הנה אני "בחדר הלידה" עם זיכרונות מחיי הקודמים: לא מתוך שינה, אלא מתוך הליכה חצי-מנומנמת של שבת בבוקר, גיששתי את דרכי לעבר הקומקום החשמלי והחלתי לתעדף בראש את המשימות שלי לבוקר, שמפרידות ביני ובין בטלת השבת. מרחוק היה נדמה לי שאני שומע רעמים של סופה סתווית מרוחקת.
הכלבה נחרדה, כהרגלם של כלבים, למשמע "בומים", אבל אני עדיין סיווגתי אותם, אולי מחמת הנמנום של מי שטרם לגם את הקפה הראשון של הבוקר, כתופעה אקלימית גרידא. רק כשנשמעה האזעקה הראשונה, הבנתי שמדובר במעשה ידי אדם, ביטוי שיקבל משמעות עמוקה הרבה יותר בהמשך אותו הבוקר.
בחצי השעה הראשונה נדמו ערוצי הטלוויזיה, עד שנפתחו אולפני החדשות הרציפים, מהם לא נגמלנו גם כחלוף ארבעה שבועות.
אמנם לאזעקה השנייה כבר הערתי את יתר בני הבית, אבל הרפלקס שלי, כמו של כולנו, היה להניח שמדובר בעוד סבב מזה שאליו כבר הורגלנו בשנים האחרונות.
אני זוכר שהספקתי עדיין לבצע כמה הגהות על טור שכתבתי בעקבות מה שנראה כסערה הגדולה של חיינו הקודמים. כתבתי שם, אפרופו חידוש הפעילות הפוליטית לאחר פגרת החגים, שהמשימה הכי קשה בימים האלה היא לא לשנוא את מי שחושב אחרת, לא לשחק לידי מי שמבקשים להפיק רווח פוליטי מהשסע.
מהר מאוד נאלצתי להיפרד מהטקסט שנראה עתה כאילו נכתב בעידן אחר. בטלוויזיה עוד מנו הרוגים ביחידים, אחר כך בעשרות, אבל כל מי שהיה חשוף לתקשורת מעט פחות ממוסדת, הבין שהמספרים המדווחים הם רק הקדימון לכמויות הבלתי נתפשות של המתים והחטופים.
מה שאולי עוד לא הבנו אז, בבוקר ה-7 באוקטובר, הוא שבמובן מסוים כולנו מתנו, ובה בעת נולדנו מחדש.
אשליית הנורמליות
ב-7 באוקטובר החלה גם התקופה השלישית בדברי מדינת ישראל. נחלק בגסות (הנדרשת בנסיבות העניין) את חיינו כאן לשתי תקופות עיקריות: 19 השנים הראשונות, עד למלחמת ששת הימים - ויתר 56 השנים שבאו אחריה.
בחלק הראשון הצורך המיידי היה לגדול מהר, להיות חזק, להסיר את איום ההשמדה - שהיה עדיין טרי בזיכרון הקולקטיבי - ולנצח בתחבולות, כדוד אל מול גוליית.
החלק השני, גם משנשחק הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים (בימי ההתשה הארוכים ובעיקר בימי מלחמת יום הכיפורים), עמד בסימן הסרת האיום הקיומי מעל מדינת ישראל. אפילו התדהמה מהמהלומה שביום הכיפורים מלאו לה 50, רק העצימה, בדיעבד, את תחושת הביטחון:
הנה אנחנו כה חזקים עד שאפילו כאשר נתפסנו בהפתעה מוחלטת, הותקפנו על ידי צבאות מאומנים שלהם חילות שריון וחיל אוויר, וחייליהם מצוידים במיטב הציוד הסובייטי - הצליחה מהלומת הפתע לפגוע בנו, אבל לא להפיל אותנו לקרשים.
במבט לאחור נדמה שאי אפשר לנתח כל תמורה פוליטית וחברתית שחלה באותן 56 שנים - שבין מלחמת ששת הימים להתקפה של ה-7 באוקטובר - מהתנחלות על כל שעל ועד די-לכיבוש, מבלי להבין שמה שעמד בבסיסה הוא הידיעה, בדיעבד ההנחה השגויה, שמדינת ישראל סיימה עם מלחמת הקיום שלה.
כן, ידענו שהיא צריכה להיות דרוכה, כן - הזכרנו לעצמנו שבמזרח התיכון צריך לישון עם עין אחת פקוחה ואקדח מתחת לכרית, אבל בגדול חשבנו שסכנה קיומית אורבת לנו אולי בדמות פצצת אטום איראנית: כמה אלפי מחבלים עם טנדרים ואופנועים, היו אולי מתחת לאף שלנו, אבל מחוץ לשדה הראייה.
בעיני המחנה "שלי", תיזכר התקופה הזאת כימי הכמיהה לנורמליות, לפעמים האשליה שהיא קיימת. אלא השנים של אומת הסטרט אפ, עמק הסיליקון של חצי הכדור המזרחי.
העולם כולו נגדנו
אני זונח לרגע את המישור הלאומי ושב להתכנס באישי. יש לי מכרים רבים בחו"ל - מקרובי משפחה רחוקים, דרך קולגות ועד לאוהדי מנצ'סטר יונייטד שחלקו עמי בירות בקרבת אולד טראפורד, בשנים שבהן החזקתי במנוי למשחקי הקבוצה. כמו ישראלים רבים גם אני תהיתי לעתים האם החוטים המקשרים בינם וביני לא הפכו לעבים יותר מאלה שמחברים ביני לבין ישראלים אחרים.
הנה חלקים מתעודת הזהות הישנה שלי: אני חילוני, בעל מקצוע חופשי, אבא לשלושה ילדים (בגירים), שאחראי גם לרווחתה של כלבה כנענית מעורבת. אני חובב קולינריה ומשקאות אלכוהוליים, נוסע כמה פעמים בשנה לחו"ל - לא בביזנס, אבל גם משתדל שגם לא בלואו-קוסט.
אני חי בתל אביב מבחירה, הגם שהחיים בה יקרים מאוד ומסביבי חוגג הפלורליזם: ממרפסות רבות בשכונה נתלים דגלי הגאווה ובמוצאי השבתות בשנה האחרונה, נראה הרחוב שלי כמבואות מגרש כדורגל, עת צועדים המונים ודגלים בידיהם לעבר רחוב קפלן.
באווירה כזאת ברור מדוע התחלתי - כמו רבים שחייהם דומים לשלי יותר מכפי שאני מוכן להודות, לתהות להיכן אני שייך יותר, לקבוצה האתנית-לאומית שלי או לשכונה שאינה תחומה גיאוגרפית במרכז הכפר הגלובלי?
האם אני שייך למדינה שמאופיינת על ידי דגל, המנון, טקס הדלקת המשואות, מסורת ואולי אפילו דת, או שאולי אני מרגיש שייך יותר לבן דמותי במערב? הן הוא ואני גדלנו על אותה מוזיקה ואותן סדרות אייקוניות בטלוויזיה, אנחנו לובשים בגדים דומים, ההשכלה שרכשנו עם השנים היא די דומה ולרוב גם השקפתנו על פוליטיקה מקומית ועולמית כאחת.
בשולי המחנה הזה, נפרמו הקשרים האלה אפילו עוד יותר: בעידן העבודה מרחוק, מגורים בחו"ל נראו כאופציה סבירה ללא מעט ישראלים. עבור חלקם - כרילוקיישן מקצועי, לימודים או כל דבר שיש בו מידה של ארעיות. עבור אחרים - כאופציה למגורי קבע, שהפכה סבירה יותר מיום ליום, בעיקר בשל תחושה אמיתית או מדומה שמדינת ישראל שהכירו משנה את פניה והופכת לשמרנית יותר, דתית יותר וסובלנית פחות.
ישראל היא הבארי של המערב
לך תסביר לחברים שלך במערב למה אי אפשר אפילו לדבר אתך היום על ילדים בעזה, פשוט כי מבחינתך, אחרי האקט שמבדיל בינינו לבין הרוצחים שמתבטא בשיגור אזהרה מפורשת לתושבים להתפנות - אין יותר ילדים בעזה, אלא רק מטרות.
הם לא מסוגלים לתפוס את זה - ולא יוכלו לעולם, ממש כשם שאתה, כלומר אני, לא מסוגל להבין איך הם מקטלגים עדיין את אירועי ה-7 באוקטובר כעוד סבב מדמם במערכה הבלתי נגמרת בין ישראל לפלסטינים, ולא כהתקפה על כולנו, כשבמשל הזה אנחנו, ישראל, היא קיבוץ בארי של הציוויליזציה המערבית.
מנהיגי העולם שנהרו-דהרו לכאן, לא באו לפה סתם. הם הבינו שאם באותה שבת הייתה ישראל מותקפת מכל חזית אפשרית: עזה, ביירות, טהרן וג'נין, היו מתנוססות כבר פטריות לפחות בשמי טהרן וביירות. אשכרה - מלחמת עולם שלישית, שגם אם לא הייתה פוגעת במדינות המערב, הייתה לכל הפחות מעוררת תסיסה מטורפת בקרב אזרחיהן המוסלמים.
אז אולי הם טסו לכאן כדי לתמוך בנו, אבל בינינו? בעיקר כדי להחזיק אותנו לפני שבאמת לא נראה על העיניים.
ככל שאני מרבה להרהר במכריי במערב - ועם כל כמה שהייתי רוצה שיבינו אותי יותר, אני מודה שפתאום לא דחוף לי לשכנע אותם: מצדי שידחיקו את העובדה שהטבח הבא יתרחש בפרברי עריהם, מצדי שינסו לכפר באמצעותי על רגשות האשם שמפעמים בהם על שחיי הרווחה שלהם, שאפשרו להם לפתח גישה כה מכילה ומעצבנת כלפי כל תופעה, הושגו באמצעות מאות שנים של קולוניאליזם שלידו "כלא עזה" בלשונם, הוא סנטרל פארק.
בקיצור - שיילכו לחפש את החברים שלהם בברקלי והרווארד, בקיימבריג' ובסורבון - רק שלא ינסו להפריד ביני לבין הייצור שאותו נשבעתי ב-7 באוקטובר להשמיד, לפני שתתפלק לי איזו סטירה גם בכיוון שלהם.
בינתיים, בישראל
זה שהמוות והלידה מחדש של מדינת ישראל ב-7 באוקטובר 2023 לא נתפשים על ידי בני בריתנו במערב, זה עוד ניחא. המדהים הוא שיש רגעים שבהם נדמה שהשינוי חמק גם מעיני הפוליטיקאים הישראלים.
ביטויים כמו "חיים בסרט" או "לא מבינים שזמנם עבר" נשמעים בשבועות האחרונים כמעט מכל כיוון ונדמה לי שהפעם לפחות הם לא מכוונים רק כלפי הממשלה, אלא כנגד השיטה כולה: השיטה שמילאה את בית הנבחרים שלנו בקרוב ל-120 אנשים שעסקנותם אומנותם.
גם ראשי המועצות בנגב הם אולי פוליטיקאים, אבל הם לפחות מקיימים את התנאי הראשון של להיות נבחרי ציבור ושליחיו. ברמה הארצית אבד כבר הקשר עם השטח: אותם המכונים "נבחרי ציבור" לא עוסקים כמעט בדבר זולת בחירתם-מחדש. לכן הם מנהלים קמפיין בלתי נגמר במקום את ענייני המדינה. הם עשו זאת גם לפני ה-7 באוקטובר, אבל אז, כמו שאומרים ידידנו האמריקאים, פגעה הצואה במאוורר.
תגידו שזו הכללה, כי פה ושם תמיד יימצא איזה צדיק בדמות חילי טרופר, כשם גנרי לנבחר ציבור שמקובל על כולם, אבל הזעזוע שיגיע אחרי המלחמה צריך לסדוק לא רק את הבלוק המפורסם בן ה-64, אלא את יסודות המערכת כולה.
אם מישהו קיווה לנצל את הצעקות "דמו-קרטיה" שנשמעו כאן ברמה בעשרת החודשים האחרונים כדי לבצע מהפך שלטוני שיחליף מין במינו, הרי שטעות בידו: פה לא תעזור שום סתימה, פה נדרש טיפול שורש.
מביבי לביבס
זו לא קריאה חלילה לעלות עם 9-D על הכנסת, אבל זו בהחלט קריאה לניתוץ המסגרות המפלגתיות שלנו. בעצם, לא צריך לקרוא: החל מ-7 באוקטובר, דמם של 1,400 נרצחים זועק אלינו מהאדמה.
אפשר שזה לא יקרה מיד: גם לזעקת החיילים במעוזים במלחמת יום הכיפורים, לקח כמעט 4 שנים להפוך למהפך פוליטי, אבל בינתיים אולי ניפטר מהדי הוויכוח המטומטם ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית - כן ביבי או לא ביבי, שעדיין עולים מהרשת. אלה יגוועו לאיטם, אם כי קשה לדעת אילו קולות יעלו במקומם.
ההימור שלי: חלקם העצום של ראשי הרשויות המקומיות, שהיו אז צעירי הליכוד, במהפך הפוליטי של 1977 (שהיה יותר הצבעת מחאה נגד שלטון מרכזי שאינו מכיר בהם, מאשר הבעת אמון בכישוריהם של מאיר עמית או שמחה ארליך), יהיה רב גם הפעם. קואליציה של אנשי מעשה תחצה גבולות פוליטיים שעד לפני אבעה שבועות נראו בלתי עבירים. ליד ההגה ישבו, אולי, מחיים ביבס ועד חיים ילין, מגדי ירקוני ועד לתמיר עידאן.
הישראלי החדש
תושבי הדרום שנחשפו לזוועות, שרויים בחלקם עדיין במצב של הלם. חלק מהם יירדפו כל חייהם על ידי המראות, הקולות, הריחות ובעיקר הגעגוע והכאב, אבל גם מי ששהה במעגלים רחוקים יותר, מת ב-7 באוקטובר - וכמעט מיד נולד מחדש: יהודי יותר וישראלי יותר - גם אם בעל כרוחו, כועס יותר ולוחמני יותר. הוא לא יסבול יותר הצקות מהשכנים ולא את צדקנות הקולגות, שחלקם עדיין לא מבינים מה קרה לחבר הישראלי המקסים שלהם, שהתחרפן ככה.
מי שמת ונולד מחדש ב-7 באוקטובר, כבר לא יהיה מוכן שעסקנים ואוכלי חינם יעשו עליו עוד סיבובים של גניבה מתקציב המדינה ומינוי מקורבים - ומי שמתכוון לנסות עלינו עוד פעם את הטריק של "תראו
הנה שמאלני/מתנחל/חרדי/קיבוצניק" יגלה שהפעם המבט שלנו לא זז מהכוונת שננעלה על הג'וב הנכלולי שלו.
בשבת של ה-7 באוקטובר מתנו לרגע, היינו מה שעות במצב של מוות קליני ופתאום לא רק שפקחנו עיניים, אלא שפתאום קם אדם, הרגיש שהוא עם והתחיל ללכת. אם להמשיך את השיר היפה ההוא, הרי שלא רק שהוא לא קורא עוד "שלום" לכל הנקרה בדרכו (הוא לא מסוגל להכיל עוד את המילה. כלומר, אולי אי שם בעתיד, אבל ממש לא שלום עכשיו) - הוא אפילו לא רוצה לקרוא יותר: "עצור או שאני יורה".
הישראלי הזה הוא אני, הישראלית הזאת היא את, הישראלים האלה הם אנחנו. אולי עוד אין לנו מושג לאיפה ניקח את מה שעובר לנו בראש מאז בוקר ה-7 באוקטובר, אנחנו יודעים רק שזה לא יהיה עוד למקומות שאליהם נמלטנו: מהממ"ד שהפך למלכודת ועד לדרכון הזר, מהישיבה החרדית ועד לאוניברסיטת קולומביה.
ישראלי חדש נולד ב-7 באוקטובר. אני אולי עוד לא מכיר אותו, אבל שכה אחיה: אני לא מעז להתעסק אתו.