בלילות אני מוצא את עצמי בונה תכנית הגנה לבית שלי. אני לא בטוח שאני חריג

בשבת האחרונה הייתה יום ההולדת של אישתי ואני חיבקתי אותה ונזכרתי איך לפני כשלושים שנה ישבנו במסעדה לחגוג גם אז את יום הולדתה. היינו זוג צעיר בתחילת דרכו, זו הייתה שעת לילה ונפגשנו במסעדה משפחתית קטנה שאהבנו. הייתי בתחילת דרכי בשורות המגן ולא יראה, הגעתי היישר מהשטח והרגשתי מוזר להרגיש את נוקשות הנשק מתחת לחולצה במסעדה בלב גוש דן. הזמנתי את המנה שאהבתי אבל משום מה, הפעם היא הייתה סרת טעם. התבוננתי בזרות סביבי ולראשונה בחיי ראיתי מבעד למטריקס של הישראליות, הבנתי שנגסתי בפרי עץ הדעת וגורשתי לנצח מגן העדן של הנורמליות.

"הכל בסדר"? היא שאלה. "כולם פה חיים בבועה והם אפילו לא מודעים לה, כל ההמולה הזו של אנשים שעובדים מבלים ועסוקים בשגרת יומם היא בועה, יש שם בחוץ אפלה רוחשת רוע ואימה ולאף אחד פה אין מושג על זה", עניתי לה. היא חייכה אלי באמפטיה והרגשתי שהיא לא רוצה לדעת, אולי היא לא יכולה לשאת את נטל הידיעה. כך נוצר חוזה לא כתוב ולא מדובר ביננו שכובד הדדית בהצלחה במשך עשרות שנים ומהותו בקצרה - אל תביא את עולמך לעולמנו, או במילים אחרות אל תביא את האפלה אל הבועה.

רוב בני האדם שייכים לאור לצמיחה ולהתחדשות: ניזונים מהנחת יסוד עמוקה שככל שהם יפיצו יותר טוב כך גם העולם יחייך אליהם בחזרה. זה לא משנה אם הם רופאים, עורכי דין, בעלי עסקים או כל דבר אחר. זו התימה הראויה של הנורמליות וטוב שכך. האפלה טורפת את התמה הזו.

באותו ערב המשגתי לעצמי מחדש מהי המשימה של רעי ורעותי לדרך ושלי, אנחנו שומרי הבועה.
עלינו להיאבק באפילה ולהכיל אותה בקרבנו כדי שלא תחדור את הבועה ותשבש את המטריקס.
עשרות שנים לחמתי בטרור ובריגול, נגעתי באפלה והיא נגעה בי בחזרה, השתדלתי להכיל אותה בתוכי ולא תמיד הצלחתי. היו כישלונות והאפלה חדרה לעיתים את הבועה. חווינו אינתיפאדות ופיגועים מחרידים, כשהאפלה לא פסחה על תינוקות, זקנים וטף. לבסוף הצלחנו להסיג אותה לאחור ולאפשר לבועה להישטף מחדש באור.

בלילות כשאני עולה על מיטתי אני מוצא את עצמי בונה תכנית הגנה לביתי שלי. ביני לבין עצמי אני מתלבט אם במקרה של תקיפה נכון שאכניס את המשפחה לממד או שמא עדיף להכניס אותם לעליית הגג ולהגן עליהם משם. יש לי גם תכנית לחלוקת גזרות מקרה שאחד מילדיי שמשרתים כעת יהיה במקרה בבית חמוש בנשק צה"לי ארוך. אני לא בטוח שאני חריג.

לאחרונה אבטחנו בהתנדבות מתחם אזרחי בלב תל אביב, לקראת ערב אחת המתנדבות שאלה אם נוכל ללוות אותה לרכבה. בישראל של אוקטובר 2023 אי אפשר לבוא בטענות לישראלית מן המניין שמבקשת ליווי חמוש בשעות חשיכה. מתקפת חמאס פגעה קשות בבסיס הרעיון המארגן של הישראליות ושל הציונות שישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים. בלי רעיון שיוצק משמעות לקיומנו ומעניק לנו תחושת ייחודיות אנחנו עלולים להידרדר לתובנה מעוררת הפלצות שאנחנו, בני האדם, לא יותר מחומר סתמי ביקום אינסופי וזה אולי אחד משורשי האימה שכולנו חשים בימים הללו.
האדמה רועדת מתחת לרגלינו ולכן מעבר למשימה המיידית של הכרעת החמאס ושיקום ההרתעה הישראלית עלינו לפעול במקביל להזריק יציבות לחברה הישראלית המטולטלת.

אי אפשר להפריד בין אחדות לבין חוסן לאומי לבין חוסן בטחוני לבין ניצחון צבאי ושיקום.
שבר האמון שבין הישראלים למנהיגות הציבורית והפוליטית כה עמוק, הוא נוגע בחוסר מענה לצרכים הבסיסיים ביותר ובראשם הבטחון האישי. לחימה בלבד, הרואית ככל שתהיה,לא תשקם את האמון שנשבר. הרעיון הציוני זקוק למזור ולהגדרה מעודכנת בהסכמה ציבורית רחבה ככל שניתן.
לא מדובר בעניין תיאורטי בלבד, זהו כורח המציאות ברמה ההישרדותית המיידית כי בלעדיו הרעיון הציוני יתקשה לשרוד מול רעיונות מסדרים סותרים (האיראני והחמאסי) שמתגוששים מולנו על אותו מרחב.

לכן יש להחליף את נתניהו לאלתר. על נתניהו לפנות את מקומו ולא כענישה על אחריותו העליונה למחדל או משום שישנה טענה כי אינו כשיר. על נתניהו לפנות את מקומו כי בהובלתו ישראל לא תוכל לנצח ולהשתקם. במקום להזריק יציבות לרעיון הציוני, נתניהו ערער אותו במשך שנים בעודו משחק משחק מסוכן בין קטביו ומפיק מהם אנרגיה פוליטית קטלנית לצרכיו האישיים. נתניהו החליש אותנו במשך שנים על ידי שימוש מגמתי בדלק השנאה מבית היוצר של פינקלשטיין ונתן אשל שהזינה ומזינה את המנועים הפוליטיים שלו.

נתניהו הוא לא הדמות ההיסטורית שתשקם את הרעיון הציוני. באישיותו ובסיפור חייו אין את שני הרכיבים הבסיסיים ביותר שנחוצים לשיקום אמון: הראשון, היכולת לפעול למען האינטרס המשותף על חשבון פגיעה אפשרית מודעת באינטרס האישי והשני הוא עבודה על בסיס מצע נתונים עובדתי מוסכם.

כל הסקרים האחרונים מעידים שלחלקים ניכרים בציבור אין אמון בו. אם הרעיון הציוני חפץ חיים הוא זקוק בהקדם המיידי למנהיגות מאחה ואותנטית. כדי שהבועה תפרח שוב היא זקוקה לאור שמאפשר צמיחה ולאמון במנהיגיה ,אמון שיפזר ולו במעט את אי הוודאות לגבי מה שצופן לנו העתיד.

הכותב הוא בכיר שב"כ לשעבר