כל אחד יזכור היכן היה ב-7 באוקטובר. רב-סרן (מיל.) יונתן, סמג"ד בחטיבת כרמלי, חטיבה 2 של המילואימניקים (המקבילה לחטיבת הסדיר 1, גולני, ממנה מגיעים רבים מחייליה), היה ברכב עם אשתו בדרך לריצה בים כשהחלו האזעקות. כשחזרו הביתה, הוא תפס את המג"ד בטלפון. מה הם צריכים לעשות היה ברור להם ומיד. יממה אחת אחר כך כבר היה הגדוד שלהם מגויס "עם התייצבות של מאה אחוז פלוס" ובהמתנה להוראות.
הרופא הגדודי, ד"ר אמיר, בן 41 מבנימינה, הותיר בעורף את המשימות שלו באגף נשים ויולדות של ביה"ח הלל יפה בחדרה, ובבית את אשתו שרי בשבוע 38 להריון. "כן, היא צריכה אותי, אבל גם עם ישראל צריך אותי", הוא אומר.
רס"ב אוהד, אב לשלושה בן 51 מגבעות בר, שליד רהט, הודה: "השבוע הראשון היה טראומטי לאנשים בבית וגם לנו. אשתי אושפזה עם התקפי חרדה ומאז היא על כדורים. וגם ביחידה בדרך כלל כשמגיעים למילואים ונפגשים אנשים מתחבקים ויש צחוקים ונורא שמח. הפעם זה היה מפגש טעון עם לחיצת ידיים ואולי חיוך. אנשים היו בהלם ממה שקרה. אבל כל זה כבר מזמן מאחורינו. התאפסנו מהר מאד".
"זה היופי בעם הזה", אומר הסמג"ד יונתן, "כשהכדורים שורקים, כולם באים". חיילים כמו חיילים - הם קצרי רוח לממש את היכולות שלהם, ובמקרה הזה עם סיבה מיוחדת. "אפשר לומר שבשבילנו זה תיקון", הוא אומר בחצי חיוך בהתייחס למלחמת לבנון השנייה. "אנחנו צריכים עוד מלחמה כדי לעשות את העבודה יותר טוב".
חיילי הגדוד הזה במילואים תופסים קו בשטח בתנאים לא קלים, "בשיחים", כפי שהם מתארים את זה. מצד שני הם אומרים שיש להם את כל הציוד שהם צריכים. "בהתחלה לקח זמן להתארגן, אבל אחר כך הכול הגיע". האתגר הגדול כעת הוא מצד אחד לשמור על מוכנות ברמה גבוהה תקופה כל כך ארוכה, שאולי עוד תארך, ומצד שני לתת להם מפעם לפעם איזה פסק זמן, להתמודד עם משך הזמן הארוך במאמץ ומתח פיסיים ונפשיים נמשכים, הגובים מחירים אישיים מכל אחד מהחיילים.
"זה קשה מאד, אבל כולם מבינים במה חשוב להתרכז כרגע", אומר הסמג"ד. אז משתדלים עכשיו לעשות רוטציה בין יחידות הלוחמים שתופסות קו, ובין לבין הם בשבוע ריענון במתחם אזרחי אי-שם קרוב לגבול, בו מתחלפת שגרת הבט"ש בשגרת אימונים וקצת מרגוע. מסימני העת הזו, האימונים האלה כוללים קרב מגע, והקריאות הן "מחבל". הם לא רחוק מהחזית, וזה לא מלון. אבל יש אוהלים. "גלאמפינג", כינה את זה אחד הלוחמים. פגשנו אותם שם.
יונתן הסמג"ד הוא בן 46, הצעיר ב"חבורה", של כמה בני חמישים, שהולכים יחד דרך ארוכה של 23 שנה ומשרתים יחד עם כאלה שעוד לא נולדו אז, ורק לפני שנה השתחררו. יש לו גם בן מילואימניק בגיל שלהם, שכרגע בהר דב. בפועל הפעילות של הסטארט-אפ שלו נעצרה, אבל הוא אומר שהוא ערוך להמתין לפקודה לתקוף כמה זמן שיידרש. מה שיותר חשוב לו זה שיבינו שהמציאות הנוכחית בצפון היא בלתי אפשרית ושיאפשרו לצה"ל לפעול".
"העסק כמעט נמחק ועדיין אני פה, חדור מטרה", אומר רס"ב שי, עצמאי בן 52 מקיבוץ שובל בדרום, "כשיגמר הכול נחזור ונניע את העסק. העם מראה עכשיו את הפנים היפות שלו ואני מקווה שיהיה מספיק חכם לשמר את זה ונקווה שלמדנו ולא נחזור לסורנו. האנשים פה נכנסו למשימה והם כולם חדורי מוטיבציה ועם מטרה אחת: שגם תושבי הצפון שלנו יוכלו לחיות את חייהם כמו בני אדם. אנחנו מקווים שיתנו לנו לעשות את העבודה. אני מאד מופתע לטובה מהצעירים והביצועים שלהם. הייתה תחושה שעם השנים קצת נחלשנו ושאין תקציבים ופה חדורים ומחוברים ומקצוענים. זה מה שנותן לנו את הבטחון ששום דבר לא ינצח אותנו". הוא סיפר שבבית נשארו האישה והבת בת ה-16 שעל רקע המלחמה כבר הודיעה שהיא מתכוונת להיות לוחמת.
גם בגדוד הזה יש שתי קרביות "מורעלות", רס"ל (מיל.) טליה הפראמדיקית בת ה-27 מירושלים, שביום-יום היא סטודנטית לרפואה והדוקטור סרן (מיל.) ליאן, 35, שנשלפה מהמחלקה הגיניקולוגית של סורוקה הישר לפלוגה של בנים. החיילים אומרים שלא שמעו מהן אפילו ציוץ של טרוניה על תנאי השטח ובכלל. "זו סיטואציה לא פשוטה לכולם, אבל כולם באו לבצע משימה וזה מה שעושים. שום דבר לא יכול להכין לתקופה כזו בשטח, על כל המשתמע מכך", אומרת הרופאה הפלוגתית, "האמת שהיא שהרגעים הקשים בחודש האחרון היו החופשה הקצרה בבית. אתה חוזר הביתה בפעם ראשונה ומבין שהעורף גם מתמודד. אנחנו כאן ניסינו במתכוון מה שפחות לשמוע וחוץ מזה אנחנו גם בלי פלאפונים. גם לטליה היתה חוויה קשה דווקא בחופשה: "אנחנו גרים בעין כרם, סמוך להר הרצל ועלו משם קולות קשים".
לרס"ב מיכאל בן ה-54 מקיבוץ חפציבה, יש שלושה ילדים מהם שניים מגויסים: הילד מ"פ שיריון בחטיבה 188 והילד הגדול בגולני, בעזה. "כל כמה זמן הנשים אומרות, 'די לא הספיק?' ואנחנו אומרים 'לא'. כמו רבים הוא מפנה למארג החברתי בגדוד, "תראה איזו אחווה. זה מה שהכי יפה. כולם בלי פלאפונים, מדברים אחד עם השני. החברויות פורחות. פה כולם יחד מול המשימה. דתיים-חילוניים, מזרח-מערב".
סמ"ר שלום, רווק בן 25 ובן למשפחה חרדית מבריטניה עלה כבר ב-2018 אבל בשמחת תורה היה אצל ההורים בחו"ל. "מישהו נכנס לבית וסיפר שקורה משהו. יצאתי, פתחתי את הטלפון ומסרטון לסרטון הבנתי. מאותו רגע לא אכלתי ולא שתיתי, עד שתוך יומיים סידרו לי טיסה עם עוד 11 לוחמים במטוס פרטי שתרם איזה נדבן. ההורים דאגו ודואגים, אבל גם הם מבינים שזה מה שאני צריך לעשות. אני מנסה לא לשתף אותם במה שקורה כאן. מצד שני אני שומע על מה קורה בבריטניה. אז לדעתי, לנו פה הכי בטוח. פה זה הבית שלנו. אנחנו חייבים להילחם עליו וזה מה שאנחנו נעשה אם נצטרך".
חוץ מאנשי הגדוד הזה, מתקיים במתחם הזה מדי כמה ימים יום ריענון לחיילים של יחידות אחרות שתופסות את הגזרה. כך אתמול למשל ל-500 חיילי מילואים, ביוזמה של האגודה למען החייל וצה"ל ובשיתוף עובדי רפאל. הם זכו לארוחת קייטרינג מפוארת, כביסות, החלפת מדים, מספרה, משחקי שולחן ופינת רגיעה. חיילות זכו לטיפול ציפורניים. לסיום היום הופיעו בפני החיילים רותם אבוהב ולהקת פיקוד הצפון. "היכולת לתת ללוחמי המילואים שלנו רגע של מנוחה ממשימות היום-יום זה המעט שאנו יכולים לעשות בתקופה המאתגרת הזו. תודתנו לעובדי חברת רפאל על תרומתם הנדיבה שאפשרה את קיומו של יום הריענון" אמר ירון בארי, מנכ"ל האגודה למען החייל.
"כולם בהלם מהתגייסות העורף", אומרים החיילים שמעריכים את זה מאד, "זה נותן לנו את הכוח". זה והמוסיקה שתמיד מלווה את חיילי צה"ל באשר הם. לא הרחק משם הטנקיסטים המילואימניקים שנותרו בכוננות מגרזים את הכלים האימתניים שלהם. מהצריח נשמעים הצלילים של פינק פלויד. מישהו מזכיר שלפני חודש-חודשיים כולם היו עסוקים בניתוחי חמישים שנה להפתעה של מלחמת יום כיפור, וחמישים שנה להשקת התקליט האלמותי, "הצד האפל של הירח", של הלהקה האגדית. "נקמה מתוקה ברוג'ר ווטרס", מסבירים המילואימניקים השריונאים בחיוך את הרקע המוזיקלי לתרגולת היומית.