במהלך שעות הבוקר המנומנמות של אחד מימי ראשון לפני כמה שבועות, אחרי כמה לילות ללא שינה, אשתי החליטה שנלך לאירוע קהילתי בבית הכנסת הקונסרבטיבי בשכונה היאפית שלנו בברוקלין, במקום הדייט השבועי הקבוע שלנו. מפגש עם יהודים מהשכונה, חשבתי לעצמי, באמת יוכל אולי לסייע, ולו במעט, לתחושות הכבדות שכולנו סוחבים מאז השבת השחורה ב-7 באוקטובר.
תמהיל האורחים באירוע היה מגוון מאד, בין אם ישראלים שעברו לניו יורק, מבוגרים שמרנים, צעירים ליברלים, חברי הקהילה הגאה, הורים מודאגים וכו' - כולם יהודים שהעלו תהיות לגבי זהותם, ותחושותיהם לגבי מלחמת חרבות ברזל.
החלטתי להסתנן לקבוצת מיקוד שלא מייצגת אותי. במקום להצטרף לקבוצת הישראלים, "טעיתי" בניווט, והצטרפתי לאולם עם צעירים יהודים בגילאי 20 ו-30. האירוע הזכיר לי את חוויית פרויקט "תגלית" בזמן השירות הצבאי שלי, לפני כ-20 שנה. הרגש הבולט של כ-50 חברים שהצטופפו בחדר הייתה של בדידות.
איך זנחו אותנו החברים הלא יהודים שלנו בזמן משבר אישי כה קשה? ההלם של אותם צעירים הפתיע אותי מאד. חלקם היו מאוכזבים שחברים לא יהודים לא בדקו לשלומם, וחלקם שיתפו שהם מפחדים להסתובב ברחובות. לתומי חשבתי, האם חבריהם הלא יהודים בכלל מקשרים בין יהדותם לבין מדינת ישראל. האם הבחור שאמר שרוב חבריו מהילדות בכלל לא יהודים, אי פעם שיתף אותם בזיקתו למדינת ישראל?
הרחמים הגדולים ביותר שלי היו על בחורה שישבה לידי. היא ציינה שהיא עובדת בחברת לובינג פוליטי פרוגרסיבי במשך יותר מעשר שנים. היא סיפרה איך בעבר חששה לשתף את חבריה מהעבודה שהיא נוסעת לחופשה בישראל מכיוון שחששה איך תיתפס על ידם.
חמור מכך, היא שיתפה בבכי שחברתה הטובה ביותר מהעבודה, מוסלמית לא ממדינות ערב, החליטה לאחר מכת הפתיחה של חמאס, שאינה מעוניינת לדבר איתה יותר מכיוון שהיא יהודייה. ניכר היה שהבחורה בכתה בגלל שאיבדה את חברתה - למרות שגווניה האמיתיים של חברתה יצאו לאור.
כשהגיע תורי לדבר, שיתפתי אותם בכעסי לגבי הפשלה הנוראית שחווינו, אבל ביקשתי מהצעירים שיידעו שישראל תצא מחוזקת מהמלחמה הזו ושיזכרו את תחושתם העכשווית, ושיידעו לאהוב את ישראל בדיוק בגלל אותו החשש מפגיעה בישראל וביהודים היכן שלא יהיו.
מיהו יהודי?
אני יליד ארצות הברית. עברתי לישראל מסינסינטי, אוהיו, בגיל חמש בסוף שנות ה-80. גדלתי על הקו בין ארצות הברית לישראל ומאז ומתמיד התחבטתי בהגדרה העצמית שלי - יהודי, ישראלי, אמריקני, ליברלי? אולי גם וגם וגם וגם? משום מה, עד 7 באוקטובר חשבתי שהמקום הכי בטוח עבור יהודים בעולם זה ניו יורק. הקהילה פה עצומה, מכובדת, מעורבת בכל ומעבר לאנטישמיות הקלאסית, לא הייתה תחושת סכנה אישית בגלל היותך יהודי.
בשונה מישראל, בארצות הברית הקשר של יהודי עם היהדות יכול להיות מוגדר ממקורות זיקה שונים: המסורת, הדת עצמה, ערכים, אילן יוחסין, גיור ועוד. בישראל, כמובן שאין דרך אחת ויחידה לניהול אורח חיים יהודי, אך ישנה הבחנה בינארית לשייכות הפרט - או שאתה חלק מהרוב היהודי או לא. בחו"ל, היהודי צריך להחליט איך לחיות את חייו כיהודי, וכיצד החלטה זו תעצב את חיי היומיום שלו ואת מידת קבלתו כמיעוט בקרב האוכלוסייה הלא יהודית. לאור ההשפעות הנוספות האלה, יש מנעד רחב של יהודים, שלא תמיד מסונכרנים על סדרי העדפות הזהותיות שלהם.
באופן טבעי, כמיעוט, יש נטייה יהודית בארצות הברית לתמוך בערכים קולקטיביים של שוויון, חירות וצדק חברתי המבטאות בדרך כלל בסיס לחיבור לקבוצות מיעוט שונות המבקשות לשמר את מעמדם כמיעוטים לאורך זמן. זו אחת הסיבות לתמיכה יהודית במפלגה הדמוקרטית המקבצת אליה קבוצות מיעוט שונות בארצות הברית.
מה שהפתיע המון יהודים ליברלים אחרי 7 באוקטובר היה חוסר ההדדיות בתמיכה ביהודים מצד קבוצות מיעוט שונות. אותן חברויות שנוצרו במהלך מאבקי ה-Black Lives Matter, תמיכה בזכויות מהגרים והתגייסות קולקטיבית למען אוקראינה לא תורגמו לתמיכה ביהודים לאחר הטבח המזעזע של חמאס בתושבי העוטף.
איני מומחה לסוציולוגיה, אך ניכר שהמלחמה הנוכחית תדלקה זן חדש של מתנגדים למדינת ישראל שהופכת לסוג חדש של אנטישמיות. חיבור בין אנטישמיות קלאסית, בתוספת כוח של האוכלוסייה המוסלמית הגדלה, לצד רגשות פרוגרסיביים שתמיד יתמכו בחלש - הביאו למציאות הנוכחית ברחובות בארצות הברית.
זה לא משנה בכלל אם רוב רובם של תולשי מודעות החטופים בניו יורק כלל אינם מודעים למיקום הגיאוגרפי של "הנהר והים" מהסלוגן העילג שאותו הם משמיעים. אין פה הזדהות, ברוב המקרים, עם רצון להגדרה עצמית פלסטינית, אלא יותר הזדהות עם שכבות מוחלשות, לתפיסתם, במאבק הכוחות שבין מדינת ישראל לבין הפלסטינים. חוסר המודעות הבסיסי לתולדות הסכסוך והתפתחותו לא רלוונטיות בשיח השנאה שהתפתח בארצות הברית.
האנטישמיות חיה ובועטת
בשבוע שעבר ביקרתי בעיר הולדתי, סינסינטי. רצה הגורל ובמקרה פגשתי חבר ילדות קרוב, ערבי, בן למשפחה נוצרית מנצרת. במשך השנים שמרנו על קשר, נפגשנו בישראל ובאוהיו ותמיד ידענו לנטרל שיחות מאתגרות לגבי המציאות בישראל. הפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה בחתונה שלו בנצרת לפני יותר מעשר שנים.
בשבוע שעבר נתקלתי בו במהלך הפסקה של משחק פוטבול. רצתי בהתרגשות לחבק אותו ולדרוש לשלומו. לא רק שלקח לו זמן לזהות אותי, הוא לא הצליח להסתיר את חוסר הרצון שלו לדבר איתי, בטח שלא ביחס למלחמה בישראל. הוא ציין שיש לו את המספר שלי וזרק לי באגביות לא משכנעת שישמור על קשר בעתיד. המפגש האקראי הזה חידד לי את מה שניסיתי להדחיק: האנטישמיות חיה ובועטת. לא ניתן עוד למסך את המציאות הזו.
ישראל לא תהיה אותה ישראל אחרי המלחמה הזו, אבל גם היהודים בארצות הברית (וכמובן שבמקומות אחרים בעולם) כבר לא יחיו באותה צורה כפי שחיו עד היום. בהפגנת הענק השבוע בוושינגטון, שם נכחתי לצד עשרות אלפי יהודים נוספים, הבנתי סופית: כוחנו באחדותנו זו אינה קלישאה חבוטה כי אם הדרך היחידה שלנו לשרוד. בישראל - ובעולם.