הקוד האתי של פסיכולוגים ופסיכיאטרים ברוב העולם המערבי אוסר על אבחון אדם בפומבי, בוודאי לא "בשלט רחוק", כלומר בלי לפגוש אותו, וכן שלא לצרכי טיפול. זו הסיבה, שאנשי המקצוע האמריקנים שפרסמו בעבר, וברבים, אבחון בשלט-רחוק של הנשיא-לשעבר דונלד טראמפ, זכו לביקורת נוקבת על פרסום זה. בארץ, אנשי המקצוע זהירים הרבה יותר. לכן, לא חיקינו את עמיתנו מארצות הברית. הפרופסיה לא מרגישה שזה נכון אתית לפרסם אבחון של ראש ממשלתנו, וטוב שכך. זה לא אתי. אבל אין שום מניעה אתית להתייחס להשפעות הפסיכולוגיות של התנהלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו - עכשיו ומתמיד - על החוסן הנפשי הלאומי הישראלי. זוהי מטרת הפוסט הנוכחי.
מושג המפתח כאן הוא "דמורליזציה". זו בעצם הכלאה עברית של שני מושגים: "דה" ו-"מורליזציה", כלומר הקטנה אקטיבית של מורל. אבל מהו מורל? הספרות המחקרית והקלינית מציעה כמה הגדרות. המכנה המשותף של כולן הוא תקווה ביחס לעצמי ולעולם: "אני והעולם נהיה בסדר". המילה "בסדר" רלוונטית כאן בשתי משמעויותיה: (1) בטוב, (2) באופן בהיר ומאורגן. מורל תקין תלוי בתחושה שהעולם נהיר לי ושהוא בבסיסו חיובי. בהתאם לכך, כשמופרת התחושה הזו, נוצרת דמורליזציה.
טראומה קטסטרופלית כמו זו שחווינו ב-7 באוקטובר פוגעת קשות בתחושה שהעולם נהיר וחיובי בבסיסו. אמונות היסוד שלנו עלינו כחברה התנפצו. הרוע בהתגלמותו חדר לעולמנו החיצוני והפנימי באופן גולמי. לכן, לצד גילויי הגבורה הצבאית האזרחית הבלתי-נתפסים שהתרחשו בשלושת השבועות האחרונים, החברה הישראלית שרויה כיום בדמורליזציה. פקפוק בטוב וביציבות של העולם, ובכוחותינו להתמודד עם הרוע בו, אינם מכשול קטן. דמורליזציה היא הסנונית המבשרת את בוא הדיכאון הקליני. דמורליזציה פוגעת ביכולת שלנו, כיחידים וכחברה, להתמודד עם האתגרים האימתניים המונחים לפתחנו בכל הזירות הקיימות.
התשובה דמורליזציה היא רמורליזציה. גם כאן, מדובר בהכלאה של שני מושגים: "רה", שמשמעותו היא שחזור, ו-"מורליזציה" (ראו לעיל). מה מאפשר רמורליזציה? עדויות ברורות לכך שהעולם חוזר לסדרו, הטוב קיים בו ואני מסוגל להתמודד עם הרע שבו. מה העדות הכי משכנעת לכך היא הופעת מנהיגות יציבה, אמינה, מאחדת, ושוחרת טוב. בשלושת השבועות האחרונים נחשפנו למנהיגות כזו מקרב החברה האזרחית, כולל הפוליטית-לשעבר. אני לא מפסיק לחשוב על התנהלותם של יאיר גולן, נפתלי בנט, ובוגי יעלון, שביחד מייצגים את המנעד הפוליטי הישראלי הרחב. באומץ ליבם, נחישותם, רהיטותם והדוגמה האישית שהציגו הם מתחילים להטות את הכף מדמורליזציה לרמורליזציה. אבל יש להם מגבלה רצינית: הם לא ראש הממשלה.
דמורליזציה ורמורצליזציה מתחילות מהראש. הקודקוד, האדם שאמון על כל המערכות, הוא זה שצריך לשכנע אחרים שהעולם אינו עד כדי כך כאוטי וכי הטוב שבעולם לא אבד לגמרי. התנהלותו חייבת להיות בהירה, יציבה, ואמינה. מוכרח להיות מתאם בין דבריו למעשיו. הוא חייב לאחד: כל שכבות העם - תומכיו ומתנגדיו הפוליטיים- חייבות לרחוש לו כבוד ואמון. הרוב המכריע בציבור חייב לסבור שהקודקוד מעמיד את טובת העם הרבה מעל לטובתו.
זה, במפגיע, איננו המצב כיום. הרוב המכריע בציבור חווה את ראש הממשלה כלא-מובן, בלתי-אמין, והכל חוץ ממאחד. רבים מדי מרגישים כי הקודקוד לא פסק מתעתוע, הסתה, הסטה, ודאגה לענייניו הפרטיים, אפילו הגשמיים ביותר. התנהלות זו איננה רמורליזציה. היא דמורליזציה על סטרואידים.
מבלי להתייחס למשמעויות הפוליטיות, צבאיות, כלכליות, והמשפטיות של התנהלותו העכשווית של ראש הממשלה, ואפילו אם מתמקדים רק בעתיד - והרי את זה הוא ביקש מאתנו בהצהרתו הטלוויזיונית האחרונה - עולה מהתנהלותו מסקנה פסיכולוגית ברורה: היא פוגעת בחוסן הנפשי הלאומי. מכיוון שללא חוסן כזה, לא נוכל לאתגרים הנוכחיים, על ראש-הממשלה ולפנות את מקומו לאיש או אישה המסוגלים לחולל רמורליזציה ולהשיב את החוסן הנפשי הלאומי.
גולן שחר הוא פרופסור לפסיכולוגיה קלינית ורפואית באוניברסיטת בן-גוריון ופרופ' נלווה לפסיכיאטריה של הילד והמבוגר באוניברסיטת YALE בארצות הברית. הוא מחברו של הספר "דיכאון מורכב" שיצא השבוע לאור בהוצאת הספרים של התאחדות הפסיכולוגים האמריקנית.