השכול הוא אחד מהאבות המייסדים של ההוויה הישראלית, אבל השנים עיצבו אותו בצלמנו ובדמותנו: ההתגייסות המוחלטת, בגוף ראשון, שהתבטאה ב"טוב למות בעד ארצנו" המשפט שמיוחס, בצדק או שלא, ליוסף טרומפלדור, פינתה את מקומה ל"מגש הכסף" של אלתרמן, ששם חיץ - גם אם כזה של אסירות תודה, בין הנופלים לאומה והפך את השכול לקדוש.
"ונזכור את כולם" שרנו את שיר הרעות בטקסי הזיכרון בבית ספר וקינחנו במשפטים כמו "שנהיה ראויים לזכרם", רגע לפני שהזכרנו לקהל לא למחוא כפיים בסופו, הגם שהיה מרהיב ומרגש.
ישראל היא מדינה שרודפת אחרי הטראומות שלה כמעט באותה מידה שהיא נרדפת על ידן. לא בכדי הן ממוקמות של רצף זמנים של שמונה ימים, מעט אחרי חג הפסח, המקור התנ"כי של כיבוש ארץ ישראל על ידי מי שחזרו אליה מגלות מצרים - מערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, דרך יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ועד לטקס המשואות, טקס ההבדלה הלאומי שלנו.
אלא שעם השנים הפכו הימים הנוראיים של הישראליות דומים זה לזה: תחילה התרחק מאתנו זיכרון השואה, עם התמעטות מספרם של העדים לה ממקור ראשון בקרבנו. אחר כך הלך והתרחק מעמנו השכול. אמנם אנו היינו לחיילים, בתורנו - וילדינו בתורם אחרינו, אבל מאז מלחמת לבנון, המלחמה הראשונה שהתנהלה במקביל לחיי שגרה בעורף, הפך השכול הלאומי לחוויה טקסית יותר מאשר רגש מובנה בכל אחד מאתנו.
אם נדמה למישהו שיש כאן ביקורת על הישראליות, הרי שהוא טועה: זה היה מסימניה הברוכים של נורמליות, של חברה שהנופלים במדים כדי לאפשר את קיומה, הפכו מעניין יום-יומי כמעט בקרבה, לטקס זיכרון, ל"שרים בכיכר".
התמכרנו לחיים ללא נופלים. השיא היה בתקופות של פיגועים. עם ישראל ביכה את נרצחי הטרור, אבל התייפח בדמעות, כקולקטיב, בעיקר כשהובאו למנוחות חיילים שנהרגו בפעולות - שבאו בתגובה על אותם מעשי רצח.
התחושה הייתה שהעם אינו יכול לשאת עוד ריבוי של קורבנות במדים. זה היה חלק מהרוח הגבית לפינוי צה"ל מלבנון וההתנתקות החד צדדית מעזה. אפשר להתווכח אם זה היה נכון או לא, אבל קשה להתכחש לעובדה שמה דחף את שני האירועים האלה הוא השאיפה לקיים חיי שגרה שהשכול נמצא בשוליהם.
קפלן פינת חווארה
הטראומה של ה-7 באוקטובר טלטלה אותנו בעוז, חצתה את חיי אומה שלמה שחייה יתחלקו מעתה ל"לפני ואחרי". נהוג לומר שהממשלה "לא באירוע" או שהשרים "חיים בסרט" ולא מבינים מה מתחולל לנגד עיניהם, יכול להיות - אבל האמת היא שאיש מאתנו עוד לא ממש הפנים, לא כל שכן יכול לנבא מה תהיינה ההשלכות.
השלכה אחת, שכבר אי אפשר לערער אותה (אם כי מותר לתהות כמה זמן תחזיק מעמד) היא היווצרות מחדש של הרגש הלאומי, זה שאבד לאחרונה במקום שבו (לא) נפגשו רחוב קפלן עם ציר חווארה.
כמו כל שיעור כואב בחיים, גם את זה למדנו רק על דרך השלילה: מחבלי החמאס לא טרחו לבדוק האם מדובר בשמאלני מניר עוז (סליחה על הסטריאוטיפיזציה), עם דגל ישראל המונח כמטריה בחורף על יד הדלת, מחכה להפגנה הקבועה במוצאי שבת, או בליכודניק מאופקים (כנ"ל) שכועס על מה שנראה לו כקריאה לסרבנות.
משום כך הלך הרוח שדוחף את חיילי צה"ל למערכה הוא משותף - הרצון להעניק לתושבי מערב הנגב "נוף לים". איך אמר, אך הבוקר, חיים ילין מקיבוץ בארי? כבר ניסינו הכל: התנתקות, מבצעים צבאיים, אישורי עבודה... כלומר, עם ישראל, בהכללה כמובן (אבל לא גסה מדי) נותן לצה"ל את כל הלגיטימציה לעשות כל מה שצריך.
מי שיש לו בני משפחה, חברים או עמיתים בחו"ל שעמם הוא מקיים קשר שוטף, מוצא את עצמו מתקשה להסביר לחלקם את הלך הרוח הנוכחי: איך אני, שחולק עמם כל כך הרבה ערכים משותפים, מסוגל להגיד שמבחינתי אין כרגע ילדים בעזה?
ברור לי שהם לא מסוגלים אפילו להבין אותי, ממש כשם שאני לא מסוגל לתפוס כיצד הם טועים לחשוב שמדובר בעוד פרק בסכסוך ארוך ומדמם - ולא במלחמה בין מפלצות לבני אדם.
גם החומה הסמויה הזאת שקמה בין הישראלים לבין שאר העולם, עוד תגדיר מחדש את הישראליות.
אבל החדשה המרכזית של הימים האלה היא החזרה של השכול כנוכח בהווייה הישראלית החדשה. קשה להאמין שבמדינת ישראל של 2023 עוד צריך לעשות את זה, אבל למי שעדיין זקוק להוכחה: מעבר על רשימת השמות שהופכת מיום ליום מאזרחית לצבאית, מגלה בה את כל שכבות העם (ולא כקלישאה):
בני כפר ובני עיר, דתיים, מסורתיים וחילוניים, תומכי ימין ושמאל. להבדיל אלף הבדלות מכדורי המרצחים, גם הפקודה "קדימה להסתער" לא מבחינה בין חייל מהמרכז לחייל מהפריפריה, בין שומר מצוות לאפיקורס מוחלט.
האם נהיה מאוחדים גם ביום השנה?
קשה עדיין לאפיין את השינויים שעוברת החברה הישראלית, לנסות לגזור מהם השלכות על עיצוב מחדש של הדעות שירווחו בה לאחר שוך הקרבות, למפץ הגדול שיעבור כנראה על המבנה הפוליטי שלה והשינויים מרחיקי הלכת בשיח הציבורי (בוא נקווה רק שביטויים כמו "מתנחבל" לתושב יהודה ושומרון או "בחורילה" ללוחמת בצה"ל, יצאו מהלקסיקון לצמיתות), אבל נדמה שחזרתו של השכול להיות חלק מרכזי בהוויה היום יומית שלנו, הוא כבר עובדה מוגמרת.
הלוואי שטעות ביד כולנו, אבל מדברי המדינאים, דרך המפקדים הבכירים ועד לרמת השטח, אפשר להניח שמה שחווינו ביממה האחרונה הוא הקדימון למערכה ארוכה ותובענית, שרשימת הנופלים בה תתעצם.
את האלטרנטיבה לכך למדנו כולנו היטב דרך גופות חרוכות של ילדים אזוקים זה לזה. כל ערכי הציונות עוברים בין ילד שנרצח ביישוב בדרום לחייל שנפל על משמרתו כשנשק בידו ומדי צה"ל לגופו, ממש כשם שכל ערכי הרוח האנושית מפרידים בין מי שמזהיר אזרחים להתפנות מביתם לבל יבולע להם, לבין מי שאזרחים הם מטרותיו.
בימים ובשבועות הקרובים מחכות לנו, למרבה הצער, עוד הרבה בשורות איוב, כי מדינה שהיה נדמה שכבר קרעה את צווי הגיוס שלה (עם בערך 50% מהמלש"בים שאינם מתגייסים), הושלכה באחת להלך הרוח של מלחמת השחרור, בה הייתה כל הארץ חזית וכל העם צבא.
אולי משום כך, אפשר להעלות באוב את המילים של נתן אלתרמן, מהימים ההם בזמן הזה, מתוך "מגש הכסף": "... ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת, לקבל את הנס האחד, אין שני...".
אכן, קרועי לב אנחנו, אך נושמים - ובעיקר מייחלים שלא יהיה קורבנם לשווא, שמשהו מהאיחוד הזה, שכמעט נכפה עלינו בעל כורחנו, יישמר גם כשיגיע יום השנה.