חברי כיתת הכוננות של קיבוץ כפר גלעדי הרימו את ארון המתים וצעדו לבור שנכרה זמן קצר קודם לכן בבית העלמין של הקיבוץ. הזמן דחק; דקות ספורות לפני כן הופעלו אזעקות "צבע אדום" קילומטרים בודדים ממערב לשם ושעה אחר כך ירו מחבלי חיזבאללה טיל נ"ט על מיכלית מים ליד קיבוץ יפתח. אם היה עוד צורך להבין כמה מסוכן להיות כעת במקום, שלטי ההנצחה ל-12 חיילי צה"ל שנהרגו שם במלחמת לבנון השניה, באוגוסט 2006, היו תזכורת כואבת לכך.
97 שנים אחרי שנולדה בתל-חי הסמוכה הובאה צביה אפרתי למנוחות בכפר גלעדי, הקיבוץ שבו גדלה וחיה כל חייה, מאז שהייתה תינוקת שטרם מלאה לה שנה. למשפחתה ומכריה היה ברור שהיא תקבר בבית העלמין של הקיבוץ, שהוא גם בית העלמין של מגני תל חי ושל חברי ארגון "השומר".
"לאף אחד לא היה ספק שצביה תקבר בכפר גלעדי", הבהיר יואב אביחי, אחיינה של אפרתי. "היא נולדה פה, גדלה פה, התחנכה פה ומעולם לא עזבה את הקיבוץ, עד לפני חודש. היה ברור שהיא תקבר פה, גם במצב הבטחוני שבו מצוי האזור", אמר. המשפחה ביקשה מחדוה כשר, האחראית על תחום הבריאות בכפר גלעדי, שלמרות המציאות החריגה, צביה תקבר בבית הקברות של הקיבוץ. "חדוה אמרה לנו מיד שכך יהיה", אמרו אחיותיה של צביה.
קיבוץ כפר גלעדי, כמו כל ישובי קו הגבול, פונה לפני חודש, עם פרוץ המלחמה. הייתה זאת פעם ראשונה שחברי הקיבוץ נאלצים לעזוב את בתיהם. מעולם לא עשו זאת. "היא כעסה כשפינו אותה", אמרה חדוה כשר. כששומעים את סיפור חייה של צביה אפרתי, אפשר גם להבין למה כעסה: הוריה, אנשי גדוד העבודה, הגיעו לתל חי ב-1923, שלוש שנים אחרי הקרבות שבהם נהרגו שמונה ממגני המקום, שהנודע שבהם היה יוסף טרומפלדור. היישוב שנפל בקרב, במרץ 1920, הוקם מחדש שבעה חודשים אחר כך והמשך קיומו, לצד כפר גלעדי השכן, הפך בזמן אמת סמל בקרב היישוב העברי בארץ ישראל לאחיזה בקרקע, גם במקום מרוחק כל כך, תחת איום ובתנאים קשים. אפרתי לקח חלק במימוש אותו אידיאל. ב-1926 הוחלט לאחד את תל חי עם כפר גלעדי וחברי תל חי עלו במעלה הגבעה והצטרפו לקיבוץ השכן.
אפרתי, שהתאלמן ונותר עם תינוקת, הכריז כי "על הבנוי אין לוותר" ולמרות שנאלץ לעבור עם חבריו לכפר גלעדי, היה שב מדי לילה לתל חי. אחרי שהיה משחק עם צביה התינוקת, היה משכיב אותה לישון בבית הילדים של כפר גלעדי ואז לוקח את הרובה וצועד על הכלבה שלו לתל חי. בבוקר היה משכים לעבודה, מגיע ראשון למשק כפר גלעדי, רותם את הפרדות ויוצא לעבודה. כך לילה לילה ובוקר בוקר במשך שמונה שנים. כשהגיעה לתל חי חברת נוער ראשונה שהתחנכה בכפר גלעדי, הסכים אפרתי לעבור לישון בחדרו שבכפר גלעדי. "הוא התעקש שישוב יהודי לא עוזבים", אמרה תורה שרייבר, חברת כפר גלעדי ופעילה מרכזית בשימור מורשת הקיבוץ. בדף העדכון שמוציאה תורה לחברי הקיבוץ המפונים היא הודיעה להם על מותה של צביה ועדכנה כי רק בני המשפחה יוכלו להשתתף בהלוויה.
"צביה המשיכה את דרכו של אבא", הסבירו חנה ותלמה, אחיותיה של צביה. "כפר גלעדי היה הדבר הכי חשוב עבורה. היא הרגישה מחויבות למקום והדבר הכי חשוב לה היה שכפר גלעדי ישאר לנצח", אמרו. בכך נשאה למעשה את המורשת שעיצבו מייסדי המקום שקם ב-1916; במשך השנים נצרבה דמותו של כפר-גלעדי כקיבוץ שנשא את ערכי הביטחון, ההתיישבות והעליה; הקיבוץ, ביחד עם תל-חי, התקיים כהתיישבות יהודית מבודדת לגמרי, הרחק באצבע הגליל. על שורשים עמוקים אלו צמחו סיפור תנועת "השומר", "הקיבוץ החשאי", הקמת סליקים ושער כניסה לעולים שהגיעו בעליה לא חוקית.
כפר גלעדי ותל חי, יחד עם מטולה וחמרה היו ארבעה ישובים מבודדים בגליל העליון, נתונים בתוך שטח שהיה תחת מאבקי שליטה בין האנגלים, הצרפתים והתנועה הלאומית הערבית הסורית. בכל ארבעת היישובים ביחד היו רק כמאה מגנים והם היו כל העת תחת איומי כנופיות שודדים. בנובמבר 1919 הותקף כפר גלעדי ואחר כך היו מספר התקפות קשות נוספות בהן נהרגו שניים מאנשי תל חי. לשיאן הגיעו ההתקפות ב-1 במרץ 1920 כשתל-חי הותקפה. בקרב נהרגו יוסף טרומפלדור וחמישה מגנים נוספים. תל חי וכפר גלעדי נעזבו וכעבור שבעה חודשים חזרו התושבים והקימו את שני היישובים מחדש.
בין חברי הקיבוץ היו פעילים בולטים מהגרעין המוביל של ארגון "השומר" ואז החל לצמוח ביישוב האתוס כי אין להם אלא לסמוך על עצמם בשעת צרה. תפיסה זו עברה כחוט השני בחיי כפר גלעדי, והיא התבססה על הניסיון המר לאחר מאורעות תר"פ (1920), בשעה שנותרו לבדם חשופים ללא תגבורת, ונאלצו לסגת ולעזוב את היישוב.
בכפר גלעדי חיו חלק מחברי הארגון המחתרתי שנקרא "הקיבוץ החשאי" שמנה רק כמאה חברים, יוצאי "השומר" וגדוד העבודה. היה זה גוף אוונגארדי שדגל ברעיונות מהפכניים ושם לעצמו למטרה להכשיר ולשמר כח צבאי קטן ונבחר שיוכל לפעול בעת הצורך בפעולות להגנת היישוב העברי. הארגון המחתרתי פעל ללא אישור ארגון "ההגנה" ואף ללא ידיעת חברי כפר גלעדי עצמם.
כיתת הכוננות סיימה לכסות את הקבר והדי פיצוצים נשמעו ברקע. אחר כך יתברר שצה"ל הפיל כטב"מ שחיזבאללה ביקש להחדיר לשמי ישראל. יואב, האחיין של צביה, קרא קדיש, אבל הזמן דחק ולא נישאו הספדים על אחת החברות הוותיקות במשק. "צריך לחזל"ש, אנחנו יותר מדי אנשים פה", אמרה בשקט חברה שהגיעה להלוויה מבית ההארחה שאליו פונו חברי כפר גלעדי.
ניסן זאבי, חבר בכיתת הכוננות של כפר גלעדי, אמר ש"כיתת הכוננות כבר חודש בהגנה על ישוב שכל הקהילה יצאה ממנו. מעבר להגנה על היישוב ומילוי משימות צבאיות, בהן חבירה וליווי של כוחות הצבא שפועלים פה, אנחנו גם ממלאים את צרכי הקהילה שנמצאת מחוץ לקיבוץ. המציאות החדשה הביאה אותנו היום לקבור אחת מותיקות הקיבוץ, חברת הקהילה שלנו. לא היה לנו ספק שהיא תקבר בכפר גלעדי. החיבור של אנשי כפר גלעדי לאדמתם הוא עמוק מאד. כמו שאנחנו מקדשים את ערך השמירה על הביטחון, אנחנו גם מקדשים את כבוד חברינו. נתנו לה כבוד אחרון וראיתי כמה היה חשוב למשפחה שלה שהם יכלו לקבור אותה בכפר גלעדי, למרות המצב הרגיש. זאת סיטואציה מוזרה שכל הקהילה לא פה ולא היתה יכולה להגיע להלוויה. היה חשוב לנו מאד לקיים את ההלוויה ולהתפנות באותו זמן מכל עיסוק אחר", אמר.
המשפחה האבלה שבה למרכז הארץ, נציגי הקיבוץ חזרו לבית ההארחה ליד הכנרת וחברי כיתת הכוננות נכנסו חזרה לקיבוץ.