וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

יום השואה של ההסברה הישראלית: גלעד ארדן והטלאי צהוב

עודכן לאחרונה: 31.10.2023 / 10:38

מחאת הטלאי הצהוב של המשלחת הישראלית לאו"ם, היא הביטוי הקיצוני ביותר לשימוש בזכר השואה במערכה הנוכחית. הבעיה היא שיש רק שתי אפשרויות: או שזה מופרך ומיותר, או שזה נכון ומבהיל

שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן עונד טלאי צהוב בדיון מועצת הביטחון. 31 באוקטובר 2023. דוברות משלחת ישראל לאו"ם, אתר רשמי
גלעד ארדן עם טלאי צהוב באו"ם: רצה להעיד על אכזריות המרצחים, אבל מציג את ישראל כיהודי הגלותי שעומד נטול הגנה ונתון לחסדי הגויים/אתר רשמי, דוברות משלחת ישראל לאו"ם

זיכרון השואה הוא זיכרון קולקטיבי שיש בו 6 מיליון גוונים של זיכרון אישי. לפעמים אנחנו נוטים להדגיש את הצד האנושי שלו, הרצח הגדול והמתוכנן בתולדות האנושות.

לפעמים את הפן היהודי שלו, כאסון הלאומי הגדול ביותר, שיאן של רדיפות בנות אלפיים שנה - ובשנים האחרונות בעיקר, כיאה לרוח התקופה, הופרטה החוויה: 6 מיליון סיפורים אישיים עם סוף מר.

מעבר לעובדות ההיסטוריות, יש עוד דבר אחד שמשותף לרוב הזוויות השונות מהן נהוג להביט בשואה: מדינת ישראל היא התשובה לה. אמנם הציונות ותיקה יותר מזיכרון השואה, אבל הטבח המתמשך, השיטתי והתעשייתי, ששינע בני אדם על פני יבשת שלמה רק כדי להשמידם, היה הבוסטר שאפשר לתנועה חלוצית להפוך למדינה שבקיומה מכירים בכל העולם.

נדמה שמאז אירועי הזוועות של השבעה באוקטובר, נערכת תחרות סופרלטיביים להצמדת מונחים "שואתיים" למעשי הטבח שהתחוללו בנגב המערבי. הטרמינולוגיה הזאת אומצה מהר מאוד גם על ידי מי שאמורים להוליך את קולה של ישראל בזירה הבינלאומית: אחרי פתיחה שהשוותה בין חמאס לדאע"ש, עברו לדבר שם בגרמנית.

לשיא הגיעו הדברים אתמול כשגלעד ארדן שגריר ישראל לאו"ם - וביחד עמו גם יתר חברי המשלחת הישראלית - הופיעו בבניין עם טלאי צהוב, מסומנים כיהודים בתקופת השואה.

מעפילים מאוניית המעפילים "אקסודוס" שעוגנת בנמל חיפה. 1947. הספרייה הלאומית, אתר רשמי
מעפילי אקסודוס, הכלי החשוב ביותר בתעמולה הציונית. למה להציג מדינה שהיא התשובה לשואה כמחנה ריכוז ענק?/אתר רשמי, הספרייה הלאומית

כבודו של זיכרון השואה במקומו מונח, אבל אין להתעלם מכך שמעבר לטראומה קולקטיבית, הוא היה גם כלי הנשק היעיל ביותר בהסברה הישראלית.

מעבר לעובדה שספק אם מדינת ישראל הייתה קמה אלמלא אושוויץ ואקסודוס, כלומר - כארצם של העם היהודי ופליטי השואה, הרי שמרגע שקמה, גויס זיכרון השואה כמניע החזק ביותר לזכות הקיום של מדינת ישראל ולגיוס תמיכה בה. ממנופים הסברתיים כמו הוליווד ועד לביטויים מוחשיים יותר, כפי שהתקיימו בהסכם השילומים עם גרמניה. ישראל בעצם קיומה הייתה התשובה לשואה, הבטחה שלעולם לא עוד.

בשולי הסצנה היו מי שהתנגדו לניכוס זיכרון השואה לאתוס הציוני. הטיעונים שלהם התחלקו לשניים, עקרוני ופרקטי: הצגת הלקח כהומאני, פשע שביצעו בני אדם בבני אדם אחרים, שאסור להכפיף אותו לאג'נדה לאומית, אבל במקביל ציון העובדה שגם ברמת המעשה אולי לא חכם לרכז את כל היהודים בעולם למקום שבו יהיו פגיעים.

הציונות המעשית הדפה את המגמה הזאת במשך שנים: מסעות למחנות השמדה, השתתפות של חיילי וראשי צה"ל במצעד החיים, הצגת השואה כסוף בלתי נמנע של הוויה גלותית, לפעמים אפילו על חשבון זכר הקורבנות ש"הלכו כצאן לטבח", כלומר - לעומת היהודי החדש שהוא הישראלי. לא עוד תלמיד הישיבה החלוש אלא גיבור מלחמה.

וכפועל יוצא מכך, מדינת ישראל שהיא קיבוץ גלויות: נקודת כינוס שהיא ההפך ממחנה ריכוז. המקום שבו נבדלת מדינת ישראל הריבונית מהעם חסר ההגנה שמתוכו נולדה.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

זה כל כך טעים ופשוט: מתכון לבננות מקורמלות

בשיתוף חברת גליל
ההרס בזירת הטבח בקיבוץ כפר עזה. 17באוקטובר 2023. אילן רוזנברג, רויטרס
ההרס בקיבוץ בארי. השעות שבהן היה נראה כאילו אין צבא הגנה לישראל, יצרו השוואה מופרכת מבחינה היסטורית ומקוממת מבחינה הסברתית/רויטרס, אילן רוזנברג

אם ישראל היא התשובה לשואה, אז הטבח הוא קץ הציונות?

באופן פרדוקסלי, הזעזוע מהטבח ביישובי הנגב המערבי מסמל את ההבדל בין שואה לתקומה, לאמור: מי האמין שעם צה"ל שלנו העוצמתי, מסוגלים לטבוח בנו כך, כמו אז, באין מפריע?

האסוציאציה לזוועת השואה היא לגיטימית כמובן, אבל הפרשנות קצת הרחיקה לכת, בלשון המעטה, כי בסופו של דבר צה"ל הגיע. אפילו אם נזכרים בנאום המפורסם של אהוד ברק, כרמטכ"ל בשערי אושוויץ: "צה"ל הגיע לכאן באיחור של 50 שנה", הרי שהפעם הוא הגיע באיחור של כמה שעות, אבל הגיע. עם כל הכאב, האכזבה והזעם, בסופו של דבר היה זה צה"ל שחילץ את התושבים הנצורים והדף את המלחמה אל שטח האויב.

המחיר נוראי, אבל גם באשר אליו - ככל שמדינה יכולה להפוך אסון שכזה למחולל של הפקת לקחים: ייערך תחקיר, יוסקו מסקנות, בעלי תפקידים ישלמו במשרותיהם, ייכתבו נהלים חדשים (שגם הם יאכזבו, בתורם, כי לעולם אי אפשר להיות מוכן מספיק לכל תרחיש). זהו כל ההבדל בין מדינה ריבונית עם צבא משלה, לבין עם חסר מגן שנתון לחסדי אחרים.

אך אבוי, במקום לקדם את המסר הזה ולעצור את השוואת חמאס לארגונים רצחניים מהעבר במקום (ההולם!) של דאע"ש, דוגמה מוכרת למערב, לקחו גלעד ארדן ואנשיו את הדימוי הזה צעד אחד קדימה, כלומר אחורה: ישראל בתפקיד היהודי שעומד חסר ישע מול מרצחים? את מי משרת הדימוי הזה?

מעבר לכך שהוא מופרך ברמה ההיסטורית (מהמון סיבות שתקצר היריעה מלפרט) הוא טיפשי: ההשוואה לשואה היא נשק יום הדין של ההסברה הישראלית. היא אמורה לשמש את ההסברה במקרה שבו ישראל תרגיש בסכנה קיומית ותיאלץ להפעיל את כל עוצמתה, כולל את כל ארסנל הנשק שיש לה על פי פרסומים זרים.

ויש כמובן גם אפשרות אחרת והיא שארדן צודק: ישראל היא כה חלשה, עד שהיא ניצבת בפני שואה שנייה, שמפניה היא אינה מסוגלת להגן על עצמה אלא בתחנונים לגויים, בראשם כמובן ארצות הברית. אם לכך התכוון שגריר ישראל באו"ם, הרי שאני מתנצל ומושך את כל טענותיי כלפיו, אבל במקביל מתחיל לארוז, שכן מדובר בסוף הציונות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully