צה"ל אשם, התקשורת אשמה: המלחמה שחשפה את המנגנון של נתניהו

אומרים שבפעם הזאת ראש הממשלה באמת כעס על שר המורשת ורצה לפטר אותו. באופן פרדוקסלי, דווקא הדיווחים האלה שנועדו להחמיא לנתניהו ולהציגו כמדינאי קר רוח שמנהל מערכה מתוך ההבנה כי עליו לשמור על כללי המשחק, הוציאו אותו רע יותר מאשר העובדה שהסתפק ב"עונש" שאין מאחוריו דבר.

לפעמים נדמה שנתניהו פשוט מספק תחמושת למבקריו: אם עד לפני כמה שבועות האשימו את נתניהו שהוא קשוב יותר להישרדותו הפוליטית (שהולידה שורה של חוקים שניסו לשווק לציבור "רפורמה") מאשר לענייני השעה, הרי שבכל יום שעובר מתברר שאצל ראש הממשלה קודמת האחיזה בקרנות המזבח אפילו להקדשת מלוא תשומת הלב למאמץ המלחמתי.

בעצם, יש כמה דברים שכן השתנו: בעבר נהג נתניהו להקריב אחד מ"חייליו" (הפוליטיים כמובן) בכל פעם שבה רצה להפריח בלון ניסוי. בצוק העיתים הוא הבין שלשלוח את החייל האמיץ קרעי לחזית, עם מסר על חמאס שהצליחו להמם את צה"ל עם עגלה וחמור (אגב, טיעון מוגזם אך לא מופרך לכשעצמו) גורם לו לנזק תדמיתי גדול יותר.

לכן בשלב כלשהו החליט להשמיע את הדברים ישירות: פעם נגד מערכת הביטחון בציוץ שנמחק, פעם אחרת בהאשמת המחאה והתקשורת בתוקפנות חמאס - ואז פרסום הבהרה מתחמקת.

הטקטיקה ברורה, גם אם בזויה: יש רעיונות שצריך להפיץ במקביל לכך שאתה תובע מכל האחרים להמתין עם התחקירים עד לניצחון. לכן מקריבים פיון או זורקים איזו מילה שאפשר לקחת בחזרה - כן התכוונתי אבל בעצם לא, קצת לא הבנתם נכון - ומכל מקום זו לא השעה וחשוב להיות מאוחדים.

אם מתרחקים מעט מהאירועים, מדהים לראות עם ומדינה מתגייסים כמעט מקיר אל קיר, למעט איש אחד שממשיך לנהל את הקרב היחיד שהוא יודע לנהל במסירות אין קץ: הקרב הפוליטי.

אם כך, הבה ננסה לבחון את מצבו בקרב הזה: נתניהו נכנס אליו בתנאי נחיתות קשים - והתגובה הראשונה שלו ביטאה פאניקה מוחלטת, עת הפיצו מקורבים לו תיאוריות קונספירציה לפיהן שב"כ וצה"ל שיתפו פעולה עם הזוועה. חוץ מכמה מטורללים אמיתיים בקצה הבייס שלו, הציבור דחה את ההאשמה הזאת על הסף - וגם נתניהו הצליח לצלוח אותה מבלי שהכתם ידבק בו. להפך: הוא זכה לתנאים משופרים עם התמיכה הבלתי מסויגת שקיבל כמעט מכל גורם, אפילו מיריביו.

רמז ראשון למערכה שחשובה באמת לנתניהו התגלה כבר בעת המגעים להרחבת הממשלה. גנץ הראה נכונות, לפיד היה כבר בדרך אבל דרש לסלק את בן גביר וסמוטריץ'. דרישה שנתניהו לא יכול היה להסכים לה. על הדרך יצא החוצה הנימוק לכך שהוא נחוש לשמר את רוב ה-64 ליום שאחרי המלחמה.

למרבה הצער רוב מתנגדיו הגיבו אמוציונלית באמרם שנתניהו לא יישאר בתפקידו ביום שאחרי המלחמה - וסייעו לו להדוף אפילו את הרגע הזה, שבו הציצו פניו האמיתיות מעבר לווילון הממלכתי ולצמצם אותו ל"כן/לא ביבי".

בינתיים בקבינט המלחמה נרשם דשדוש. בניגוד למה שניסו למכור לציבור, לרוב לא היה מדובר בשיפור היכולת הטקטית של צה"ל באמצעות אימונים על מודלים חדשים, אלא בהססנות מצד ראש הממשלה, שליקק עדיין את פצעי השלום הסעודי המתעכב, מה שהיה אמור להיות השח-מט הפוליטי שלו: מאותרג כאריק שרון ערב ההתנתקות, מועמד לפרס נובל, מפנה את הזירה בתנאיו שלו, כאחד הגדולים שהיו כאן אי פעם.

גם התכנית הזאת כשלה: ביידן נתן אור ירוק (עם מעט סייגים הומניטריים), שר הביטחון שש אלי קרב ובכירי המערכת הבינו שהסיכוי היחיד שלהם לתקן במשהו את המחדל יהיה ניצחון מזהיר.

לכאורה נתניהו גם היה אמור לחשוב כך, רק שהוא סירב להכיר, באמת ובתמים, בחלקו בליקוי המאורות. רבות דובר כאן על נטילת אחריות כן או לא, אבל ההתעסקות בשאלה הזאת החמיצה את העיקר: נתניהו לא לוקח אחריות כי הוא חושב שאינו אשם.

אפשר להטיח בו אלף פעמים את נאומיו מעל בימת הכנסת או את מה שאמר בוועדת וינוגרד, לפיהם כל האחריות רובצת רק על איש אחד, אבל מי שעושה זאת לא מבין את המנגנון הנפשי של ראש הממשלה וסביבתו.

לאדם הגון מהצד נראה כי את מה שאמר נתניהו בשעתו על אולמרט, צריך להחיל באותה מידה גם עליו. ולא היא: אילו כך היה, הרי שנתניהו היה צריך פרוש כבר מזמן בגלל המשפט המתנהל נגדו, כפי שתבע מאולמרט לעשות בשעתו. מתקיים אצלו מנגנון נפשי אדיר שלא שופט את המציאות בכלים של טוב או רע, אלא רק בטוב או רע שעשוי או עלול להיגרם למעמדו.

נתניהו נגרר להרחבת המבצע בעזה כמעט בעל כורחו. העובדה שבני גנץ וגדי אייזנקוט היו מוכנים לבלוע את הצפרדעים בדמות בן גביר וסמוטריץ' (נזכיר: האיחוד הפוליטי בין שני האחרונים, שהתקוטטו על בייס דומה, הוכרע בהתערבות נתניהו שגרם לאיחוד ביניהם. הוא לא ימהר לפרק את מה שנתפס בעיניו כהברקת הבחירות שלו, שהדבר היחיד שמגונה בה מבחינתו, הוא שהצליחה קצת יותר מדי) גרמה להיווצרות של קבינט מלחמה שהוא הסמן המתון שלו.

אפילו מבקריו הרבים של נתניהו, לא יטעו לראות בו שוטה: הוא הבין מיד את המחיר של אי לקיחת אחריות על חלקו במחדל - וכרגיל גם הלקח הזה נחטף מיד למחוזות הפרנויה של איש שלא מסוגל להבין איך זולתו נוהג בהגינות בסיסית. מבחינתו העובדה שראשי מערכת הביטחון לוקחים אחריות, משמעותה שהם כבר החלו לתאם את העדויות נגדו, שהם יתפטרו מתפקידיהם אבל לא לפני שיכוונו אליו אצבע מאשימה שממנה יהיה קשה לו לחמוק.

כך, בדיוק בימים שבהם היה ראש הממשלה צריך להכריע בסוגייה הכבדה של העמקת והרחבת הפעולה הקרקעית, הוא היה עסוק בתמרון היחיד שבאמת מטריד אותו - זה שייחלץ אותו ממשפט הציבור ויותיר את הבחירות הבאות במועדן, כשלוש וחצי שנים מהיום.

זו הייתה האווירה שבה נהרה הציוץ שנמחק נגד ראשי מערכת הביטחון. מאשימים את הציר המשפחתי ברקיחת הציוץ האומלל, אבל דווקא הפעם נדמה שמה שעמד מאחוריו הוא הפראנויה שאפשרה לנתניהו לשרוד כל כך הרבה שנים בתוך סביבה פוליטית ותקשורתית עוינת. המשפחה היא רק בונוס, או רק תירוץ. כטוב בעיניכם.

בינתיים בעולם האמיתי, השתנה הסנטימנט של דעת הקהל בעולם. לא בטוח שנתניהו לא חיכה לרגע הזה, שיכפה על ישראל משהו שיוכל לסיים את הלחימה ולחזור לעסוק בברית האזורית. רק שהוא לא פועל בוואקום: הוא מחושק כרגע על ידי ראשי הצבא שמגובים בשר ביטחון בעייתי אך מחויב ובשני רמטכ"לים במיל' בקבינט. כלומר - במידה רבה ניהול המערכה כבר אינו בידי נתניהו.

לא רק בזירה העולמית והממשלתית אירעו תמורות, אלא גם בנפשו של עם ישראל.

עם ישראל פגש את עצמו מחדש אחרי שנים של ניתוק. זה החל כשהאחים לנשק מעמותות המחאה ואנשי הציונות הדתית, שני הזרמים החיוביים ביותר בישראליות, נפגשו: בימים הראשונים בפעילות התנדבותית, אחר כך בשטחי הכינוס של חיילי המילואים, אחר כך - למרבה הגאווה ושברון הלב כאחד - ברשימות החללים.

אלה הפכו למסמך החשוב ביותר שמוסס את מדיניות הפרד ומשול שהנהיג נתניהו בישראל. כן יש עוד שנאה, אבל היא נדחקה לשוליים, למגיבים המקצועיים בטוויטר.

בשטח עם ישראל עומד מחובק, גם אם מביט לכיוונים שונים: האחים לנשק מביטים בבושה בקיצוניים משולי המחנה שלהם שהפכו תמיכה לגיטימית במשפחות החטופים להפגנה שמסתערת על מעון ראש הממשלה. בצד השני הביטו בבושה בנציגים הפוליטיים שלהם: מילא בן גביר שלא היה ושלא יהיה יותר מקוריוז, אבל הם מתביישים בסמוטריץ' שהפך למי שמופקד על המשך ביזת הקופה הציבורית לטובת צרכים קואליציוניים, גם תחת אש.

נוכח המחנה הציוני על כל גווניו, מקיבוץ ועד להתנחלות, עומד מאוחד כשלנגד עיניו רק השמדת האויב, טעה נתניהו לחשוב שהאשמת התקשורת והמחאה תעשה עבורו את העבודה כבימים עברו. רק שהתקשורת, בניגוד אליו, מעולם לא נבחרה כדי להנהיג והמוחים היו הראשונים להתייצב ביום פקודה, אפילו בידיעה שהיא תהיה הפקודה שלו.

נתניהו ייפרד מאתנו בסוף המלחמה. בניגוד למקובל אולי לחשוב, זה לא בגלל חלקו במחדל הספציפי (שבו אפשר לקבל אם לא טענות לחפות מוחלטת, אזי לפחות את הטענה על אשמה מופחתת ביחס לגופי ההערכה השונים) אלא בגלל המחדל המתמשך שהפגין ביחס לכל מה ש"משעמם" אותו (כמו שתקף בשעתו פעילת ליכוד מקריית שמונה שהעזה להלין על חוסר בשירותי רפואה באזור):

הזנחת הפריפריה, מינויים כושלים שנועדו להבטיח שקט פוליטי וגרמו להשחתת השירות הציבורי ובעיקר, יצירת חיץ בינו לבין העם שבסך הכל די אוהב אותו, או לפחות אהב.

ההתבטאות של נתן אשל (אצל יואב לימור, קשת 12) נגד ראשי הרשויות בנגב, מבטאת את יחס בית נתניהו אל הציבור: נתינים שיש למשול בהם, לא אזרחים שיש לעמול למענם.

נתניהו היה צריך לזהות טוב יותר את הזירה הזאת ולהבין שחוסר התפקוד של האוצר והעובדה שיש לו לפחות 15 שרים (ומשרדים!) מיותרים, יחזור להכות בו. רק שהוא הקיף את עצמו בעדת מלחכי פנכה, שגוננו אליו מרחשי לב הציבור והביאו אותו למצב שבו הוא אינו יכול אפילו להצטלם עם חיילי צה"ל בטרם אלה ייבחרו בקפידה כדי לספק לו סביבה תומכת או לפחות לא עוינת.

נתניהו הזמין את כולנו לעלות על הספינה שהוא הקברניט שלה - ולפחות באשר לרוב תושבי ישראל, ההזמנה הזאת התקבלה כמעט במלואה, גם בזירה הפוליטית אבל עוד יותר מכך בשטח. לרגע אחד הסכמנו להיות כולנו ביביסטים ולקוות שהאיש ינהיג את מדינת ישראל לניצחון מזהיר, אפילו רק אם מתוך דאגה למקומו בספרי ההיסטוריה.

או אז התברר שהוא משהו בין העקרב מהמשל עם הצפרדע והנהר, לקפטן אחאב, גיבור מובי דיק: רדוף על ידי שדים משלו, אובססיבי ומנווט את הספינה לכיוון חוף המבטחים שלו, לא בהכרח שלנו.

ראו איך הפך בן לילה יוסי כהן מהבן יקיר לי לאויב העם: נתניהו זיהה שבניגוד לטוענים אפשריים לכתר בתוך הליכוד, שאין להם אלא להמתין לפרישתו מרצון, הרי שיוסי כהן עם רקע דתי, הילה ביטחוניסטית, הופעה ייצוגית, קשרים ועוד, אולי האיש שהכי מזכיר את נתניהו בצעירותו, עוד עלול שלא להמתין על הקווים כל כך הרבה זמן.

העניין הוא כמובן לא יוסי כהן עצמו אלא ההתגלות (בפעם המי יודע כמה) של מה שמעסיק את נתניהו באמת, גם ברגעים האלה, שבהם עם ישראל כמה לבשורות טובות מהחזית.

לא בכדי הוא מיקד את האש בסינוואר אישית: הוא יודע שאת מטרות המלחמה שמכר לעם ישראל הוא לא יצליח להשיג, אז הוא מגדיר מחדש מטרות שיהוו ניצחון: שחרור החטופים או לפחות מרביתם (מטרה ראויה לכשעצמה), ראשו של סינוואר וחיזוק הברית האזורית בין ירושלים לריאד.

הדבר היחיד שנתניהו לא לוקח בחשבון הוא שבעוד הוא נותר איש המכירות המיומן ביותר בישראל, הרי שהלקוח, עם ישראל, כבר לא אותו העם שהיה עד לפני חודש.

זו כבר אפילו לא הסחורה שהוא מבקש לשווק כמו מקור המסר: האיש שקיבל הזדמנות היסטורית להיות צ'רצ'יל ובחר להיות צ'מברליין.