אלוף משנה במיל' דרור אלוני ראה דבר או שניים בחיים שלו. הוא לחם במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה וכיהן כמפקד בה"ד (בסיס הדרכה) חיל הים. בחיים האזרחיים הוא ניהל את הגימנסיה העברית "הרצליה" וכיהן כראש המועצה המקומית כפר שמריהו.
היום, בגיל 70 הוא משמש כמנכ"ל מדרשת שדה בוקר. אחרי השבת השחורה ב-7 באוקטובר הוא עלה שוב על מדים ומאז הוא עסוק בשיקום ובטיפול בתושבי עוטף עזה.
בשיחה עם וואלה! הוא אומר: "בביה"ס השדה במדרשת שדה בוקר קלטנו קרוב ל-300 תושבים מעוטף עזה, ואני עוזר להם לשמור על רציפות תפקודית".
מה אתה עושה ביום יום?
"אני מנכ"ל מדרשת שדה בוקר שזו חברה ממשלתית. יש לנו כאן תיכון לחינוך סביבתי, מרכז לפיתוח מנהיגותי עם שלוש מכינות קדם צבאיות ובית ספר שדה שיש בו 80 חדרי אירוח. מה-7 באוקטובר בית הספר שדה עסוק בקליטת פליטים מיישובי העוטף".
אתה בן 70. אני חייב להגיד שזה מרשים מאוד להתנדב בגיל כזה למילואים.
"אני בן 70 פלוס", הוא אומר וצוחק. "אבל יש לי ניסיון ואנרגיה חיובית ובעיקר אהבה למדינה".
אתה מדבר על אהבה למדינה. נראה שזה חסר היום.
"נכון אבל ההתיישבות החקלאית בעוטף עזה זה הישראלי האולטימטיבי. איך אמר טרומפלדור לז'בוטינסקי - במקום שבו נחרש התלם האחרון שם יהיה הגבול".
מה האתגר הכי גדול שיש היום ביחס למפוני העוטף?
"האתגר הכי גדול זה להחזיר את האמון של אנשים במערכת, אמון גם בצבא וגם בשלטון המרכזי. הדבר היחידי שיש להם אמון בו זה השלטון המקומי שהתפרק מטבע הדברים בגלל האסון הכבד. רבים מתוך הרשויות המקומיות נהרגו, נוטרלו או נפצעו. הצבא, שעליו כל כך סמכו, נמצא בתהליך שצריך להחזיר את הביטחון בו. זה חלק מהתפקיד שלנו כאנשי צבא ולצורך כך התגייסתי למילואים".
בנוסף, יש גם את הנושא של החקלאות. עיקר תפוחי האדמה והגזר של המדינה מגיעים מהאזור הזה. יש מטעים שנפגעו בצורה קשה. אין מספיק ידיים עובדות שיכולות כרגע לטפל בשדות ובמטעים".
מה אתה שומע מהם מהמפונים?
"עצב גדול. תסכול גדול, געגועים הביתה, חוסר ביטחון ואמון מוגבל מאוד בשלטון המרכזי".
אתה מעביר את הדברים האלה הלאה?
"כולנו כאנשי צבא, כולנו רגישים מאוד לדברים האלה. הצבא הוא צבא העם. כל מה שנשמע ברחוב מגיע לצבא שמנסה לטפל בזה הכי טוב שאפשר. אנשים התנדבו לשירות הצבאי ויוצאים מגדרם כדי לשרת את המערך הלוחם".
אז איך משקמים את האמון?
"קודם כל עובדים. אנחנו נמצאים בשטח ומנסים למצוא מערכות אלטרנטיבות שתומכות בעשייה. אם אנשים יהיו תקועים בבתי המלון, כל השיגעון יצא להם החוצה ולכן צריך לטפל בילדים ולתת מסגרות תעסוקתיות למבוגרים. כמו שחסרות ידיים עובדות בחקלאות צריך גם לעבות את מערך התמיכה הנפשית, צריך יותר פסיכולוגים ועובדים סוציאליים".
לסיום, איך אפשר לעזור?
"קודם כל יש חמ"לים רבים מאד למתנדבים. אני יודע שלפחות בתחום החקלאות בעוטף מגיעים אלפים דרך שני גופים מרכזיים - אחים למשק שפעם היו אחים לנשק ואת השומר החדש שפתחו חמ"ל לעבודה חקלאית, וכן את עידן הגנב יחד עם משרד החקלאות ששמעתי שעובדים יפה מאוד. ועדיין, גברת כהן מתל אביב, לא יודעת לתת תפוקה כמו העובד שהגיע מתאילנד או כמו העובד מעזה ולכן צריך הרבה יותר ידיים עובדות והרבה רוח. זו עבודה קשה שמתחילה השכם בבוקר במזג אוויר זה לא פשוט.
השיקום של היישובים תהיה משימה לאומית שאם לא תהיה בראש סדר העדיפויות אנחנו נאבד אותם. אני חושב ששיקום התיישבות העובדת בארבע המועצות: אשכול, שדות נגב, שער הנגב, וחוף אשקלון, אלה שיושבות על הקו צמודות גדר, שם יצטרכו להשקיע הרבה מאוד משאבים ולהביא את הטובים ביותר במנותק משיקולים פוליטיים, ולשלם להם כסף שיביאו את העובדים הכי מהירים ואת המתכננים הכי טובים, כדי שיבנו יישובים חדשים לתפארת תוך שנתיים-שלוש. המטרה שתנאים יהיו טובים יותר ממה שהיה לתושבים לפני האסון".