המלחמה בעזה אינה רק מערכה צבאית בין ישראל לחמאס-דאעש, שתקף את אזרחיה באופן ברברי, אלא אחד משדות הקרב במערכה גדולה ורחבה בהרבה - אזורית ועולמית. עזה הפכה לקו שבר במאבק בין "ציר הרשע" - איראן, ארגוני הטרור השונים הפועלים בחסותה, סוריה, ואפילו המעצמות רוסיה וסין - לבין מחנה מערבי-ערבי-ישראלי החותר ליציבות וביטחון, בהובלת ארה"ב. הפנמה עמוקה של המציאות הזו, לפיה ישראל פועלת כחלק מציר אזורי ועולמי - גם אם עדיין לא קואליציה רשמית שחברותיה לוקחת חלק פעיל בלחימה - תאפשר לה לנקוט מדיניות קוהרנטית יותר בטווח המיידי ולקדם את המפתח לפתרון בעזה בטווח הארוך.
למדינות הסוניות הערביות ברור כשמש פוטנציאל ההשפעה ההרסני של המערכה בעזה על יציבות המזרח התיכון בכלל ועל משטריהן בפרט. חמאס הוא ארגון אחים מוסלמים (אח"ס), המהווים את האיום הפנימי החריף ביותר על מדינות ערב המתונות. אם חמאס לא יוכה ויובס בעזה לאורך זמן, האח"ס עלולים להרים ראש בסעודיה, באמירויות ובמצרים - בעלות בריתה העיקריות של ארה"ב לצד ישראל באזור - והמודל של מרחבים בהם שולטים גורמי טרור הנתמכים על ידי איראן עלול להכות שורש בגבולותיהן. בתנאים אלה, למדינות ערב ולארה"ב אינטרס עמוק בהצלחת ישראל בהשמדת ארגון חמאס בעזה.
אבל הסיפור, כאמור, גדול אפילו יותר. ברמה הגלובלית, המזרח התיכון הפך למגרש משמעותי בתחרות המעצמות בין ארה"ב לבין רוסיה וסין, עוד לפני המלחמה בעזה, שרק הגדילה את האיום על היציבה האמריקאית באזור. איראן קיבלה החלטה אסטרטגית להתערב במלחמה באוקראינה לצדה של רוסיה ומל"טים איראניים מתאבדים החלו לצלול ולהתרסק על מאות מטרות תשתית קריטיות, צבאיות ואזרחיות, באוקראינה. בתפיסה האמריקאית, איראן מאפשרת לרוסיה אורך נשימה במלחמה באוקראינה ומקשה על הבסת רוסיה, החיונית כדי להרתיע את סין מלנקוט מהלך דומה לזה של פוטין ולהתנפל על טייוואן.
ארה"ב התגייסה לקידום הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, כדי ליצור ברית אסטרטגית בין שתי המדינות החשובות לה ביותר במזרח התיכון, להוריד את מחירי הנפט ולהרחיק את הממלכה ממעגל ההשפעה של סין, המבקשת לכרסם בדומיננטיות האמריקאית במזרח התיכון, ובחסותה חודשו היחסים בין טהראן לריאד. זהו ההקשר הרחב להתקפה של חמאס בעזה שנראה כי אחת ממטרותיה המרכזיות הייתה סיכול הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, המטרידה מאוד את איראן. גם אם מתקפת חמאס בעזה לא הופעלה מחדר מבצעים משותף באיראן, חמאס זכתה מטהראן ומחיזבאללה לסיוע במימון, בנשק ובתכנון המתקפה, שמאפיינה מזכירים, לא במקרה, את תוכנית "כיבוש הגליל" של כוח רדואן של חיזבאללה.
הקשר בין תחרות המעצמות מאוקראינה ועד טייוואן לבין העימות בעזה, קיבל ביטוי סמלי בבקשת סיוע החירום לישראל (14.3 מיליארד דולר) שהגיש הנשיא ביידן לקונגרס על רקע המלחמה בעזה. בקשת הנשיא נכללת בתוך חבילה (בהיקף של 105 מיליארד דולר) הכורכת יחדיו את הסיוע לישראל עם הסיוע לאוקראינה ולטייוואן. כריכת הסוגיות הללו יחד היא אמנם תמרון פוליטי המיועד להבטיח רוב בקונגרס, אבל היא גם ביטוי להגיון עמוק הקושר בין הנושאים.
ההקשר הגלובלי והאזורי הרחב של העימות בעזה, מסביר את ביטוייה האופרטיביים החריגים של התמיכה בישראל מצד ארה"ב ומדינות המערב. ארה"ב, בהובלה אישית של הנשיא ביידן לא היססה "לתפוס פיקוד" על האירועים, לספק לישראל זמן וחופש פעולה, ולשגר אליה רכבת אווירית של סיוע צבאי. במקביל הממשל קידם לאזור נושאות מטוסים וכוחות בהיקף חסר תקדים, בוודאי בשנים האחרונות, כדי להרתיע את איראן וחיזבאללה מלהצטרף למלחמה נגד ישראל, להגן על כוחות אמריקאים במרחב הנתונים לעשרות התקפות מצד המליציות השיעיות ולהגיב נגדן, ואף ליירט מל"טים ששוגרו לעבר ישראל מתימן.
גם מדינות אירופה, הביעו תמיכה החורגת מעניינן במלחמה בהקשרי החטופים, שהשתקפה, בין היתר, בעליה לרגל לירושלים של מנהיגי מדינות אירופה החשובות; ובהצהרתו של מקרון שקרא להקים קואליציה בינלאומית למלחמה חסרת רחמים בחמאס, על פי המודל של הקואליציה נגד דאעש.
מנגד רוסיה, ובמידה מסוימת סין, התייצבו מצדו השני של המתרס, נמנעו מלגנות בפומבי את ההתקפה הרצחנית של חמאס, ומובילות מדיניות המבקשת להצר את צעדיה של ישראל במערכה להשמדת חמאס. בעוד שלרוסיה אינטרס בהסלמה במזרח התיכון כדי להסיט את הקשב והמשאבים של המערב מהמלחמה באוקראינה, עמדת סין מורכבת יותר והיא לא מעוניינת בעימות אזורי שיזניק את מחירי הנפט, באופן שיפגע במאמצי ההתאוששות הכלכליים שהיא מובילה בעידן ה'פוסט קורונה'.
על רקע כל אלה, ישראל צריכה להפנים כי היא לא מנהלת עימות צבאי מתוחם מול חמאס בעזה, אלא מהווה חלק ממחנה בינלאומי, שנלחם נגד הציר הרדיקלי במזרח התיכון ובזירה הגלובאלית - הקורא תיגר על הסדר העולמי שהנהיגה ארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה ועל הדומיננטיות האמריקאית במערכת הבינלאומית.
ניתוח השוואתי שעשינו באחרונה הוכיח כי האתגר בפניו ניצבת ישראל במאמץ למיגור חמאס בעזה, מסובך ומורכב יותר כמעט בכל ממד, מהמלחמה העולמית להשמדת דאעש בעיראק ובסוריה. את המלחמה בדאעש, שארכה חמש שנים, הובילה קואליציה בינלאומית, שמנתה בשיאה 86 מדינות. ברור שכדי להשיג את מטרותיה ארוכות הטווח בעזה, ישראל תזדקק לתמיכה מתמשכת - צבאית, כלכלית, מדינית ובהקשרים הומניטריים ואחרים - מצד קואליציה, גם אם לא פורמלית, של בעלות ברית.
כשמאחורינו ניצבים אינטרסים אזוריים וגלובליים עמוקים - אנחנו לא לבד, ובתנאי שנדע לשמר את הקואליציה הבינלאומית מאחורינו. במסגרת זאת, ישראל:
א. צריכה "להזיז את המחוג" ולהתייצב ביתר שאת במחנה המערבי בהובלת ארה"ב, התומך בה. מזווית הסתכלות כזו ברור, למשל, שדחיית בקשתו של הנשיא זלנסקי לבקר בארץ הייתה טעות. ביקור כזה, בוודאי ערב תמרון קרקעי בעזה, היה ממחיש באופן ברור כי חמאס-דאעש הוא התוקפן וישראל נמצאת בצד הנכון, המתגונן, על כל המשתמע מכך מבחינת לגיטימציה וחופש פעולה בינלאומיים. בהקשר זה, ברור כי גם מדיניות הסיוע של ישראל לאוקראינה צריכה להיבחן מחדש.
ב. לרתום את הקואליציה העולמית לטיפול באתגר חיזבאללה ב"יום שאחרי" המערכה בעזה (בהנחה שהיא לא תסלים לעימות אזורי) ולהרחקת נוכחותו הצבאית המסוכנת מגבול הצפון.
ג. לשמר את המאמץ האמריקאי לקדם ולהכשיר את הקרקע לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, גם אם המגעים יצטרכו להתקיים מאחורי הקלעים. מעורבותה של סעודיה בעיצוב המציאות בעזה ב"יום שאחרי", כחלק מהקואליציה, חיונית במגוון היבטים.
ד. חייבת לקחת בחשבון את הרגישויות של מדינות ערב, ובמיוחד של מצרים וירדן, בין היתר בכל הקשור למחאה ברחוב נגד המשטרים. מעבר למתן אפשרות להכנסת סיוע הומניטרי לעזה (לא משטחנו) ישראל נדרשת להרגיע את זירת איו"ש וירושלים, לסכל פיגועים אבל גם להשתלט על אלימות וטרור מצד מתיישבים קיצוניים ולשמר את הסטטוס קוו והיציבות בהר הבית.
ה. להימנע מלפסול שילוב של הרשות הפלסטינית בפתרונות עתידיים ליצירת כתובת שלטונית מתונה בעזה, שיהיו כרוכים בצורך לחזק את הרשות באיו"ש. פתרונות כאלו יצטרכו להתבסס על "קונסורציום" או משטר נאמנות ערבי ובינלאומי, ויהיו תלויים בהתגייסות אזורית משמעותית בהיבטים כלכליים, מדיניים וביטחוניים. הרשות הפלסטינית אולי אינה הפרטנר האידיאלי מבחינת ישראל בנסיבות שנוצרו, אבל יתר החלופות גרועות יותר, ובלעדיה אנו עלולים לשקוע בבוץ העזתי ולהרחיק את תמיכת הקואליציה. עם זאת, על ישראל להבהיר כי כל משטר בטחון בעזה חייב להבטיח שלא יקום בשטחה אף פעם צבא טרור, וכי יעמוד לרשותנו חופש פעולה מלא להשמיד כל התארגנות או תשתית טרור בעזה, בהתאם ל"מודל איו"ש".
ו. לנהל מערכה דיפלומטית מורכבת מול חברי הקואליציה, בדגש על ארה"ב, כדי לגשר על פערי מדיניות ומתחים מובנים, למשל ביחס לממד הזמן, היבטים הומניטריים, תפקידה של קטר, הצורך לפעול נגד ראש הנחש האיראני ולא רק נגד שלוחיו, ועוד.
בשורה התחתונה, מדינת ישראל נמצאת רק בשלביה הראשונים של מלחמה ארוכת שנים לשינוי עומק של המציאות בעזה - יעד שאפתני אותו נוכל להשיג רק באמצעות קואליציה אזורית ובינלאומית. זוהי "מלחמת הקואליציה" הראשונה שלנו, המחייבת אותנו להבין את האינטרסים האזוריים והגלובאליים העמוקים המחברים את מרכיביה, להתנהל בהתאם אליהם ולהימנע מטעויות כדי לשמר לאורך זמן את התמיכה העולמית במאבק הארוך הניצב לפתחנו.
אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL
אל"מ (במיל') אודי אבנטל הוא מומחה לאסטרטגיה ותכנון מדיניות, MIND ISRAEL