המילואימניק שחוקר פוסט טראומה: "אנחנו בחוויה משוגעת - אסור להיות שיפוטיים"

אחת השאלות הקשות שעולות מדי פעם מאז פרוץ המלחמה היא כיצד שומרים על בריאות נפשית נוכח המציאות המזוויעה שכולנו נחשפים אלה. השאלה הזאת מתחדדת גם כלפי מי שנמצא בבית וקורא את החדשות אך בעיקר גם כלפי מי שנמצא בחזית - המילואימניקים והחיילים בסדיר.

כדי להבין קצת איך הם מתמודדים שוחחנו עם נמרוד הרץ, דוקטורנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה. הרץ נמצא בימים אלו במילואים בעוטף עזה וביקשתי ממנו לספר לנו על החוויה האישית שלו.

"אני הגעתי לפה מחו"ל. ביום יום אני חוקר פוסט טראומה, למעשה אני חוקר את המנגנונים של הטיפולים לפוסט טראומה. במילים אחרות מה בתוך הטיפולים בפוסט טראומה מוביל לשינוי ולתוצאות טובות יותר לכל אדם ספציפי בהתייחס לחוויה האישית שלו", אומר הרץ ומוסיף: "כשהמלחמה פרצה הבנתי שכולנו בתוך אירוע טראומתי. בסוף כשקיבלתי צו 8 היה לי יום יומיים להתאפס ואז הבנתי שאני בעצמי הולך לאירוע טראומתי. חשוב לי לציין שללא כל אירוע טראומתי מובל לפוסט טראומה, אך לכל פוסט טראומה יש אירוע טראומתי במקור".

"אני הבנתי בשביל עצמי שאני חייב להיות מודע למה עובר עליי. הצלחתי לשלוח לעצמי כמה שאלונים ביום כדי לבדוק איך אני מרגיש והכנסתי עוד אלמנטים שאני מבין שהם חשובים כדי להבין אם אני מפתח פוסט טראומה. שאלתי את עצמי האם עשיתי משהו חשוב? האם אני מוקף באנשים שאוהבים אותי? והאם היו לי מחשבות בלתי רצוניות ואמונות שליליות לגבי עצמי? - כל אלה הם אלמנטים של פוסט טראומה רציתי לבדוק בזמן אמת מה אני עונה לעצמי".

"סיפרתי לחברים שלי ביחידה שאנחנו עושים דבר טוב מאד - אנחנו עוסקים בעבודה הומניטרית אבל אנחנו עושים דבר שהוא גם קשה לנפש. שאלתי אותם אם הם היו רוצים לענות על שאלונים שבודקים איך הם מרגישים, ככה גם נוכל לעבד קצת את הדברים וגם הם יוכלו לתרום משהו למחקר. אני שולח להם שלושה שאלונים, שלוש פעמים ביום. אלו שאלונים קצרים שמאפשרים לעשות בקרה להסתכל וגם לחזור אחורה ולראות מה עבר עלינו ואיך הרגשנו - גם מבחינה של התחושות וגם מבחינת תחושת החוסן שלנו. אנחנו יכולים להבין מה היה לנו יותר קשה, ומתי היה לנו קשה פחות, לצד העבודה הצבאית שהיא עיקר העבודה שאנחנו עושים פה".

"אני מעיף מבט בזמן אמת, כמובן שהכול באישור החברים גם כדי לדעת מה קורה מסביב. אנחנו מדברים על זה כל הזמן, גם בשוטף וגם בחלק מהערבים אנחנו מתיישבים לעבד ולעכל מה שעובר עלינו. אנחנו גם קצת יותר מבוגרים, אנחנו מילואים, לכולנו יש מודעות שזו חוויה שדורשת מאיתנו להתייחס לנפש שלנו. והמחקר והשאלונים עוזרים לי ללמוד את הנושא. אחרי שתיגמר המלחמה נוכל לשבת ולהסיק מסקנות בדיעבד גם מה שאנחנו עושים בזמן אמת".

יש המון עליית מודעות בארץ לפוסט טראומה וזה יאמר לזכות מערכת הביטחון שעושה עבודה טובה בשנים האחרונות. בכלל יש גופים מדהימים כמו נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי, ב"א) שעושים עבודה יוצאת דופן. אני חושב שאנחנו לא ערוכים לכמות האדירה של התמודדות שיש לנו עכשיו ואני חושב שזה דורש מאיתנו לתמוך באנשים שמסביבנו. הקהילה והתומכים של האנשים שמסבינו כל אחד יצטרך לתת מענה למה שהמדינה לא יכולה לעשות בגלל הכמויות של האנשים שנפגעו. אני מכיר את קהילת בריאות הנפש בישראל - כל אחד נותן 200% מהכוחות שלו וזה פשוט לא יכול להכיל את הכמויות. המסר שלי הוא שהקהילה שלנו והתמיכה שלנו אחד בשני זה מרכיב מאד משמעותי בהחלמה".

"אני אספר על היום שהיה לי באנגליה לפני שהגעתי. הידיעה שפרצה מלחמה נוראית ושאני מגיע למילואים נפלה עליי כשהייתי בחו"ל. ביום לפני הטסה הסתובבתי בקיימברידג', איפה שאני גר, והכול היה יפה. השמיים היו יפים, הציפורים שרו, הקפה היה גרוע כי זה אנגליה, ואז חשבתי כמה אני אוהב את החיים שלי וידיעתי שאני לא יודע איך אני חוזר לפה אחרי המלחמה כי אני נכנס למשהו קשה שאני לא יודע איך הוא יהיה - זה היה קשה. קשה היה לי לחשוב על איך החיים של כולנו השתנו בעקבות השבת הנוראית הזאת, אני מבני המזל שלא היו שם בזמן אמת. התחושה הזאת הייתה קשה מאד.

כן, אם לפתע צומחות אצל מישהו אמונות שליליות על עצמו ועל העולם. זה בדרך כלל בא לידי ביטוי בכך שפתאום מישהי או מישהו יכולים להרגיש שמשהו בהם מקולקל, שהם "נדפקו" ולא יחזרו להיות מה שהם היו. או תחושות שהעולם מסוכן ואי אפשר לחיות בו.

חשוב לי להסביר, כל קשת הרגשות האלה הם בדרך כלל דברים שאנחנו מרגישים כשאירוע טראומתי קורה בפועל ובמציאות. מה שהופך את הטראומה לפוסט טראומה זה שמרגישים את אותן התחושות גם אחרי שהאירוע הטראומתי מסתיים. זה דבר שצריך לשים לב אליו, לדעת לבוא ולהגיד היה אירוע נוראי ומזעזע איום ונורא, אבל האירוע הזה יגמר מתי שהוא וצריך לחזור לחיים ולהיות מסוגלים לחיות את החיים שלנו. אם אנחנו לא מצליחים לחוות את זה, זה הרגע שצריך לפנות לעזרה מקצועית. לדעת לזהות שאנחנו כבר במקום בטוח שבו אפשר להמשיך לחיות את החיים.

יש עוד משהו, גם תחושות אשמת ניצולים או אשמה שאני לא הייתי מספיק טוב באירוע, לא הייתי במקום הנכון לא תפקדתי נכון. זה דבר שהוא מאפיין מאד משמעותי של חוויה פוסט טראומתית וברוב המקרים אנחנו לא אשמים. עשינו את מה שיכולנו בהתחשב בכוחות ובמציאות וביכולות שלנו, גם הבן אדם שהציל עשרים אנשים יכול להרגיש אשם שהוא לא הציל את האדם העשרים ואחד. לזכור שאנחנו לא באמת אשמים".

"קודם כל ההמלצה שלי היא להיות בעשייה וזה לא משנה אם זו עשייה כמו התנדבות או מילואים או עשייה כמו לשמור על הילדים או על האחים הקטנים. בשביל לעשות משהו בשבילך עצמך פרויקט או משהו כזה להיות בעשייה למצוא בה משמעות כלשהיא. המשמעות יכולה להיות להסיח את הדעת מה שקורה. ההמלצה השנייה להיות מוקפים באנשים שמחזקים אותך בקהילה או במשפחה כי זה מרכיב חוסן שהוא חשוב ביותר. חשוב לי גם להגיד שבסוף אנחנו בחוויה כל כך משוגעת שחשוב לזכור שכל האופן שבו אני מגיבים לזה, זה בסדר, אם אנחנו גיבורים או מתפרקים או אדישים זה בסדר. אין מקום לשיפוטיות כלפי עצמנו זה הדבר היחידי שאנחנו יכולים לשלוט בו לא להיות שיפוטים כלפי עצמנו".