רחלי בריונואבו מאופקים לא מצליחה להשתחרר מהפחדים שמלווים אותה מאותה שבת הארורה בשבעה באוקטובר. בחודש השמיני להריונה היא מנסה להחזיק את העוברית שלה אצלה בבטן כמה שניתן, אך הלחץ מביא איתו צירים מוקדמים: "בשלושת השבועות האחרונים הייתי במיון כבר שלוש בפעמים עם צירים מוקדמים מרוב חרדה".
היא גדלה באופקים וחזרה אליה לפני ארבע שנים: "אחרי הנישואים, כמו הרבה משפחות צעירות. ידענו הרבה דברים קשים בדרום כמו טילים, אך שום דבר לא קרוב למה שחווינו בשבת ההיא שאנחנו לא מצליחים לחזור ולתפקד. אני כל הזמן מפחדת, משהו מאוד חזק התרסק באמון שלנו זה כאילו יכול לקרות כל שנייה כל פעם".
באותה השבת רחלי ובעלה התעוררו לקול האזעקה של 'צבע אדום': "נכנסנו מהר לממ"ד כמו שאנחנו מתורגלים ואז התחילו לרוץ שמועות בוואצאפים בעיר שחדרו מחבלים לרחוב לידנו. דיברתי עם חברה, שהיא אם יחידנית בלי ממ"ד. היא רצה לממ"ד בחוץ וראתה את כל הבלאגן והתחבאה בבית".
היא מספרת בבכי: "לקח הרבה זמן עד שקיבלנו הודעה רשמית שיש מחבלים. היינו סגורים כמה שעות בממ"ד, כיבינו אורות בבית והיינו בשקט, וכל הזמן השתקנו את הילד כדי שלא ידעו אנחנו בבית. בשלוש לפנות בוקר בין מוצ"ש לראשון אמרו לנו שהתקרית הסתיימה ושאפשר לצאת מהממ"ד אבל לא מהבית. רק בראשון בצהרים קיבלנו אישור לחזור לשגרה".
אלא שמזה שלושה שבועות רחלי לא מצליחה לחזור לשגרה: "בלילה אנחנו עדיין ישנים בממ"ד, מגיבים את כל התריסים ומכבים את כל האורות. כשאני רוצה ללכת לשירותים, אני לא מדליקה אורות מפחד ששוב יבואו מחבלים. אני הולכת עם הפנס של הפלאפון כמה שיותר בשקט".
רבים תושבי הדרום חווים תחושות פחד דומות, אך הם לא זכאים לפינוי מהמדינה למקומות בטוחים ורגועים יותר. "אני יודעת שאני צריכה להיות רגועה בשביל התינוקות שעוד בבטן שלי, היא מסכמת, "אני בצירים מוקדמים בשלושת השבועות האלו ורק מתפללת להחזיק עד התאריך הלידה שלי בסוף נובמבר".