מחר נספור חודש ימים מאז אותו בוקר ארור, אותו בוקר בו השמיים נפלו. גם היום, הזמן לא מקהה את הכאב. להיפך, מה שלא יכולנו לעכל בימים הראשונים - היקף הזוועות, הרצח המזעזע של משפחות, ההתעללות, כל אלה מקבלים סיפורים אישיים עם שמות ופנים, גורמים לכולנו לדמוע, לבכות, להישאר ללא מילים המסוגלות להביע את עומק הכאב. מלחמה האכזרית ממשיכה להכות בכולנו, עוד ועוד הרוגים ופצועים בגוף ובנפש. כולנו, גם מי שלא נפגע בגופו, פצוע. ברגע אחד הפכו חיי כולנו למערבולת של דם, זעם, פחד ואימה.
הציבור הערבי בישראל, אליו אני משתייכת, מצא עצמו חסר מילים אל מול הזוועה. עבורי, הידיעה שאנשי החמאס - בני עמי, בני העם הפלסטיני, בחרו במכוון לרצוח ולהתעלל באזרחים ישראלים (ולא רק), ביניהם קשישים, נשים וילדים - היא בלתי נתפסת ובלתי נסלחת. אצעק בכל מקום ובכל קולי - מי שמסוגל לפגוע בחפים מפשע, מי שמסוגל לעולל זוועות כאלה, אינו בן אנוש. אני מתביישת שאותם מרצחים משתייכים לעם שלי.
הרבה קרה מאז השבת הארורה. הרבה מאוד אדוות למעגלי הכאב וההרס. אני מודעת בכאב לכך שלרבים בציבור היהודי אין חמלה כלפי אזרחי עזה. אני מכירה גם את הטיעונים - החמאס נבחר ברוב קולות וכו'. מצער אותי מאוד שהסבל של האוכלוסיה האזרחית ברצועה, שחייהם אינם חיים כל כך הרבה שנים, נתפס באדישות ולעתים אף בצהלות שמחה בקרב רבים בציבור היהודי.
אני שומעת סביבי, גם ביחס לערבים אזרחי ישראל, אמירות זוועתיות של נקמה בערבים באשר הם. אינני מפחדת לומר, גם אם יבואו לתשאל אותי, אני כואבת את כאבם של אזרחי עזה. לב אנוש מסוגל להכיל לצערי כאב רב. אלפי הילדים שנהרגו בהפצצות בעזה הם ילדים - עם חלומות, ששיחקו וחיו במצוקה שאין רבים שבכלל מכירים, כפות ידיהם הקטנות הקבורות בין ההריסות מציפות אותי בדמעות. האנושיות הולכת ונכחדת באזורנו, אך אסור לנו לאבד את היותנו בני אנוש. אותם הילדים בג'באליה, ח'אן יונס או עזה - מותם הוא טרגדיה נוראית.
גם אנחנו, הציבור הערבי בישראל, עוד שרוי בהלם. כהרגלנו מאז ומתמיד, בתקופות של מתיחות בטחונית, השתיקה היא המעשה הטבעי. השתיקה נובעת קודם כל מפחד, שלא יראו בנו האוייב. את המובן מאליו יש להגיד בקול רם - הציבור הערבי בישראל מזועזע ממעשי החמאס. הציבור הערבי בישראל מזועזע ממספר המתים בלתי נגמר בעזה. הציבור הערבי בישראל מפחד שהוא עוד ישלם מחירים כבדים על המתקפה הנוראית, ורגשות הנקם של רבים בציבור היהודי, ולכן, בהיעדר מרחב ציבורי שיכול להכיל את המורכבות, רבים בציבור הערבי שותקים.
אלו שלא שותקים, מדברים, רבים מהם מדברים באומץ לב בגנות המתקפה ובחשיבות הסולידריות של האוכלוסיה הערבית בישראל עם שכניהם היהודים. עמדתם היא עמדת רוב הציבור הערבי. לא סתם בכפר קאסם, בטירה, בביר הדאג', ברהט ובישובים נוספים החלו לפעול יוזמות אזרחיות לסיוע למפונים מהעוטף ומהצפון.
בתווך בין הייאוש אני נאחזת בשביבי התקווה, בחברה האזרחית שמסייעת לכולם, בנכונות של חבריי הבדואים לסכן את חייהם להצלת הניצולים, בעאמר אבו סבילה לדוגמא, מאבו תלול, שנרצח בעת שהציל שתי ילדות בשדרות.
אין לנו ברירה, שני העמים ימשיכו לחיות זה לצד זה, כוחות האור חייבים להילחם בקיצוניות, בשנאה, באלימות, במחרחרי המוות. רק אם נפעל יחד נוכל להביט בעיני ילדינו ולתת תקווה לימים טובים יותר, זה הזמן לעשות הכל למען העתיד המשותף לשני העמים. הכוחות המתונים, חפצי החיים, גם בציבור היהודי וגם בציבור הערבי, חייבים לומר בקול רם את המובן מאליו, זו ארצנו, ואנו חייבים להושיט יד לשלום. היד המושטת תפגוש ידיים רבות, אנחנו הרוב. אנחנו ננצח.
גדיר האני מוסלמית תושבת עכו היא פעילה מרכזית בעמותת "עומדים ביחד" ומנהלת מיזם הבימה-אלמנבר לשיח יהודי-מוסלמי.