אחד הביטויים השגורים ביותר בחודש מאז אסון ה-7 באוקטובר הוא "להחליף דיסקט". השבר הגדול שנפער בישראל בשבת הארורה גרם לרבים לפקפק ולחשוב מחדש על תפיסות ואמונות יסוד, ושלל הקונספציות האסטרטגיות שקרסו הותירו חלל לקידום קונספציות חלופיות חדשות/ישנות. בימין הקיצוני חולמים על חזרה לגוש קטיף ופירוק הרשות הפלסטינית, בשמאל בונים על וושינגטון שתחזיר לתמונה את פתרון שתי המדינות. כל אחד והדיסקט שלו.
ובתווך, מדינה שלמה שגילתה בשבועות האחרונים שרב המשותף על המפריד בינה. שנים של שיסוי זה בזו התנדפו ב-7 באוקטובר לתוך גילויי ערבות הדדית, רוחב לב והתנדבות אזרחית, ושיאי התייצבות למילואים; רוב הציבור הישראלי החליף דיסקט והשאיר את הקיטוב והפילוג מאחוריו. חבל שאי אפשר לאמר זאת על מנהיגיו. בכל המדינה מחליפים דיסקטים ונופלים אסימונים, פרט למקום אחד: ממשלת ישראל והעומד בראשה, שממשיכים להתנהל לפי אותם אינטרסים אישיים ופוליטיים צרים כמו בעולם הישן, שלפני האסון.
בבוקר שאחרי פרוץ המלחמה, הממשלה המנופחת היתה יכולה להחליט על ביטול של כל המשרדים המומצאים, לקצץ במשרות ובג'ובים המיותרים, ולחסוך לקופת המדינה מאות מיליוני שקלים. רק שרה אחת - גלית דיסטל אטבריאן גילתה יושרה; כל השאר לא רצו לוותר על הכוח, הכסף והכבוד. בבוקר שאחרי פרוץ המלחמה, ראשי הקואליציה היו יכולים להתכנס יחדיו ולהחליט על הקפאה של הכספים הקואליציוניים והעברת כל התופינים המגזריים לצרכי המלחמה. בפועל, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ויו"ר ועדת הכספים משה גפני עיכבו העברות של יותר מ1.3 מיליארד שקלים למפוני העוטף - כדי למזער את הפגיעה בכספים הקואליציוניים לבני ישיבות ולחיזוק ההתנחלויות. אתמול, כשסמוטריץ' הודיע סופסוף על התוכנית הכלכלית, התברר שהחליט לוותר על כמיליארד שקלים קואליציוניים, בניגוד להמלצת אגף התקציבים, שגרס שיש להסיט את מלוא הכסף לצרכי המלחמה.
גם עכשיו, סמוטריץ' ממשיך להילחם בפקידים, משפטנים, שרים עמיתים וגורמי המקצוע, כאילו שום דבר לא השתנה ב7 באוקטובר. הקמת המינהלת לשיקום העוטף התעכבה בגלל קרבות סמכויות, מתווה הפיצוי לעסקים התעכב בגלל קרבות קרדיט עם ניר ברקת, עם צמרת משרד האוצר הוא מנהל מלחמה מתמדת. במקום לאחד כוחות ולגבש מדיניות משותפת, מגובה ואחראית, שתמנע קטסטרופה כלכלית - הכל מתנהל באותה כוחנות ואנדרלמוסיה.
בבוקר שאחרי פרוץ המלחמה הממשלה היתה יכולה להודיע על הפסקת אש בכל החזיתות, אבל גם המלחמות של השר דודי אמסלם במנהלת רשות החברות הממשלתיות מיכל רוזנבוים ממשיכות כסדרן, כמו גם הניסיונות למנות חברי מרכז ליכוד לג'ובים בדירקטורים. שר המשפטים יריב לוין הודיע השבוע שיכנס את הוועדה לבחירת שופטים, במה שנתפס כדגל הלבן של המהפכה המשפטית, אבל הבהיר מיד אחר כך שאין לו כוונה להביא להצבעה את מינויו של יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון, ושגם הוא, עדיין, במלחמה של אתמול.
בבוקר שאחרי פרוץ המלחמה, הממשלה היתה יכולה וצריכה להתאחד ולתת גיבוי מלא לכוחות הביטחון; במציאות, ראש הממשלה וסביבתו פתחו במסע תדרוכים והשמצות שנועד להדביק לצמרת הביטחונית את הכשל והמחדל, והפלג הימני הקיצוני בקואליציה שלו לא הניח את חרבו במלחמותיו האידיאולגיות נגד צה"ל והשב"כ ביהודה ושומרון.
על אף שכל על אף שכל גורמי הביטחון מזהירים שקריסה כלכלית של הרשות הפלסטינית עלולה להוביל לתסיסה ולפתיחת חזית נוספת בגדה המערבית, סמוטריץ' עיכב את העברת כספי המסים; גם את כספי הרשויות המקומיות הערביות שהקפיא הוא מסרב לשחרר, למרות המלצת השב"כ, וגם את חזרתם של פועלים פלסטינים מיו"ש לעבודה בישראל הוא מעכב עם התנגדויות. משחקי הכספים של סמוטריץ' מקשים על הניסיונות הביטחוניים לייצב את השטח ומערימים מתחים מיותרים על היחסים עם הבית הלבן, בזמן שהסיוע והתמיכה המתמשכת של הנשיא ביידן גורליים בשביל הלגיטימציה להמשך הלחימה.
גם השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לא הפך דיסקט ותורם את חלקו בספינים ופרובוקציות בדיוק כמו ביום האתמול. אחרי שניסה להתסיס את הרחוב הערבי עם התרעת שווא מתרחיש שומר החומות 2, המשטרה עיכבה אתמול את יו"ר ועדת המעקב העליונה מוחמד ברכה ושלושה ח"כים לשעבר מבל"ד בגלל שתיכננו הפגנה נגד המלחמה; במקביל, בעומר, נעצרה אזרחית שריססה את הכתובת "1400" על ביתו של ח"כ שלום דנינו מהליכוד. גם בחירום, כמו בשגרה, למשטרה של בן גביר יש זמן להתעסק בערבים, שמאלנים ומתנגדי משטר. ובינתיים, הפרויקט המרכזי שלו, חלוקת נשק המונית לכיתות הכוננות, מדאיג גם את המפכ"ל קובי שבתאי, שלפי פרסום של ג'וש בריינר בהארץ, לא מרוצה מהחלוקה הלא מבוקרת של נשק שעלול להגיע לידיים הלא נכונות.
ויותר מכולם, מי שלא החליף עדיין דיסקט הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצמו. בבוקר שאחרי פרוץ המלחמה, הוא יכול היה להיפרד מבן גביר וסמוטריץ', ולהקים ממשלת חירום מקצועית ואמיתית עם יאיר לפיד. הוא בחר בדרך הקלה שנתן לו בני גנץ, שלא דרש ממנו את פיטוריהם. "אני לא מוכן לפרום את ה64. עם מי אני אשאר בעוד שלושה חודשים?" הוא אמר אז בציטוט בלתי נשכח שמשקף במדויק שגם אחרי האסון הגדול במדינה הוא עדיין שם את הישרדותו האישית במקום הראשון.
הוא יכול היה להודיע ללפחות שבעה שרים מומצאים שהוא סוגר את משרדיהם על היום הראשון, להתערב בסוגיית הכספים הקואליציוניים, או לפטר את השר עמיחי אליהו אחרי התבטאות האטום הבזויה, ולו רק בשביל לצמצם את הסערה הבינלאומית. רק שנתניהו לא השתנה ב-7 באוקטובר. הוא נותר נאשם בפלילים שלא יעשה שום דבר שיטלטל את הקואליציה היחידה שמחזיקה אותו בשלטון, גם כשהוא יודע שהיא גורמת למדינה נזק מתמשך.