היום שאחרי מחר: איך משווקים לעם ישראל את התיקו כניצחון?

"היום שאחרי" הפך כאן למטבע לשון: מה ישראל רוצה ביום שאחרי, מי ישלוט בעזה ביום שאחרי, האמריקאים תובעים תכנון ליום שאחרי - וכך הלאה.

גם כשעוסקים במשמעות הביטוי הזה בהקשרים פנימיים יותר, הרי שזה לרוב: איזו חקירה תיערך ביום שאחרי, מי יתפטר ביום שאחרי, האם יהיו בחירות ביום שאחרי - ועוד שאלות שמצטמצמות מהר מאוד לנתיב המוכר של כן או לא ביבי.

אלא שנדמה שמי שמצמצם את הדיון לשאלת עתידו הפוליטי של נתניהו, מחמיץ חלק גדול מהתמורה שעברה על ישראל בשבועות האחרונים. כדי להבין את זה טוב יותר לעומק, צריך להכיר בעובדה שהשמאל הישראלי ספג מכת מוות עם ההתקפה על יישובי הדרום.

אם לדייק: מה שנותר מהשמאל הישראלי: האינתיפאדה השנייה, שפרצה אחרי פסגת קמפ דיויד עם ברק, ערפאת וקלינטון, דווקא בעת שישראל הניחה על השולחן ויתורים מפליגים, כולל דיון במעמד ירושלים, תמורת חתימה פלסטינית על צמד המילים "קץ הסכסוך", החלה את היעלמות השמאל מהמפה.

דווקא לאחרונה הייתה לו עדנה: בשולי ההפגנות בקפלן שוחחתי עם לא מעט בני נוער שהיו בטוחים שתהליך השלום נרצח עם רבין - ולא חמש שנים מאוחר יותר, כשערפאת סירב לסיים את הסכסוך. ככה זה כשמחנה פוליטי שמחזיק מעצמו רציונלי, בורא לו קדושים מעונים משלו.

אלא שלמרות נוכחותם - וגם נוכחות של "מתנגדי כיבוש מקצועיים" מניפי דגלי פלסטין, בשולי ההפגנות, היו רוב משתתפיהם שייכים למרכז הפוליטי: שואפים לשלום, אך מבינים שכרגע אין עם מי לדבר - וחרדים לדמוקרטיה, חרדים מהדתה, חרדים מהרס הכלכלה, מבידוד ישראל בעולם, מחוקים פרסונליים שנועדו להגן על נתניהו וחרדים מחלק משותפיו, כמו סמוטריץ' ובן גביר.

לתנועת התמיכה בראש הממשלה (שיש המכנים אותה בטעות "ימין") היה נוח להציג את השוליים, אבל רוב המפגינים בקפלן ובמקומות נוספים ברחבי הארץ היו מיינסטרים ישראלי, מעמד בינוני בואכה גבוה, יותר מצביעי לפיד וגנץ ופחות העבודה או מרצ.

גם אם נבדוק את אלה עתה, נגלה שלמעט כמה מטורללים בשולים, כאלה שחשוב להם להגן על ילדי עזה בעודם מתעלמים מזכרם של ילדי עוטף-עזה, נגלה שחל בקרבם שינוי דרמטי: אנשים שעד אתמול דיברו על שתי מדינות לשני עמים, דורשים לפתע נוף לים.

האזנתי בקפידה לתשובות הפוליטיקאים - ועד כה היחיד שהעז להשיב להם שמדובר בחלום שלא יתגשם, היה יואב גלנט. מה שאמר שר הביטחון בגלוי, מבינים גם בצמרת המדינית והביטחונית, אבל ספק אם הם עמדו על השורה התחתונה של התובנה הזאת - לא שאלות כמו מי ישלוט בעזה, מה יהיה עומקה של רצועת הביטחון, כמה חטופים נצליח להציל והאם יחוסל סינוואר? אלא הפער המתהווה בין רצון העם, לבין המציאות שמסוגלת לייצר עבורו הממשלה.

העם רוצה נוף לים, באופן שמזכיר קצת את אותו אוהד מיתולוגי של בית"ר ירושלים שאמר בזמנו: "בבית"ר לא יהיה שחקן ערבי - וזו לא גזענות, זאת אידאולוגיה". כלומר, אפילו עם ישראל המתון-לכאורה, רוצה פה מדינה עם כמה שפחות ובכן, בואו נקרא לזה "אויבים". הוא רק לא רוצה שיקראו לו "ימין".

באופן מוזר, מי שהבינו את זה ראשונים אינם הפוליטיקאים אלא ראשי הצבא, אולי מפני שהם פוגשים את חיילי הסדיר והמילואים בכל יום מחדש - ולא דרך מפגשים שמאורגנים על ידי עוזרים ויועצים, כדי שיצטלמו טוב לאתרי החדשות. הם הבינו שבפנטזיה הישראלית האמיתית, לא רק שלא תהיה בעזה רשות פלסטינית או כוח רב לאומי, אלא פשוט - אין עזה.

מבחינתם, אם העולם כל כך מודאג מבעיית הפליטים, הוא מוזמן לקלוט אותם - "כולה" שני מיליון, מאה אלף לכל מדינה מערבית נאורה ומענק נדיב של העשירות במדינות ערב כדי להבטיח שלא יהיו אלה נטל על התקציב המקומי, המאותגר גם כך בימים של האטה כלכלית עולמית.

רק כך אפשר להבין את ההצהרה המוזרה של "בכירים במערכת הביטחון" לפיה אין מבחינתם בעיה ללחום בעזה עד להשמדת פיר המנהרה האחרון, עד לחיסול החמוש האחרון. הם כמובן הבהירו שמדובר בהחלטה של הדרג המדיני, אבל אין ספק שבצבא למדו משהו: לא רק לקיחת אחריות על מחדל נוראי, אלא גם התנערות מוקדמת מאחריות על מה שעלול להיתפס בעיני ישראלים רבים כהפסד (או לפחות כ"לא ניצחון").

בעוד הדרג הצבאי מבהיר את עמדתו היטב, הדרג המדיני עודנו שבוי במילותיו שלו: ראש הממשלה מבטיח מלחמה עד להכרעה, שר החקלאות שלו סבור שמדובר בנכבה שנייה, שר המורשת אינו פוסל שימוש בנשק גרעיני.

נתניהו טוב בלהבטיח ולא לקיים, אומנות שקיימת אצל כל פוליטיקאי, אבל אין איש שליטש אותה כמוהו. רק שהפעם יהיה לו קשה מאוד לרדת מגובה הציפיות שהוא בעצמו יצר. במציאות שבה האגף המתון-לכאורה בקבינט המלחמה שהקים, שכולל שני רמטכ"לים בדימוס, הוא דווקא הניצי יותר, יהיה לו קשה להראות שדווקא תכנן לנצח, אבל נבלם על ידי השמאל (שכאמור, קיים בעיקר בדמיונו).

אלא שנתניהו אינו לבדו בסירה הזאת: כל גורם פוליטי אחר שיבקש ליטול מידיו את השלטון (נדמה שבימים אלה מתחיל גם נתניהו להיפרד מהתקווה שהבחירות הבאות ייערכו במועדן, הרבה אחרי שישקע אפקט המלחמה), יצטרך לגשר על הפער בין המציאות "ביום שאחרי" לציפיותיו המרוסקות של עם שבור לב:

עם שלראשונה בתולדות מלחמות ישראל יצא למלחמה כשרגש נקם לגיטימי מפעם בו, עם שבו גם מי שכונו עד אתמול "שמאל", עולצים על מראה של חיילי גולני בבית המחוקקים של חמאס, עם שפתאום לא נורא חשוב לו מה שחושבים עליו בעולם (אגב, גם שם זה הולך ומתהפך: ההפגנות הפרו-פלסטיניות הפרועות אולי גורמות לישראל נזק בטווח הקצר, אבל גם מתחילות להפיל את האסימון בראשם של אירופים רבים, לא רק משורות הימין הקיצוני).

בחזרה במנהרת הזמן לימי מלחמת יום הכיפורים: בשעתו, ערב המלחמה, אבחנה גולדה (וצמרת המערך) שהעם נוטה ימינה.

משום כך היא דחתה כל יוזמה מדינית עד לאחר הבחירות (מה שגרם לקיסינג'ר לטבוע את האמרה על מדיניות החוץ ומדיניות הפנים של ישראל). בתמורה לדחיית היוזמה, בגיבוי אמריקני, ניתנה הבטחה שישראל לא תנחית מכת מנע על ראשי הערבים, כפי שבדיעבד הייתה צריכה לעשות.

בתום המלחמה (ובאופן די מדהים, גם בימים האלה, כלומר - כל עוד התעסקנו ב-50 שנים למלחמת יום הכיפורים) ניסו לשווק לציבור הישראלי את המחדל המדיני שהפך למחדל צבאי כמהלך שלמעשה הציל את ישראל (הסיוע האמריקאי תחת אש).

אין כל ספק שכך גם יעשה הפעם: הציבור הישראלי יתבקש לקנות מציאות חדשה שתצדיק את שברון הלב שלו ואת התחושה שהמלאכה לא הושלמה עד הסוף. את גולדה זה הציל לטווח הקצר, אבל מוטט בטווח הארוך: בהתחלה ברמה האישית (התפטרה, מה שהוביל לכהונה הראשונה של יצחק רבין), אחר כך ברמה המפלגתית (בחירות 77, שלמעט שתי הבלחות, "המערך" וצאצאיו הפוליטיים, לא התאוששו מהם עד היום. לפחות על פי הסקרים, הכנסת הבאה תהיה הראשונה שלא תכלול נציגות של מפלגות-בנות של מפא"י ההיסטורית). לנתניהו יהיה עוד פחות מרחב תמרון מכפי שהיה לגולדה ב-1974.

קשה לדעת איך תעוצב המפה הפוליטית בישראל של 2024 - "שש אחרי המלחמה" תהיה שעה שבה עם ישראל יהיה מפוכח יותר, ימני יותר, מכור פחות לשפע ולתקווה שיבוא יום והמציאות כאן תהיה נורמלית יותר, מחובר פחות לחבריו האינטלקטואליים שבמערב. למרות זאת, כלל לא בטוח שמי שייהנה מהתמורה הדרמטית הזאת הן מפלגות הימין הישן, ובראשן הליכוד.

מרבים להשוות כאן בין המחדל שקדם למלחמת יום הכיפורים לזה שקדם למחדל שמחת תורה, 50 שנה אחרי. ובכן: אפשר אולי לעבור להשוואה הבאה, זאת שבין בחירות 74 לבחירות 24 (אם אכן יתקיימו, כמובן).

את שלוש השנים הנוספות שהשיג אז המערך בקלפי, מקווה נתניהו לקנות היום באמצעות שימור הקואליציה. הוא יודע שאם הבחירות ההן בישרו את תחילת היעלמות מפלגת השלטון מהנוף הפוליטי בישראל, הבחירות הבאות יהיו הקבר הפוליטי של הליכוד. במילים אחרות: הדרך היחידה של נתניהו לנצח בבחירות 2024 היא למנוע את קיומן, את הקדמתן מ-2027.

באופן די מדהים, זה אפילו לא יקרה בגלל נתניהו ישירות, אלא בעקיפין: המינויים הכושלים שמינה לתפקידי מפתח, שבמסגרתם הוצנחו חדלי אישים שכישוריהם העיקריים הסתכמו בנאמנות וחנופה, למקומות שבימים כאלה דורשים מינימום של כישורי ניהול. הם אלה שגוררים אותו לנפילה אל התהום שפעורה כרגע בין הציפיות של עם ישראל, למציאות שתיגלה לעיניו ביום שאחרי.