא סינוואר כקנאי דתי על גבול הטירוף, שזה אולי נכון, אבל עומד בסתירה מוחלטת למנהיג הרציונלי שתואר לישראלים, על ידי מדינאים ופרשנים, לפני ה-7 באוקטובר: פוליטיקאי מתוחכם שבסך הכל רוצה לשמר את שלטונו...

ובכל זאת, בלי קשר לרמת הטירוף שלו, הרי שמבחינה מספרית גרידא, סינוואר המיט על ראש הפלסטינים את האסון הגדול ביותר בתולדות עמם.

אפשר שהנאכבה, שלא רק הרגה בהם אלא אף הפכה אותם לעם של פליטים, היא עדיין חוויה לאומית טראומטית יותר בזיכרונם הקולקטיבי, אבל מבחינת המספרים, זוהי בהחלט "נאכבת עזה".

גם אם מקבלים את ההנחה שחלק גדול מההרוגים הם בני מוות, גם אם סבורים שלחלק מהאחרים יש אחריות מסוימת לשלטון חמאס, שנהנה מאחוזי תמיכה גבוהים בקרב האוכלוסייה המקומית בעזה, גם כאשר מניחים שאפילו אלה שמתו על לא עוול בכפם, הם בבחינת תוצר לוואי של פעולה שאין נדרשת ומוסרית ממנה, המספרים המצטברים של ההרוגים בעזה הם מדהימים, לא פחות.

אפשר בהחלט שמספרים הם לא הכל. הנה אנחנו למשל - לפחות זו התחושה כרגע - נמשיך לבכות את נרצחי וחללי ה-7 באוקטובר, נזיל דמעה על כל הרוג שהצטרף לרשימה מאז (בעיקר לוחמי צה"ל שמספרם כרגע עומד על כמה עשרות מאז החל השלב הקרקעי של הלחימה) - ודי בטוח ששמחת תורה כבר לא יהיה עוד חג העומד בזכות עצמו על משמעויותיו הדתיות והמסורתיות, אלא יקבל גם משמעות עכשווית והיסטורית כואבת.

ובכל זאת, כאשר מפנים את המבט מיישובי הדרום מערבה, לעבר עזה, אולי לא רואים את הים, אבל בהחלט רואים את עיי החורבות, קבר האחים הגדול ביותר בהיסטוריה הפלסטינית, המקום שבו הפך שלטון חמאס מאסוננו, לאסונם.