עסקת חטופים מתקרבת: האם תהיה ניצחון לישראל או לחמאס?

הקמפיין למען החזרת החטופים מנצח: מטרות המלחמה בעזה משתנות לנגד עינינו. בימים הראשונים של ההלם והזעם, היה לכולם ברור שהכרעת החמאס, הרג מנהיגיו, השמדת יכולותיו - ואם אפשר לרצף את הדרך לשם בחורבות עזה, היא המשימה ואין בלתה.

החטופים לעזה נתפסו אז, במידה רבה, כחלק ממחיר ההלם ששילמה ישראל לאמור: 1,400 נרצחים ועוד כ-240 חטופים. זה לא היה רק מפני שלא ידעו מה עלה בגורלם, אלא מפני שמדינה שחופרת מעל לאלף קברים טריים בתוך כמה ימים, תפסה בתחילה את החטיפה כאסון-משני או לפחות לא ברור די צרכו, מתוך ההלם של הימים הראשונים.

לאט לאט טיפס הנייר שעליו כתובה המילה "חטופים" אל ראש סדר העדיפויות שלנו. איך זה קרה? היו לכך כמה סיבות: ראשית התחלנו להכיר אותם אישית - הפנים, השמות הסיפורים, ועם ההכרות באה גם ההזדהות, מה גם שחלק גדול מהחטופים הם חלק ממשפחות הנרצחים.

אחר כך באו כמה דוברים מרכזיים (אני זיהיתי ראשון בעמדה הזאת את תמיר פרדו, לשעבר ראש המוסד, אבל יתכן שקדמו לו) שבנו את התזה לפיה מדינת ישראל תאבד את זכות הקיום המוסרית שלה אם לא תצליח להשיבם, אחרי שנרדמה בשמירה על ביטחונם.

גם לתקשורת היה חלק גדול בהעלאת המודעות לנושא על ראש שמחתנו. זה החל מהמגישה הנצפית ביותר בחדשות בישראל, יונית לוי, דרך פרשן בכיר כאמנון אברמוביץ' - וכמובן שכל זה הלם את הפעילות הבלתי נלאית של מטה שהתארגן מהר מאוד לרתום את כלל הציבור לתמיכה בנושא.

נדגיש: לא רק לתמיכה במשפחות או תפילה לשלום החטופים ולהשבתם המהירה, שכן זה יעד שמקובל על כלל אזרחי ישראל, אלא להפיכת החטופים לנושא החשוב ביותר בין מטרות המלחמה. כלומר, לא עוד אחת ממטרות העל של ישראל כמו חיסול ראשי חמאס או מיטוט שלטונו, אלא המטרה החשובה ביותר.

גם המדינאים הבינו שיש כאן סתירה: אם נדרשת הפיכה של עזה לחצץ כדי לסלול את דרכם של כוחות היבשה לליבה, הרי שהמטרה הצבאית עלולה להתנגש בדאגה שמא בין ההרוגים יהיו גם חטופים.

לכן בימים הראשונים ניסו עוד לבדל בין הניצחון הצבאי לבין נושא החטופים: מצד אחד היה ברור שיש להמשיך בלחימה כאילו לא היו חטופים מעולם, מהצד השני - להמשיך ולקדם את עניינם כאילו אין לחימה בעזה.

מאחר שלכולם היה ברור שמדובר באיוולת, נמצא הפתרון התודעתי שלא בטוח שיש לו אחיזה במציאות, לפיו הניצחון הצבאי הוא הדרך היעילה ביותר להשיג עסקה. איך זה מסתדר עם ההנחה שלפיה כל קדם-עסקה יחייב הפסקת אש שתסייע לחמאס לשקם את יכולותיו - ובמקביל תגביר את הלחץ הבינלאומי על ישראל שלא לחדש את הירי לאחר סיומה? לא ברור.

גילויי התמיכה האזרחיים והחום העז שאנו רוחשים למשפחות ולמחשבות זוועה על תינוקות שמבלים לילות ארוכים בשבי חמאס, מנעו מאתנו לדון בנושא בצורה קרה ותועלתנית - ולהשוות בין אירועי עבר שעלו בזיכרון הקולקטיבי, כמו למשל מחאת "ארבע אימהות" שהובילה לנסיגה מלבנון או להפגנות הענק למען גלעד שליט, שהובילו לעסקה שבמסגרתה שוחררו כמעט כל יוזמי הטבח והחטיפה.

גם השוואה, מתבקשת אולי, למה קורה כאשר מדינה מכריזה מלחמה כדי לשחרר חטופים, כמו במקרה של חטיפת רגב וגולדווסר ז"ל, שהשבתם המיוחלת הייתה הטריגר לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, נדחקה הצידה.

מעל לכל, מרחפת גם כאן שאלת אומץ לבו של ראש הממשלה. נתניהו היה יכול להתייצב ביום הראשון מול המצלמות ולומר אחת משתיים: או משהו בסגנון של "אני מבין את הזעם הגואה נוכח הזוועה, נבוא חשבון עם כל המחבלים עד האחרון שבהם, אבל ראשית יש לפעול למען השבת כל החטופים ועל כן הנקמה שכולנו מצפים לה תידחה במספר חודשים".

או לחילופין: "עם כל האהבה והכאב, שגם אני חש כחלק ממשפחת השכול, ההנחיה הראשונה שלי לצה"ל היא לנצח ולחסל את לוחמי חמאס עד האחרון שבהם. רק מי מהם שיסייע בהשבת החטופים למשפחותיהם, יינצל ממוות" - גם זו דרך לתעדף בין שתי משימות לאומיות בדרגת החשיבות העליונה.

מאחר שנתניהו לא עשה כן, מתגנב ללב החשד שמא החזרת החטופים הפכה לא רק לקלף בידי חמאס, אלא גם בידי ממשלת ישראל - אם תיאלץ להפסיק את הלחימה בטרם השגת ניצחון צבאי (לאו דווקא ציבורי או מדיני), יוכלו לומר שעסקת השבויים, שנתמכה הן על ידי סקרי דעת קהל והן על ידי התקשורת, היא זו שמנעה מאתנו הישג צבאי גדול יותר. מי שחיפש הוכחה לעמדת ראש הממשלה, קיבל אותה ברגע שבו הפכה רעייתו לדמות שמחבקת את המשפחות.

הנה עוד מלכוד שבו נתונה ישראל: שתי משימות בדרגת חשיבות שאין גדולה ממנה נמצאות על מסלול התנגשות - וחמור מכך: שתיהן לא זוכות לטיפול רציונלי וקר, כמתחייב מעצם חשיבותן.

יכול להיות שלא ניתן בכלל לחשוב על הנושא בצורה קרה לנוכח הסיפורים, התמונות, המשפחות הרצוצות מרוב דאגה - ומפתה אפילו לומר שזו מהות ההבדל בינינו לבין הצד האחר, קדושת החיים לעומת הילולת המוות.

למען הסר ספק, ייכתב כאן הברור מאליו: אין בדברים משום טענה - ולו הקטנה ביותר, חלילה, למשפחות החטופים. הן עושות ודורשות את הטוב ביותר למען יקיריהן, ואי אפשר שלא להזדהות עם כאבן ולהעריץ את מאבקן.

מה שבטוח הוא שגם מי שמחליט לתעדף את נושא החטופים, לא פועל בחלל ריק - מולו יש צד ציני ואכזרי, שעם כל הכבוד לאינטרס הישראלי-פנימי, להציג לנו אותו כאילו הוא מוחלש מאוד, אפילו מתחנן על חייו (לנצח הרי לא נוכל לסמוך על הערכות מצד אותה המערכת שמכרה לנו את כזבי החמאס "המורתע", שהרי אילו היינו מפקפקים בה אז, לא היה בא לעולם אירוע הרצח והחטיפה...), עושה רושם שהוא נחוש למצות את ההנאה החולנית שלו מההליך עד תום.

במילים אחרות: שוב מתברר שהיוזמה בעוד שאלת מפתח הנוגעת לעתידה של ישראל, נמצאת בידי אויביה. אותו מצב בלתי נסבל שחולל את המחדל.

נדמה שאפשר כבר לקבוע בביטחון שקמפיין החטופים ניצח את קמפיין המלחמה. האם מדובר בניצחון מוסרי של הרוח על החומר או האם מדובר בעם שנכנע לרגשותיו בשעה שצריך להיות קר ואכזר?

לשאלה הזאת אין תשובה, לא מפני שהיא מפלגת את אזרחי ישראל לשמאל מול ימין (כפי שניסו כמה אינטרסנטים להציג), אלא מפני שהיא באמת קורעת מבפנים כל אזרח ישראלי.