חודש אחרי המתקפה בדרום הארץ, בני הנוער מהעוטף מתקשים לחזור לשגרה וחווים תקופה של עיבוד האובדן של החברים, הבית והמשפחה בגיל הקשה ביותר אולי להתמודדות. במשרד הרווחה מצאו נערים משוטטים במלונות בלילות, מעשנים, שותים ואף ונדליזם. במשרד הזעיקו את המדריכים של עמותת עלם שיהיו עם הנוער בלילות, בזמן שגם ההורים עוד צריכים לעכל את התחושות הקשות. ובבקרים סידרו להם מרחב טיפולי שם יוכלו להפיג את השעמום ולהפנות.
כרמלה פילו, אשת חינוך ואחראית על מלון יערים במעלה החמישה מטעם משרד הרווחה מספרת על הניסיונות לאחות את השברים של החודש האחרון: "המפונים שלנו הגיעו אלינו המומים ומפוחדים, עם מעט דברים שיכלו לאסוף ולמעשה ברחו מהבית. ישר העמדו טיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטרים ועובדים סוציאליים שיתנו מענה לשלל האוכלוסיות, אבל לאט לאט הבנו שאוכלוסייה שהמוקה הקשה ביותר הם בני הנוער".
"ראינו שהנערים ישנים כל היום וערים בלילה", מסבירה כרמלה, "הם התחילו לשוטט בלילות והתחילו להיות תופעות של אלכוהול, ונזליזם ועישון. אלו בני נוער שחוו את הנורא מכל, הם יצאו מהבית בלי כלום וחיים במלון ארעי ועם הורים שטרודים מאוד ממה שקרה. הבנו שאנחנו צריכים עזרה בלילה ופנינו לעמותת עלם שמתמחים בתחום הזה".
במלון יערים יש כרגע 200 ילדים בני פחות מ-18, מחציתם בני נוער. "המדרכים של עלם (עמותה לנוער בסיכון, מ.כ) נמצאים פה כל ערב מ-21:00 עד 1:00 בלילה כדי לתת מענה ללילות. במקביל שילבנו את הילדים מכיתה ג'-יב' בבית הספר בהרי יהודה. יוצאים ארבעה אוטובוסים כל יום לשם, אך אנחנו מבינים שזה לא מפסיק", מסבירה כרמלה.
"ילד שלא רוצה ללכת לבית הספר אנחנו יותר רכים איתו מימי השגרה, אבל מסבירים להם את החשיבות. כדי לא ללחוץ חלקם הולכים לעבוד. עם תופעות שאנחנו רואים אולי היינו מטפלים במקרים אחרים גם ברמה המשמעתית, אבל אנחנו מבינים שהם צריכים לפרוק. אנחנו יותר עסוקים בהפגת השיעמום ומביאים לכאן כל מיני פעילות מהנות. בנוסף עשינו מפגש עם ההורים כדי שיבינו מה מצב בני הנוער, אך אנחנו מבינים שגם המבוגרים פה חווים קושי עצום ובלתי נתפס".
ר', אחד מהנערים שפנו למלון יערים, מספר כי בשביעי באוקטובר הוא חזר לפנות בוקר לביתו לאחר לילה מהנה עם חברים: חזרתי ב-4:00 לפנות בוקר, ב-6:00 אמא שלי העירה אותי בגלל צבע אדום ונכנסנו לממ"ד. אבא לי ואח שלי עבדו בחממות באותו בזמן ולא היו איתנו".
"ב-8:30 הבנו שיש חדירת מחבלים וירדנו למרתף וכל הזמן הזה היינו בקשר עם אבא ואח שלי לוודא שהם בסדר. שמענו הרבה קולות של אנשים מעל הבית וחשבנו שזה חיילים, אבל שמענו שהם מדברים ערבית. הם התקרבו לחלון של המטבח שלנו ואז שכן שלנו ירה בהם והם ברחו", ממשיך, "בנס כל המשפחה שלנו שרדה, אבל הבית הרוס".
ר' למוד מבצעים ורקטות, אבל הפעם זה היה אחרת: "בכל המבצעים שאמא שאל אותי איך אני אמרתי לה שאני בסדר. זו פעם ראשונה שאמרתי לאמא שלי שאני לא בסדר. הייתי בלחץ מטורף, לא היה שום דבר שיגן עלינו. שלושה חברים קרובים שלי נרצחו באותו יום. חבר של אבא שלי שאכל איתי כל שישי נרצח, מישהו שהכרתי מאז שאני תינוק".
"עכשיו אנחנו במלון, עדיין קשה לי להירדם כי יש לי סיוטים ואני מדמיין שאני ושמע את המחבלים סביבי כמו שהיו בבית", אומר בכאב. במשרד הרווחה בשיתוף עם ההורים איפשרו לכמה נערים לישון בחדר משותף. "אנחנו הולכים לפעמים לבית הספר אבל לא באמת מצליחים ללמוד, אז אבא שלי סידר לי ולחברים לעבוד במטע ליד גדרה. זה עוזר לי".
ר' קיבל מספר טיפולים, אך הוא לא מרגיש שזה עוזר לו: "אני לא חושב שהפסיכולוג יוכל להבין אותי ואת מה שחוויתי. אני חופר לאבא שלי שנלך לראות מה קרה במושב, ראיתי קצת סרטונים ואני רוצה לראות מה נשאר. אני חושש שנגדל להיות דור של חשדנים ולא לבטוח יותר כי הפקירו אותי".
גם ל-ע', בן 16, היו שעות בלתי נסבלות כשהיה לבד עם חברים בשביעי באוקטובר: "המשפחה שלי יצאה לטיול במדבר ונשארתי עם שני חברים שלי לבד בבית. ב-6 בוקר התחילו אזעקות והלכנו לממ"ד כמו שאנחנו מכירים. חברים שלנו שהיו בחוף זיקים אמרו לנו שיש חדירה והם מתחבאים בשירותים בחוף, ב-7:00 בבוקר כבר נותק הקשר איתם ולא חזר".
"כל הבוקר היינו לבד בבית כשאין אף מבוגר איתנו ויש מחבלים בכל היישוב", נזכר, "סבתא שלי שגרה לידנו רצתה לבוא אלינו, אבל זה גם היה מסוכן מדי אז חיכינו שם כשאנחנו שומעים יריות וצעקות. בערך בחמש בערב דוד שלי בא אלינו וחילץ אותי. לא הספקתי לקחת יותר מדי דברים, ארזתי את מה שהיה בסל כביסה ונסענו. דוד שלי לקח את חברים שלי למושב שלהם ואחנו נסענו למושב ליד ירושלים ושם פגשתי את ההורים שלי".
"זה לא פשוט לאבד שלושה חברים בבת אחת בגיל הזה. עושים לנו פה פעילויות ומנסים להיכנס לאיזה שגרה, כלום לא יחזור להיות אותו הדבר. אי אפשר לדעת מה יהיה ביום שאחרי ומתי יגיע היום שאחרי", מסכם.