חלום היורו מתרחק: מה משותף לערן זהבי ודניאל הגרי?

מי שמחפש תמונת ניצחון, לא משנה מאיזה סוג, אולי מוטב שיימנע מקריאת השורות הבאות. לא מפני שאנחנו לא חולקים את אותה התקווה לניצחון, אלא מפני שקצת כמו נבחרת ישראל בפרישטינה, קוסובו, אנו עלולים למצוא את עצמנו גם בעזה מבוססים בבוץ כשהמקסימום לשאוף אליו הוא תיקו.

נתחיל מהכדורגל: הגרלה לבית נוח, שחקנים סימפטיים, חלקם איכותיים, הרבה רצון טוב, תמיכה מכל חלקי העם, כוכב שפרש ונקרא אל הדגל לנוכח משבר - וכמובן, פטריוטיות מקיר אל קיר:

אפילו מי שמעקמים את האף בהתנשאות למשמע המילים "כדורגל ישראלי" התחברו הפעם לרצון לתקוע אצבע בעינם של האירופים האנטישמיים - ומה אומר יותר "עם ישראל חי" מאשר העפלה ליורו?

באווירה הזאת, מסיבות העיתונאים שקדמו למשחק בקושי עסקו בכדורגל, אלא רק במורשת קרב: לנצח לזכר הנרצחים, לכבוד החללים, למען השבויים והחטופים. שלא יישמע חלילה שאני מקל ראש בכל אלה, בהיותם ביטוי ראוי לרגש לאומי. יתרה מזאת: אני מאמין אפילו שהשחקנים אכן רצו בכל מאודם לנצח למען עם ישראל, רק שבשורה התחתונה התברר שנאומים פטריוטיים, גם כשהם יוצאים מהלב, אינם תחליף לכדורגל.

אין כאן רצון להתחשבן מקצועית עם שחקנים שחלק גדול מהם מושבת מאונס כבר חודש וחצי, אבל אם למדנו משהו מההפסד לקוסובו (מבלי לזלזל חלילה, לא בדיוק מאריות הכדורגל של אירופה, אפילו לא קבוצת דרג שני או שלישי) אמש, הוא שאין תחליף לאינסטינקט, לחדות ולכושר המשחק.

מכל דיבורי הרהב על ניצחון בשביל עם ישראל, לא נותר הרבה אחרי שריקת הפתיחה. אפילו במחצית השנייה, הטובה יותר, מצאו הישראלים את עצמם מבוססים בבוץ ומוכנים לחתום על תיקו (שאפילו הוא לא הושג לבסוף).

במעבר חד להתמודדות בין הצבא החזק ביותר במזרח התיכון לבין ארגון טרור מבוצר לעילא, אך נעדר חיל אוויר, שריון, ים ומערכות נשק מתקדמות. כלומר - לא בדיוק מדרג א' או ב' של צבאות העולם.

קשה להגדיר את תנאי הפתיחה של הסבב הנוכחי בעזה כאידיאליים נוכח המהלומה שספגנו, אבל יהיה זה טיפשי להתעלם מהשלכותיה על רוח הקרב: שיעורי התייצבות מטורפים למילואים, התגייסות אדירה של האזרחים, אחדות בין מי שנחשבו יריבים מרים ביום שלפני, אמונה מקצה לקצה בצדקת הדרך, בהבנה שהפעם מוכרחים להכות באויב - ולא בעוד סבב מרתיע-לכאורה, אלא כך שיקלל כל עזתי את היום שבו בחר בחמאס.

בזירה הזאת, לכאורה, מצבנו טוב יותר, בהנחה שכולכם מעריצים את ערן זהבי, סליחה - את דניאל הגרי - ומאמינים לדיווחים על מכות קשות שמנחית צה"ל על האויב החמאסי.

אני לא טוען לרגע שתא"ל הגרי משקר, אלא רק שנדמה לי שאנחנו מנסים לכפות על האויב את צלמנו ודמותנו, במלחמה - ממש כפי שעשינו בחתירה לשלום.

מבלי להיכנס לסוגייה הפוליטית נאמר רק שבבסיס כל הפתרונות המדיניים עמדה לא רק האנשת האויב, אלא גם החלה של היגיון המערבי על סיטואציה מזרח תיכונית: יש ריב על חלקת אדמה? נחלק אותה לפי מפתח הגיוני וניתן לצד השני גם מה להרוויח וגם מה להפסיד. הן מה בסופו של דבר, מה כולנו רוצים? לראות את ילדינו גדלים, רווחה כלכלית ועוד...

ואז הסתבר לנו שלא היא, שדווקא הפתרון הכה מובן מאליו בעינינו, הוא קולוניאליסטי אף יותר מהכיבוש: כיבוש הוא צורת ממשל טבעית בחלקת הארץ הזאת מאז תקופת המקרא, "השלום" לכאורה, שנכפה על מי שחולם שילדיו יהיו שהידים במאבק שלא ייתם עד שנושמד, הוא הקולוניאליזם האמיתי.

אלא שגם משהבנו את הלקח המר הזה, אנחנו לא מפסיקים לדמיין את האויב בצלמנו ובדמותנו, כאילו היינו אינטלקטואל עגול משקפיים, כאפייה לצווארו, מאחת האוניברסיטאות של צפון אמריקה או מערב אירופה.

מסתבר שההלבשה הכפויה הזאת של סט הערכים שלנו על האויב, פועלת לא רק בימי שלום, אלא גם בעת מלחמה. אני לא מדבר על מתי המעט שמפגינים נגד מה שהם מכנים "טבח" בעזה, אלה הם מיעוט שולי בתוך עם שחולם על נוף לים. אני מתכוון דווקא למי שמודדים את הישגי ישראל לפי מונחינו אנו.

למה הכוונה? אנחנו מונים אלפי מחבלי חמאס מתים, סופרים חיסולים מוצלחים, מחשבים איזה אחוז מהבתים בעזה נותר ראוי למגורים, אולי אף מתמוגגים ממראה רחובות הרוסים, צופים בשיירות הפליטים - ולא מבינים שמה שאנחנו מפרשים כמכה קשה לחמאס, לא ממש מזיז לו.

לא אכפת לו להקריב אלפי לוחמים, לא מעניינת אותו פגיעה באזרחים, פליטים חדשים הם הלחם והחמאה שלו - ובואו לא נשכח שיש לו הישגים לא מבוטלים: רשימת קורבנות חסרת תקדים שמונה אזרחים וחיילים, כ-130,000 ישראלים פליטים - גם זה מספר חסר תקדים (שכולל כמובן גם את הצפון), כ-240 ישראלים חטופים, חלק גדול מהם חיילים...

ואם לא די בכל אלה, הוא צופה בישראל הולכת ומסתבכת במילכוד שאי אפשר לצאת ממנו: גם להשיג ניצחון במזרח התיכון וגם להישאר חברה לגיטימית במשפחת העמים.

משפט אחד על הצפון: תחליטו להקדים מכה או להגיב, לפעול לשינוי המצב בדרך צבאית או מדינית, רק אל תספרו סיפורים על נסראללה שמפחד שמראות ההרס מעזה יגיעו גם לביירות או תחגגו את העובדה שכבר יותר מ-17 שנים הוא לא יצא מהבונקר.

הן כבר למדנו שמדובר באיש שמראות הרס אינם מזיזים לו, קנאי דתי שאפילו גופות אנשיו (כולל משפחתו) אינם נספרות בעיניו - והחיים בבונקר הם עונש בעיקר למי שחולם על שבת חמימה בחוף הים - ולא במי שבחר להקדיש את כל חייו למאבק רצחני.

במשך יותר מדי שנים שכנענו את עצמנו שאויבינו נבראו בצלם, שהם בסך הכל רוצים את מה שכולנו רוצים. מהרצל באלטנוילנד ועד לשלום עכשיו, מפתרונות פרקטיים ברוח תכנית אלון או האופציה הירדנית של פרס, משאיפה לאחוות עמים ברוח הסוציאליזם ועד תכנית ההתנקות של אריק שרון.

על כל החלנו את הרצונות שלנו, כאשר הצד השני (למעט חריגים, אולי אף רק כטקטיקה) אמר לנו כל העת שהוא אפילו לא מוכן להכיר בישראל (גם אם נצליח ליישב סוגיות כמעמד ירושלים וסוגיית הפליטים) כמדינת היהודים.

רק שאנחנו, במקום לשמוע דברים כהווייתם, האמנו שלא יכול להיות שיש מי שלא רוצה לראות את ילדיו גדלים לעתיד טוב יותר.

כדי לגשר מעל לפער הבלתי נתפס הזה, סיפרנו לעצמנו סיפורים על כמה טוב להיות וילה בג'ונגל והחלטנו שצה"ל הוא הצבא הכי חזק במזרח התיכון, עד כדי כך שהתייצבנו עם חיל האוויר לקרב סכינים.

חשבנו שדי באמונה בצדקת הדרך, מעזה ועד לפרישטינה. במקום לעשות מה שצריך, שכנענו את עצמנו שמה שאנחנו עושים הוא הנכון. התגייסנו באמונה כדי לנצח - מאחים לנשק ועד לאחינו המתנחלים. רצנו להתנדב, ומה אתם יודעים? ערן זהבי אפילו הסכים לחלוק חדר עם שחקן אחר!

רק שבכל יום שעובר, אנחנו מתרחקים מהניצחון, מהעפלה היסטורית. הפסקת אש כפי שמסתמנת, אפילו לכמה ימים, תהיה כמו תיקו עם שווייץ: משהו שממנו לא תהיה חזרה לקמפיין.

כמו נבחרת ישראל אמש, עוד נמצא את עצמנו מבוססים בבוץ, רואים איך החלום על ניצחון שיחזיר את הגאווה הלאומית, שוקע בשלולית. מייחלים לתיקו (עסקת כל החטופים+ראשו של סינוואר תמורת המשך קיום חמאס בעזה) ובעיקר לא מבינים שהגיע הזמן להפסיק לפנטז לחלום על עלייה ליורו, על להיות חלק מאירופה הקלאסית, כשאנו נטועים עם שתי רגלינו במזרח התיכון.