לפני שנים אחדות בלבד, דחק בכיר במערכת הביטחון בכמה אלופים במטה הכללי של צה"ל להפסיק את מעורבותם הגוברת בתהליכים המדיניים וכן את מפגשיהם עם דיפלומטים וגורמי ביטחון ממדינות ערביות. זאת, בטענה לפגיעה בתדמית ובכושר ההרתעה של צה"ל.
ספק בביקורת ספק כמבוגר האחראי שמתמלא בדאגה, הוא דחק בהם להשקיע את זמנם אך ורק במוכנות למלחמה, ובבניית דמות מטילת אימה על שמי ישראל ומעבר להם. אין זה סוד שבעשור האחרון גילו אלופי המטכ"ל מעורבות יתר במשא ומתנים מול מתווכים במזרח התיכון, ובדיאלוגים במהלך סבבים אלימים ויצירת מנגנוני סיום. יש שיטענו במערכת הביטחון כי אלו התמסרו לקונספציית ההכלה, הסבבים, דחיית המלחמות וההסתמכות על התראות מודיעיניות. המטכ"ל התבסס יותר על תמרון אווירי ואש מדויקת - ופחות על תמרון יבשתי אגרסיבי לעומק שטח אויב.
בשלט שנתלה על מטה פיקוד הדרום בבאר-שבע, נכתב: "המטרה: הגנה על ישובי הדרום, סיכול טרור וניצחון בקרב". בשורה התחתונה - צה"ל ופיקוד הדרום נכשלו במשימת ההגנה. הכישלון כל כך צורב שהוא טורף את התפיסה הכללית של צה"ל בגבולות בפרט ונגד טרור בכלל, את משקלו הסגולי של המודיעין והאש מנגד מול התמרון הקרקעי, ולא פחות מכך: את בניין כוח של צה"ל - שהשקיע למעשה בשני העשורים האחרונים פחות בתמרון, ויותר במודיעין, טכנולוגיות ובינה מלאכותית (AI).
במסדרונות בכירי צה"ל כבר מתחיל להתבסס המשפט: "AI - לא מחליף טוראי". צה"ל, שעומד בפתחה של תכנית רב שנתית חדשה, יידרש כבר בתקופה הקרובה לחשוב על צה"ל חדש מהיסוד. כזה שמוצא איזון מובהק בין טכנולוגיות ודיוק מול אכזריות וברבריות, מול האויב שלא בוחל בשום אמצעי. איזון בין תמרון אווירי שערכו ללא עוררין הוא גבוה, מול התמרון הקרקעי העמוק, שבשבועות האחרונים הוכח שאין לו תחליף למטרות השמדת אויב ותשתיות טרור. אין תחליף לרגליים על קרקע. איזון בין מודיעין עתיר משאבים מתריע, לצבא יבשה גדול, חזק ועוצמתי מוכשר למשימותיו.
הסוגייה המשפטית, בכפוף לדין הבינלאומי, מחייבת חשבון נפש אמיתי וכן תבניות פעולה חדשות - שהאויב לא ינצל למטרת הסתערות על מיטת תינוק או על בתי ניצולי שואה. כבר בשעה זו, שבועות לתוך הלחימה, יש מי שטוען במסדרונות המטכ"ל כי אי אפשר להיות אירופאי במזרח התיכון. במזרח התיכון, ובכן, יש לדבר בשפת המזרח התיכון.
ניהול בנק המטרות של צה"ל, שתקף בחודש האחרון מספר בלתי נתפס של יעדי טרור, חייב גם הוא לעבור שינוי מחשבתי. יותר השמדה של מרכזי כובד של האויב, כבר בשלבים הראשונים, ויותר סיכול בכירים תוך שימוש בעוצמה צבאית - לעומת פחות שימוש במימדי תחמושת עצומים להשמדת תשתיות, שלמעשה לא משפיעה באופן ישיר על הנהגת ארגוני הטרור.
כמו כן, הקונספציה וההתבססות על התרעה צריכה להתחלף בקווים אדומים שלא ניתן לחצותם. לא כשחוליית חיזבאללה מטפסת להר דב וצה"ל עסוק בהברחתה תוך ירי באוויר, לא כשחיזבאללה יורה על רכב צבאי בכביש הצפון הישן וצה"ל מדמה פצועים כדי להרגיע את נסראללה, ולא כשהמון פלסטיני אלים שמתקרב אל הגדר על מנת להפגין ומניח לאורכה מטעני חבלה ופוגע בתשתיות יקרות וחשובות. בטח שאין להכיל ירי של מחבל חמוש באקדח שטוחב את קנהו לחרך בחומה והורג מסתערב של משמר הגבול שמגן על יישובי הנגב המערבי.
ב"שבת השחורה" התגלתה גבורת הבודדים של האזרחים, כיתות הכוננות והרבש"צים, השוטרים, הלוחמים והמפקדים בשטח. צה"ל התעשת מהר והפך את הקערה תוך ייצוב קו הגבול וטיהור העורף ממחבלים. לאחר שחלפו ימים ארוכים וכואבים, הוא הוכיח את עוצמתו. ברגע שהמכונה הצבאית התחברה בצפון ובדרום - היא כתשה את המחבלים. התמרון היבשתי הוכיח שאין לו תחליף. מעל לכל ספק, הוכח שרוח הלחימה טבועה בצעירי ישראל. חרף הסטיגמות וכינויים כ"דור הטיקטוק", אלו הוגדרו על ידי מפקד פיקוד הדרום האלוף ירון פינקלמן כ"דור הניצחון", ולא סתם. זאת, בזכות ההישגים המרשימים אותם ידעה המדינה לאחר התופת, ובעיקר בגלל אומץ הלב, הערבות ההדדית והחתירה למגע בתנאים בלתי נתפסים. ועדיין, צה"ל, הצבא הכי חזק במזרח התיכון - חייב שינוי.
על השינוי להיות יסודי. הוא קשור בין היתר גם למעמדו של צה"ל בחברה הישראלית, וכן למעמדם של חיילי הסדיר, משרתי הקבע וחיילי המילואים הנושאים בנטל הביטחוני ללא כחל וסרק. באותה נשימה, מחויבים אלופי המטכ"ל לצניעות כלפי פנים וחוץ במלוא מובן המילה, ושקיפות כל החברה כולה.