הססן מול חיזבאללה: החודש שבו נתניהו איבד את הצפון

לפני כמה חודשים, הרבה לפני השבת הנוראית של ה-7 באוקטובר, געשה המדינה בשל אירוע ביטחוני שחסה תחת איפול הצנזורה. רק מקץ כיומיים של חרושת שמועות, נודע כי אפשר שנמנע מגה-פיגוע: איש חיזבאללה נתפס עם כמות לא מבוטלת של אמל"ח בלב מדינת ישראל.

האירוע ההוא לווה בפולמוס בין נתניהו לראשי מערכת הביטחון שזיהו כי האירוע חורג בהרבה מדפוסי הפעולה המקובלים של חיזבאללה ודרשו פעולה מיידית. נתניהו מנע אותה.

גם בימים הראשונים של המערכה הנוכחית, לפני כחמישה שבועות, זיהו ראשי מערכת הביטחון מה שהוגדר כהזדמנות מבצעית שלא תחזור - ודרשו לנצל אותה. על פי אותו הדיווח, נתניהו לבדו הוא שמנע אותה (חשיפה של ירון אברהם, חדשות 12), גם אם דאג לפרסם הודעה לפי ההחלטות בקבינט התקבלו על דעת כולם. נתניהו, כמו שלמדנו, אינו אוהב לשאת באחריות על אי קבלת החלטות במועדן.

אין לדעת האם ראש הממשלה קשר את ידו האחת של צה"ל מאחורי גבו, או שמא הציל את מדינת ישראל מהסתבכות רבתי שהייתה גובה מאתנו מחיר כבד ומרסקת את תמיכת העולם, בדגש על ארה"ב. מה שבטוח הוא שאיש ממכריו של נתניהו לא הופתע: אם אפשר לא להחליט ולא לבצע - זו תמיד תהיה האופציה המועדפת עליו.

נתניהו הוא דחיין מומחה: את ההתפרסות הרצחנית של חמאס הוא דחה באמצעות מזוודות הכסף המפורסמות (אני כמובן מאמין שהיה סבור כי כל עוד הכסף יזרום, תהנה ישראל משקט יחסי), את הפשרה שהושגה בעניין החקיקה המשפטית הוא דחה למושב הכנסת הבא, אחרי שהבין שייתקל באופוזיציה פנימית, מה שמזכיר את המתווה (הלא רע לכשעצמו) בעניין העובדים הזרים, אותו ביטל נתניהו, שוב - בשל החשש ממתנגדים בסביבתו, ואפשר להמשיך למנות הלאה.

כשחושבים על זה, מדהים לגלות שראש הממשלה שהצליח להוציא משימוש את המילה "שמאל" הוא אחד מראשי הממשלה הכי שמאלנים שהיו כאן. בעודו מאשים כל יריב ממחנהו: בנט, ליברמן, סער ואחרים או גורם ימני מהפקידות הבכירה: אלשייך ומנדלבליט, בחבירה ל"שמאל", היה הוא זה שיישם הלכה למעשה מדיניות של הבלגה רבתי בצפון ובדרום.

בדרום, עינינו הרואות: נתניהו מנהל מערכה כמעט בעל כורחו, מחכה כבר שיכפו עליו עצירה ונדמה שהוא מובל על ידי הגנרלים, מכאלה במדים כמו הלוי, דרך שר הביטחון ועד לשני השרים-רמטכ"לים בדימוס בממשלתו: אייזנקוט וגנץ.

בצפון מצליח נתניהו לשמור את הרגל על דוושת הבלם, אולי מפני ששם עדיין יש מי שסבורים, גם בקרב הדרג הבטחוני, כי אפשר להמתין עם החזית השנייה עד שתדעך האש בעזה, גם אם לא תכבה כליל.

הרמטכ"ל כבר אמר שלדעתו המערכה אינה יכולה להסתיים ללא שינוי עמוק ביחסי הכוחות סביב הגבול עם לבנון. הוא אמנם הוסיף משפט לפיו העבודה הזאת יכולה להיעשות גם עלי ידי המדינאים, אבל נדמה שזה היה רק כדי לא לקרוא למלחמה ממש.

בימים האחרונים דובר הרבה על החלטת האו"ם 1701 ששמה קץ למלחמת לבנון השנייה. על פי ההחלטה ההיא, נסראללה ואנשיו אינם אמורים להיות בדרום לבנון. מישהו באמת רואה מצב, עם כל הכבוד ללחצים בינלאומיים, שבמסגרתו יאמר נסראללה לאנשים שלו להתקפל?

ומכיוון שכך: מישהו רואה תושב שפוי מיישובי הצפון חוזר לביתו נוכח החשש שכל עכבר שנובר בגינה עלול להתברר כמנהרת טרור ושכל וספה על גדר המערכת מצידה הצפוני עלולה לשמש חוליית נ"ט?

הדילמה של נתניהו מובנת: כרגע האמריקאים אינם מעודדים, בלשון המעטה, פעולה נרחבת בצפון. הם מסתפקים בנושאות המטוסים ועוד כוחות ששיגרו לאזור כדי להרתיע את האיראנים, פטרוני חיזבאללה.

יתרה מזאת: הדילמה של נתניהו אינה רק מובנת אלא גם מובנית. כלומר, יש סתירה מהותית בין מה שישראל צריכה לעשות כדי להשיב לעצמה את כוח ההרתעה, להכות מכה בלתי מידתית בעליל בחמאס, כולל פגיעה באזרחים, לבין מה שהיא מסוגלת להחליק בגרונם של ידידיה. מי שחולם עדיין שאפשר לרבע את המעגל הזה, טועה טעות קשה.

בדעת הקהל במערב אולי כבר ניכרים סימנים ראשונים של הכאה על חטא יבוא האסלאם הקיצוני לארצותיהם, אבל ייקח זמן עד שהלך הרוח הזה יניב פירות - גם אז, לא בטוח שישראל תוכל לחיות בשלום עם הביטוי הפוליטי של התופעה, כיוון שבשלב הראשון יקצרו את הפירות בעיקר מפלגות ימין קיצוני, שלא ממש מחבבות יהודים וישראלים, בלשון המעטה.

נתניהו מבין שהליכה למהלך צבאי נדרש בדרום היא פגיעה ביחסים עם העולם והשלכת כל יהבו על הדרג הצבאי, בר הפלוגתא שלו בוויכוח על גודל האחריות למחדל שמחת תורה. אכן לא פשוט.

בעיני רוחו, אני משוכנע, מקווה נתניהו עדיין לכך שאפילו הכאוס הנוכחי יחזור למסלול ממנו יצא לפני כמה שבועות: ארה"ב תקדם נורמליזציה עם הסעודים ונתניהו יוכל להניח של השולחן הסכם שלום שנראה כמעט בלתי מציאותי שיקבע את מקומו בהיסטוריה, אולי יוביל גם לפרס נובל וכמובן - יבטל אפשרות מעשית להרשעתו בדין (עוד לא נולד הגורם המשפטי שיוכל לשאת על מצפונו את הכשלת הסיכוי להסכם עם החשובה שבמדינות ערב).

העניין הוא שגם החלום ההוא לקוח מסרט אחר, זה שהוקרן כאן עד לפני חמישה וחצי שבועות. נתניהו לא יוכל הפעם להשפיע עד כדי כך על דעת הקהל שתובעת לא רק ניצחון מוחץ בדרום, אלא גם שינוי הסטטוס קוו בצפון.

אין לקנא בראש הממשלה: מדובר בהחלטה נוראית, כשאל המחיר המדיני יש לצרף גם אובדן חיים בחזית ובעורף, העמקת המשבר הכלכלי ועוד. לכן נדרש כאן צ'רצ'יל של ממש, המנהיג הנערץ על נתניהו: כזה שיישא נאום של דם יזע ודמעות באוזני אזרחים ובעלי ברית, אבל גם ינהיג את עם ישראל אל הניצחון. נתניהו פשוט לא מסוגל לספק את הסחורה הזאת.

למעשה ככל שהוא מרבה להשתמש בנאומיו בביטויים כמו "עוצמה" ו- "נחישות" נראה כי הדבר עומד בניגוד למה שהוא חותר אליו בשטח.

מרבים לנתח את אישיותו של חסן נסראללה בימים האחרונים ולדבר על כך שייתכן שהוא שוגה כאשר הוא חושב שהוא מכיר מצוין את ישראל, כיוון שזו שינתה את פניה לפני כמה שבועות, באופן שזר לא יוכל להבין.

אז יכול להיות שנסראללה באמת לא מכיר את עם ישראל החדש, דבר אחד בטוח: לאור התנהגותו השחצנית והמתגרה, ניכר שאת נתניהו הישן, הוא דווקא מכיר מצוין.