חמישה שבועות לאחר השבת השחורה ב-7 באוקטובר, ניצולי מסיבת נובה ברעים עדיין מנסים לעכל את המראות, הרעשים והריחות מהמסיבה הנפלאה שהפכה לטראומה קשה. החבר'ה מהמסיבה מחפשים מקום להרגיש בו בנוח מבלי שישפטו אותם. בשביל זה, חוות מרפא הסתערה על הנושא ופתחה מרחב טיפולי לשורדים בחוות רונית שליד נתניה, שהפכה מגן אירועים יוקרתי לאזור מוגן עבור הניצולים. החבר'ה שמגיעים לכאן זוכים לטיפולים במגע ובתנועה, סדנאות ציור, אומנות וכתיבה, ובעיקר מוצאים אוזן קשבת לצד מי שחוו איתם את השעות הקשות.
אחד הקשיים המרכזיים שהשורדים מתמודדים איתם הוא אובדן השליטה והאמון לאחר שחיכו שעות ארוכות למישהו שיבוא להציל אותם. כשנכנסים לחווה יש מפה מסומנת היטב ולוח זמנים זמין כדי להחזיר להם את תחושת השליטה. "הדבר הראשון זה לקחת שליטה על תהליך הריפוי שלהם", אומרת גילה טולוב, ממלאת מקום מנכ"לית חוות מרפא, שמצביעה על המדשאות הפרוסות בפניהם, והקפה והעוגה שתמיד זמינים ונותנים תחושה של עטיפה וחופש בו זמנית. "השאיפה למזער רגשות אשמה ולתת תחושת מסוגלות. המטרה כרגע לא להיות רק בעמדת המטופל, אלא גם במקום של עשייה".
גילה מסבירה שהמטרה היא קודם כל לתת מקלט לכל התחושות והרגשות: "יש כאן אנשים שיודעים מה קרה או לדבר בשפה שלהם והם מרגישים קצת יותר בטוחים". גילה מובילה למתחם השיאצו והטיפול במגע ומספרת: "אחת הבנות שהגיעה אלינו לא הייתה יכולה להזיז את הרגליים, כי היא עשתה את עצמה מתה כל כך הרבה שעות. בעזרת הטיפול במגע היא הצליחה למצוא חזרה כוחות ללכת ואחרי זה הצליחה לדבר עם המטפלת הנפשית".
חלק ממשתתפי המסיבה לקחו סמים במהלך הלילה. חוויה טראומטית כזו תחת השפעת סמים יכולה להוביל גם לאירועים פסיכודליים ולכן חשוב לקבל טיפול ראשוני מיטיב. חלק מהמשתתפים רצו מרחקים כדי לברוח מהמחבלים בלי להרגיש כאב למרות שנפצעו בגלל הסמים וזה גרם לפציעה להחמיר. חלקם לא יכלו לזוז ושותקו לגמרי. כולם מרגישים אשמים שניצלו, חלקם ניצלו אך מי שהציל אותם מת. "כשהיו פה אזעקות, חלקם לא הלכו למרחב המוגן כי אמרו: 'אם לא מצאנו את מותנו שם לא נמות גם פה והיה צריך ממש לסחוב אותם למרחב המוגן", ממשיכה גילה. "לחלקם, כל החברים נרצחו ופה הם מוצאים פה חברים חדשים והעבודה של הצוות לגבש אותם לקבוצות חדשות".
"השיחה הסתיימה כשחברה שלנו כבר לא איתנו"
שתיים מהניצולות שהגיעו לחווה הן עדי סימון (22) ואלה לב גורן (23), שהצליחו להימלט יחד מהתופת. לשתיהן פנים מאירות ויפות כמו שיש לבחורות אחרות בגילאי ה-20 המוקדמים. כל החיים עוד לפניהן, אך הטבח הנוראי שינה בהן משהו ניכר: "אני אדם אופטימי ושמח, ככה כל החברים שלי מגדירים אותי. זה חלק שבי שאבד ואני מקווה להצליח להחזיר אותו בהמשך", מספרת אלה שהחלה לשחזר את רגעי האימה. "הזריחה התחילה ומצאתי את עצמי רוקדת לבד, החברים לא היו סביבי והייתי עם המוסיקה בסבבה. הסתכלתי על השמיים וחשבתי שאלו זיקוקים, לא הבנתי למה המארגנים חיכו לאור יום, אבל חשבתי שאולי זה דווקא מגניב. אז התחילה האזעקה, הפסיקו את המוסיקה והדיג'יי אמר ללכת לחפש מרחבים מוגנים. רצתי ופגשתי חבר שלא ראיתי מלא זמן. התחבקנו וצחקנו - אלו היו עדיין רגעים שאף אחד לא הבין מה קורה. חשבתי שעוד מעט הכול יפסיק כי זה נפוץ בעוטף, ונמשיך את המסיבה כי אין סיכוי שזה נגמר ככה".
אלה ועדי מחזיקות ידיים כשהן מתארות את הרגעים שהפכו להן את החיים. אלה מסמנת לעדי שתמשיך אותה כי לה כבר קשה: "כשראיתי את הטילים, חשבתי שנחזור לרקוד עוד מעט, שיש חמש דקות טילים כמו שאנחנו מכירים. בדקות האלו עוד חשבתי שאנחנו בהפסקה קצרה, עזרתי לחבר'ה שהיו בהתקף חרדה, הייתי עדיין בפן העוזר. פתאום שוטרת שהגיעה אלינו אמרה - 'אני יודעת שאתם לא במצב לנהוג, אבל אתם חייבים לעוף מכאן'. זה היה מוזר כי כשיש טילים צריך לשכב על הרצפה, לא לנסוע ברכב".
אלה נושמת עמוק וחוזרת לשיחה: "אחרי כמה דקות שהטילים לא הפסיקו, משהו בגוף שלי הבין שזה לא אותו הדבר והבנתי שאני צריכה להוציא את עצמי החוצה, כי לא היה לי תכנון לפני איך אני חוזרת הביתה. אמרתי לעצמי - נחשוב על זה במוצ"ש. פתאום חבר אחר אמר לי שיש לו מקום ברכב בשבילי וישר החלטתי להצטרף אליו יחד עם עדי. פתאום חברה אחרת, שלא הפסקתי לרקוד איתה, מתקשרת ואומרת לי לבוא אליה ולהתחבא איתם. אמרתי לעדי שאני אלך אליה ואז היא התקשרה שוב ואמרה שיורים עליהם מכל כיוון. אלו היו 20 שניות מזעזעות של שיחה שהסתיימו כשהיא לצערי כבר לא איתנו".
"בערך בסביבות 7:15 יצאנו משם עם הרכב ונסענו לכיוון רעים", ממשיכה עדי. "אלה רצתה להגיע למיגונית אבל חבר שלנו שנהג הבין שאנחנו צריכים להתרחק כמה שיותר מהר מהאזור". פתאום עדי מהססת ואומרת בחצי בהתנצלות: "הסיפור שלנו קל יחסית למה שאנחנו שומעות כאן כי הצלחנו לברוח בזמן. שואלים אותי אם ראינו מחבלים או שמענו יריות - אני לא יודעת להגיד מה ראינו או מה שמענו. זה הרגיש כמו בועה ששמרה עלינו. החבר שנהג אמר לנו שעברנו מחסום של מחבלים, ואני לא זוכרת כלום מזה ואני שואלת את עצמי - איפה הייתי ברגע המפחיד הזה? ראינו חברים על הרצפה ורכבים מנופצים ולא קישרתי. אני גם כועסת על עצמי שלא הייתי ערה לסיטואציה, למרות שאולי זה מה שהציל אותנו. אם הייתי יותר מודעת אז יכול להיות שאולי הייתי נכנסת לפאניקה מטורפת וזה היה משתק אותנו. אין לי מילים לתאר במילים את הפחד שמכוונים עליך רובים מכל כיוון. ולא מאיימים עליך רק במוות, איימו על החיים בחטיפה, באונס, בטראומות קשות, על הגוף שלי והרכוש שלי. זה להרגיש מופקר, ערום וחשוף ברמות הכי כואבות".
גם אלה מרגישה תחושת אשמה חזקה: "זה לא רק 'אשמת ניצול' של למה אני ניצלתי ואחרים לא, אלא גם סיפור הבריחה שלנו הרגיש כל כך מנותק ממה שקרה סביבנו. לכל מקום שנקלענו אליו - היינו לגמרי לבד. כשאני שומעת את הסיפורים והעדויות אני מבינה שבכל שנייה היינו מוקפים מכל כיוון, אבל באותו רגע היינו לבד. את בורחת ולא יודעת ממה".
אלה חוזרת לסיפור הבריחה שלהן: "המשכנו בנסיעה לכיוון שדרות ונקלענו לפקק הנורא של כל הרכבים. חשבנו שהפקק נוצר כי כולם בורחים מהטילים, חבר שלנו קיבל החלטה שאנחנו לא עומדים בפקק וחתך דרך שביל עפר שהוא פתאום ראה - בדיעבד זו אחת ההחלטות שהצילה אותנו כי רוב מי שהיה בפקק הזה לא איתנו היום". עדי מציינת כי הן הגיעו לבארי בסביבות השעה 07:30. "היום אנחנו יודעות שאלו הרגעים של הטבח הנוראי שם. גם שם לא ראינו אף אחד, אני לא יודעת אם זה העיניים שלנו שלא ראו אף אחד. אחרי זה הגענו לקיבוץ סעד ונכנסו למיגונית בכניסה לקיבוץ ורצינו להיכנס לקיבוץ כי חשבנו ששם בטוח. פתאום מישהו הגיע עם מכונית גדולה ואמר לנו תעשו פרסה ותברחו מפה. אני לא יודעת להגיד מי זה היה, אבל הקשבנו לו. אחר כך הבנו שחמש דקות אחר כך הגיעה לשם חוליית מחבלים והרגה את כל מי שהיה במיגונית".
"היה שלב בנסיעה לצפון שהייתי צריכה להתפנות באמצע הנסיעה ולא יכולתי להתאפק יותר. הם אמרו לי 'בואי נעצור רגע ותתפני'. לא ידענו איפה אנחנו, אבל כבר הבנו שיש מחבלים בכל מקום, הלכתי לשירותים ואילו היו דקות מפחידות שחשבתי כל רגע אם מישהו יחטוף אותי או יירה בי. רק כשהגענו לעמק חפר חזרתי להרגיש בטוחה ושאני יכולה לחזור לנשום", מספרת עדי בקול חנוק ומחזיקה את הראש כמנסה לשכוח.
זה מרגיש כאילו ישנתי כשיש מעלי חמישים מחבלים כל הלילה וקמתי והכול אותו הדבר", מוסיפה אלה. "עכשיו זה מרגיש שאף לילה לא יחזור להיות אותו הדבר כי אני לא מוגנת. אני לא מרגישה מוגנת בשום מקום, מלבד חוות רונית. אני מרגישה שכל דבר שאני מרגישה מתקבל פה בברכה. בין אם זה שמחה או התקף חרדה. הכל בסדר. זה בסדר אם את לא בסדר וזה גם בסדר אם את בסדר. יש פה בחווה מן ארגז כלים שמונח לפניך וכשאת מרגישה משהו את יכולה להשתמש בו, את לא צריכה להתחיל לחפש כשהרגשות מציפים אותך".
"הגוף פועל מתוך תחושות ואינסטינקטים, אבל המח לא יודע להגיד מה הסכנה או מה נכון לעשות. זה הרגיש כמו חוויה חוץ גופית שהרכב לוקח אותנו לכל מיני נקודות שהצילו אותנו. לפעמים כשאני לבד אני מחפשת לאסוף את הנתונים האלו כדי להבין איך זה יצא לנו ככה. שום דבר לא מסתדר, זה מרגיש כמו פאזל שאני מחפשת את החתיכה הנכונה להשלים אותו ולא מוצאת אותה. יכול להיות שאף פעם לא תהיה לנו החתיכה הנכונה. אני צריכה משהו שיחבר את המח, הגוף והנפש וזה לא מתחבר לי", מסכמת אלה. שאלנו את שתי הצעירות האם יחזרו לרקוד. לעדי חזר החיוך לפנים כמו לפני השבת השחורה. "בטח שכן", היא אומרת בבטחה. "אני מאמינה שהמסיבה הראשונה שנהיה בה תהיה מלאה ברגשות מעורבים, אבל כל רגש הוא טוב ואולי לרקוד את הרגש הזה הוא התשובה".
אלה דווקא חושבת אחרת. "אני לא רוצה להרגיש משותקת כל חיי כי הפחד גדול", היא אומרת. "ידעתי כל חיים כמה העולם יכול להיות רע וכמה אין צדק, אבל עכשיו אני גם רואה כמה הוא יכול להיות טוב. אני מרגישה אהובה ועטופה, ואני מאוד רוצה להגיע למקום שאני אוכל לדעת לתת גם לאחרים . אני רוצה להנות ולרקוד שוב, ואני יודעת שזה גם יגיע. אני לא יודעת מתי ואיך זה יראה, אבל זה יגיע".
"לא הבנתי את גודל האירוע"
גם משפחות הניצולים מוצאות נחמה במרחב מרפא, כשלהן אין הכלים או המילים המתאימות כרגע. ירון לב גורן, אבא של אלה, מתאר גם הוא את הרגעים האיומים של שבת בבוקר: "הייתי בקנדה בשבת הנוראה. כשהכול התחיל, אצלנו השעה הייתה 23:30. התקשרתי לשתי הבנות הצעירות שלי לוודא שהכול בסדר איתן. חשבתי בכלל שהמסיבה באזור ים המלח ולא על הגבול ולכן לא דאגתי לאלה. התקשורת הראשונה מאלה הייתה באזור 7:30 כשהיא כתבה בוואטסאפ המשפחתי שהם בסדר ובדרך לבאר שבע. לאחר מכן היא התקשרה אליי שוב ושאלה אותי אם אני יכול לעזור לחלץ את חברים שלה שמתחבאים בחממה, מכיוון שהייתי ביחידה מובחרת בצבא. העברתי את המסר למישהו בצבא שאמר לי - אין כוחות. תשעת החברים שלה שהתחבאו בחממה - ניצלו".
ירון מודה שיש בו רגשות אשם. "פניתי רק לחבר אחד כי לא הבנתי את גודל האירוע", הוא מודה. "גם אנחנו כהורים לא בטוחים איך לעזור לילדים שלנו במצב שהם נמצאים בו. מבחינת הילדים שלנו שהיו במסיבה הזו האירוע עדיין לא נגמר. יש עדיין נעדרים שלא ברור מה עלה בגורלם, יש חטופים שהם לא רוצים לדעת מה נחטף כדי לא לחשוב מה קורה ועובר עליהם. זה אירוע טראומתי שלא הסתיים. המרחב פה עושה לה ולחברים שלה עבודה מדהימה. אני חושב שיצירת הקהילה שהם בנו כאן לעצמם מאוד חשוב לריפוי שלהם. אלה כתבה שיר שאחת השורות בו - קוראים לעזרה ואף אחד לא בא. זה מה שנצרב להם בתודעה. זה דור שלהם בגיל מאוד צעיר שאיבד את האמון שאנושיות של בני האדם, בבני האנוש כגוף. זה משהו שיצטרך להיבנות מחדש. רעשים פתאומיים מאוד מפחידים אותה. האובדן בצלם אנוש יישאר, השאלה איך בונים את האמון מחדש במערכת של המדינה ובמערכת העוטפת. אם עכשיו יהיה עוד כישלון ביציאה מהמשבר, בנוסף למשבר הנוראי שהם חוו שם, זה יהיה קשה מאוד להתגבר. זו תהיה צלקת נוספת של נטישה נוספת", מסביר האב.
שורדים, לא ניצולים
ד"ר ליה נאור היא האחראית על המרחב הטיפולי בחווה, היא מטפלת באירועי קיצון, אך גם חשוב לה שהשגרה תהיה נעימה ומחבקת. ההחלטה לפתוח את המרחב בחוות רונית הגיעה לאחר שנסעה להתנדב עם המפונים במלונות בים המלח והבינה שיש אוכלוסייה שלמה שלא מקבלת מענה: "ב-3 בבוקר התקשרתי לחבר ואמרתי לו שצריך מקום לניצולים מהמסיבה. ב-9 בבוקר למחרת פתחנו את המקום", מתארת ליה. "בהתחלה, החבר'ה הגיעו קפוצים וכבויים וממש בשוק, לאט לאט הרגשנו אותם נרגעים ובונים אמון".
נאור, תרפיסטית בטבע ועובדת סוציאלית במקצועה, מסבירה שבמצבים כאלו המרחב הטיפולי יוכל לתת מענה טוב יותר אפילו מטיפול עצמו בגלל שהוא עוזר בבניית האמון שאבד: "הם הגיעו אלינו אחרי שעות של המתנה לעזרה. כל הגורמים שאנחנו סומכים עליהם לא הגיעו - ההורים לא הגיעו, הצבא לא הגיע והמשטרה לא הגיעה אז אבדן האמון הוא מאוד גדול. פה הם פשוט פוגשים אור וחיים, זה המרחב עם הכי הרבה חיים שיכול להיות, אתה בוחר בחיים. יש הרבה מאוד עזרה שניתנת בכל מיני צורות, אבל הם לא יכלו להגיע אליה כי הם היו במקום מאוד קשה. צריך לתת להם מרחב שייתן להם לנשום, ואת הכל אני לומדת על הדרך לפני 20 יום. זו פסיעה ראשונה שיכולה להיות של העידן החדש שיוצאת מהמסגרות הישנות". לד"ר נאור יש גם רגעי משבר: "לפעמים זה לא פשוט לראות את החבר'ה מפה מגיעים לקצוות של אשפוז פסיכיאטרי. זה מפחיד, אבל זו מלחמה ואם הצלנו נפש אחת אז עשינו את שלנו".
גם איינור קגנו, בן 25, ניצל מהמסיבה. הוריו העניקו לו את השם רון, אך לפני שלוש שנים הוא שינה את שמו. בשבוע שעבר החליט לשנות את שמו גם בתעודת הזהות. איינור חי מסיבות, מוסיקה אלקטרונית ושטח, אבל הוא גם אדם מחושב ומדויק. הוא לא אוהב לדבר על מסלול הבריחה שלו מרעים, אך בכל זאת מנסה: "כל אחד משנמך את סיפור הקרב שלו כי למישהו אחר פה יש סיפור פסיכי מהמסיבה. אני מחלק את השורדים לשניים - שמעת יריות או לא שמעת יריות. אני לא שמעתי יריות. אני בר מזל כי נסעתי בין המקומות ואיכשהו זה הסתדר שכל הבלגן היה סביבי ולא ממש עליי".
"אנחנו שורדים, לא ניצולים", מדגיש איינור ומסביר למה הוא הגיע למרחב מרפא בחוות רונית. "אני יודע שכדי להתמודד עם טראומה אני צריך להיות בעשייה, זו הבריחה שלי. מיד אחרי המסיבה חברתי לכיתת כוננות וחיפשתי ישר ניצולים. בראשון בצהרים פתחתי חמ"ל בתיכון שלי, עשיתי הכל כדי להיות בעשייה ולא להרגיש כלום".
"אחרי שבוע פתחו את המקום הזה. אמרתי שנגיע לפה כי יש פה פעילות. פה יש עשייה ואתה עוזר לאחרים אז זה נותן לי כוח וריפוי", ממשיך איינור ופתאום משתתק. "כל פעם שאני מוריד הילוך החרדה עולה. פתאום אני מרגיש רטטים בגב, כלב נובח מפחיד אותי ואני נעשה דרוך. גם עכשיו אני בחרדה אבל לא נותן לה מקום כי כרגע זה גדול עלי. אני יכול להיכנס לשירותים ולהסתכל על הגובה של התאים כדי לבדוק שאם יתחילו לרסס אותנו אני אוכל לטפס ולברוח".
"אני מרגיש שיצרנו לעצמנו כאן קהילה כי זר לא יבין מה חווינו שם. גם זר שעבר פיגוע והוא לא מ'הסצנה' לא יבין כי מסתכלים עלינו במבטים חשדניים של - מי אלו הילדים האלו שעושים סמים והולכים למסיבות שלהם. הממסד לא יודע לאכול אותנו ומתנגד אלינו. יש סמים בסצנה, אבל היא הרבה יותר גדולה, עמוקה ורוחנית מזה. זה לא עוד מסיבה, הרחבה הזאת היתה המקדש שלנו שחיללו אותו. פגעו לנו בחופש הפיזי והרוחני. כל הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שרוצים לעזור לנו לא יבינו אותנו כי הם לא יודעים מה זה להידלק ושלא ישפטו אותנו. במרחב הזה אלו האנשים".
לאיינור יש מסר חשוב לכל השורדים שעדיין לא מצאו מרחב טיפולי מתאים: "לכל מי שעדיין לא בא חשוב לי להגיד שאף אחד לא יגיד לך כלום. בוא, תאכל איתנו ותחזור הביתה. אף אחד לא ישפוט אותך פה. הסצנה של המוסיקה האלקטרונית והטרנסים לא הולכת להיעלם, היא רק הולכת לגדול. אנחנו רעבים לזה, וברור שזה יהיה קשה. נלחם על החופש שלקחו לנו. הרוח ונפש הולכת לגדול, היא רק תגדל מפה", מסכם איינור וזוקף את גבו כמנצח.