לפני שלושה שבועות וחצי יצאו שלושת החברים תומר שגב, טוני מוסטובסקי ועילי אדרי, ממוצב ציפורן שבגבול הצפון לחופשת סוף שבוע בבתיהם. השלושה, לוחמים בגדוד 12 של גולני, תכננו כבר כמה שבועות לפני כן להיפגש במסיבת נובה בנגב המערבי. אלא שהמסיבה, כידוע, הסתיימה במרחץ דמים נורא שבו נרצחו יותר מ-260 מבלים. תומר, טוני ועילי הצליחו למלט את עצמם, וניצלו.
החופשה שלה חיכו זמן רב הסתיימה במראות מחרידים ובמאבק הישרדות. כמו כל החוגגים שניצלו, הם כבר לא אותם צעירים שהיו לפני אותה שבת, 7 באוקטובר, אבל כבר יומיים אחרי אותו סוף שבוע הם שבו למוצב שעל הגבול עם לבנון, שגם בו המציאות השתנתה באותו יום. "נסיים את המשימה ואחר כך נטפל בדברים שדורשים טיפול. ברור שנצטרך לטפל בזה ונעשה את זה כשיגיע הזמן. עכשיו זה לא חשוב", הבהירו.
השלושה, בני 20 מתל אביב, מודיעין ורמת גן, לוחמים בפלוגת החשיפה והתקיפה (פחת"ק) של גדוד 12 בחטיבת גולני. לפני קרוב לשלושה חודשים עלו לקו בגבול לבנון והוצבו במוצב ציפורן. זו כבר פעם שניה שהם במשימת קו לבנון והם מודים שעד לפני שלושה שבועות וחצי, זה לא נחשב קו בסיכון גבוה. "למרות שתמיד אתה נמצא במוכנות לכל מצב, זה היה נחשב קו שקט. היה ברור שזה קו שיכול כל רגע להתלקח, אבל עכשיו זה הרבה יותר מוחשי", הם אומרים. "זו תחושה שאנחנו בתוך מלחמה, זאת בטוח כבר לא פעילות בט"ש רגילה. בכל פרמטר המצב היום שונה ואנחנו במוכנות. התחושה היא שאנחנו מגינים על המדינה".
למסיבת נובה הגיע כל אחד מהם עם חברים מאזור מגוריו. הם קבעו להיפגש במסיבה ופתחו קבוצת ווטסאפ לפני האירוע, ובה עדכנו זה את זה על מיקומם ועל נקודת מפגש. כשהחל הטבח בשבת בבוקר הם שוב התפצלו - כל אחד יצא יחד עם החברים שאיתם הגיע, וכל קבוצה ברחה בדרך שונה. באותן שעות הם שמרו על קשר ועדכנו אחד את השני על מצבם. הקבוצות של תומר ועילי הצליחו לצאת עם המכוניות שאיתם הגיעו למסיבה, בעוד שטוני וחבריו ברחו ברגל במשך כמה שעות. הם מספרים על תחושת תסכול של לוחמים מיומנים שנמצאים ללא נשק ולא יכולים להשיב מלחמה. "המעבר מאירוע של שמחה למצב שאתה נלחם על חייך הוא מעבר כל כך קיצוני שקשה לעכל אותו. חווינו אירוע נוראי ואכזרי", אמרו.
אחרי יום אחד שבו נחו בבתיהם, הם החליטו שעליהם לחזור למוצב בצפון ולהיות בו עם חבריהם, למרות שהמפקדים הבהירו להם שהם יכולים להישאר בבית ולהתאושש. "לא איבדנו חברים קרובים, אבל אנחנו מכירים הרבה מאוד לוחמים מחטיבת גולני שנהרגו בקרבות באותו יום, ויש לנו גם מכרים שהיו במסיבה ושנרצחו. לא חשבנו בכלל שלא נחזור מיד לקו ונעמוד בגבול, אנחנו מעדיפים להיות עכשיו במקום שבו הצבא צריך אותנו", אמרו. לדברי עילי, "היה לי ברור שלא אישאר בבית עוד דקה אחת. פה אני בתוך המשימה ואין לי זמן לחשוב על מה שהיה".
אחרי שחזרו למוצב שיתפו את החברים לפלוגה ואת הקצינים בחוויה המטלטלת שעברו. "זה כמו משפחה", הבהירו, "אבל השיחות הכי חשובות הן השיחות בין שלושתנו. מי שלא היה שם לא מסוגל להעלות בדעתו מה עברנו אנחנו ומי שהיה שם". הם מבהירים שהם "פחות חושבים על האנשים שפגעו בחוגגים", ו"לא נותנים לרגשות לשלוט בנו ולהשפיע עלינו. אנחנו בתוך המשימה שלנו ועושים מה שנדרש. אנחנו מוכנים להכול ועושים את המשימות שמוטלות עלינו. כואב לנו על כל ההרוגים והנרצחים ואנחנו מתפללים שכל החטופים יחזרו הביתה בשלום. עצוב לנו גם על כל מי שנפגע פיזית ונפשית ואנחנו כאן כדי להגן ולדאוג שלא יהיו עוד נפגעים".