ביום שבת ה-7 באוקטובר, שעות לפני שהחלה המתקפה הרצחנית של חמאס על המוצבים והיישובים הסמוכים לגדר המערכת, דיווחו לוחמים שסיירו בגזרה הצפונית על כמה ג'יפים שנעים לא הרחק מהגבול וש"שומרי הספארי" של חמאס מסנוורים אותם עם פנסים. אולם, הייתה זו שגרה, והסיור הסתיים בשקט בשעה 05:00 לפנות בוקר, בתוספת הנחיה של מפקד פלוגת גדוד 13 במוצב נחל עוז לעדכן את צוות הקרב המיוחד (צק"מ), שמורכב מלוחמי חי"ר ושריון שהוקפץ ראשון לכל האירוע בגבול, להיות ערוך לתרגיל התקפה מכמה כיוונים.
בשעה 06:00 נהגי הקו שסיימו את משמרת הלילה נכנסו אל חדריהם כדי ללכת לישון, כשבשעה 06:20 נשמעו פיצוצים במוצב כתוצאה מנפילת פצצות מרגמה ורקטות. בהתאם לתרגולת, אלו קמו ורצו אל המיגונית עם נשק וקסדות, זאת במקביל להתרעת מפקד הפלוגה שעלה בקשר ואמר: "חדל תרנגול, חדל תרנגול, אירוע אמת, תוקפים את הצק"מ".
"היו פיצוצים שבחיים לא שמענו", סיפר אחד הנהגים. "התחילו להגיע חבר'ה למיגונית והאש הפכה להיות כבדה. בהתחלה הם ירו מקלעים מרחוק, אבל בהמשך התקרבו והירי הפך מסיבי". לפי העדויות, לוחמי הצק"מ הסתערו על המחבלים ששעטו לעבר שטח ישראל בכמה נקודות חדירה, אך בשלב מסוים התחמושת של נגמ"ש ה'נמר' אזלה והם נאלצו לפרוק מתוכו ולהסתער על היקף מחבלים גדול.
בשעה 07:00 התאספו בתוך המיגונית (שרוול בטון פתוח משני צדדיו) במוצב כ-15 חיילים. זאת, כששמונה בלבד מהם חמושים, בהם נהגים, וביניהם גם שלושה לוחמי גולני שהגיעו להתגונן לאחר שנורו בידי מחבלים. אחד מהם הינו מפקד כיתה, שחזר להילחם בעודו פצוע ואף הצליח להרוג מחבלים בעת שהוא מחלק פקודות ללוחמיו.
תוך שהם מסתתרים מהאש הכבדה במיגונית, ירו הנהגים שהיו חמושים מפתחיה, ואלו שלא היו - ניסו להזעיק עזרה תוך שהם מדווחים על האירוע לחמ"ל ולמפקדים נוספים. בכל העת הזו, כולם הבטיחו, "עוד מעט מגיעים לעזור".
"המחבלים קלטו שאנחנו במיגונית", סיפר אחד הנהגים. "אחר כך, סיפרו לנו שחדרו מאות רק בנחל עוז. כל מי שניסה לחפות - נהרג. חיילים שלא היה להם נשק לקחו רובים מההרוגים וירו. לוחם עוקץ הוא היחידי שנשאר בחיים. הוא, ושמונה חיילי רובאי 0.2 (חלקם נהגים ותצפיות) במיגונית. זרקו עלינו רימונים, האש היתה כבדה, הרבה פצועים. לוחם עוקץ שזיהה את המחבלים מסתערים על המיגונית, רץ הצידה לירות עליהם וצעק לנו שנצא", סיפר אחד מנהגי הקו.
יותר מעשרה מחבלים צרו על המיגונית ופתחיה. הנהגים, חלקם פצועים, החלו לרוץ אל מתחם הנהגים הפלוגתי שנמצא בחלקו הצפוני של המוצב, התפצלו לשני חדרים שונים ונעלו את עצמם. "היו נהגים שנפצעו מרסיסים והיו מקליעים, טיפלנו בעצמנו", סיפר אחד הנהגים. "נגמרה התחמושת. אני החזקתי אבן ביד, בזמן ששמענו את המחבלים בחוץ. לא מבין עד הרגע הזה איך הם לא פרצו פנימה. הם היו כמות גדולה מאוד של חמושים. הם נכנסו לכל החדרים, ירו - ועברו אותנו, כי נפלה כנראה רקטה בכניסה למתחם. הסתתרתי מאחורי הדלת עם אבן, במחשבה שאולי אפתיע את המחבל אם ייכנס פנימה. ישבנו שם שעות, בלי אור, חשמל או קליטה. פצועים מירי, אחד עם קליע ברגל, אף אחד לא בוכה, אף אחד לא מדבר. כולם סובלים בשקט. שמענו אותם הולכים לידנו מכיוון החלון".
"רק בשעה 19:30 הגיע כוח של יחידת יהל"ם. שמענו אותם מחוץ לדלת צועקים יהל"ם, בהתחלה לא האמנו", המשיך. "קפצתי עליהם עם חיבוק מטורף. לקחו אותנו לכביש עם אמבולנסים ופינו אותנו לבית החולים סורוקה בבאר שבע".
"אנחנו קוראים ללוחם העוקץ 'המלאך', הוא הציל אותנו. הוא נלחם, הרג חמישה מחבלים שהסתערו עלינו", סיפרו הנהגים, "לא נשכח את המ"פ, לוחם מהמעלה הראשונה שנהרג בקרב, הנגביסט מגולני שירה והרג עשרות מחבלים עד שנהרג".
"אנחנו מרגישים מטומטמים, ראינו אותם בהפרות סדר", סיפרו על האירועים שקדמו לאותה שבת ארורה. "לדעתי הם הגיעו לחבל בגדר, לאסוף מודיעין על הכוחות, מי נמצא, כמה נמצא, מי האנשים, הם ידעו הכול. הם תפעלו את החדירה ברמה שלא מביישת שום צבא. נתנו להם להיות שם, מקסימום ירינו ירי אמצעים לפיזור הפגנות. בסוף אלו היו האנשים שחדרו, רצחו וחטפו. כל שומרי הספארי, החקלאים שהיו מגיעים 100 מטרים מהגדר, הם אלו שאספו מודיעין".
הנהגים מתחו ביקורת על היחס המפלה כלפיהם מצד המפקדים הבכירים. "אנחנו רובאי 0.2 למרות שאנחנו לוחמים לכל דבר במקום הכי מסוכן. מאז שירדתי לקו (גבול עזה) לא לקחו אותי למטווחים", סיפר אחד מהם. "שבוע לפני המלחמה היה הפסד מטורף, הם עשו חור בגדר. התפקיד שלי היה לעמוד מול החור, ואני רואה מחבלים מנסים לעבור כשאני יודע שהם חמושים. המפקדים לא אישרו לנו להכניס מחסנית ל'הכנס' - בסוף הכנסתי בלי לשאול", סיפר.
"אמרו לי בקשר 'אסור לך', אבל הרגשתי סכנה מוחשית לחיים שלי. היו עשרות בצד הצד שני של הגדר, עשרות מטרים בלבד ממני. היחס אל נהגי הקו חייב להשתנות. חייבים להעריך אותנו, לאמן אותנו, לתת לנו ציוד. אנחנו חלק מהלוחמים, מכירים את הגזרה, יש נהגים גיבורים שהרגו מחבלים, ועדיין מתייחסים אלינו כאל חיילים בלאי. ידעתי שיגיע אירוע כזה, אבל לא ידעתי שזה יהיה במשמרת שלי".