כבר 20 ימים, כמעט שלושה שבועות, שבתקשורת, באולפנים וברשתות החברתיות מתפרסמות תמונות מיישובי עוטף עזה: קורבנות, חטופים, ניצולים. תמונות של החיילים וכוחות הביטחון בחזית, שגויסו בצו 8, לצד סיפורי גבורה, תעוזה והישרדות.
כבר 20 ימים שגם אנחנו, העובדות הסוציאליות מגויסות. אומנם ללא מדים, ללא נשק, כשהנשק שלנו הוא חמלה, הכלה, אוזניים קרויות ולב רחב להעניק את כל הסיוע ולעטוף את אלה שזקוקים לכתף חמה ותמיכה. אנחנו מגויסות בכל הכוח ובכל מקום בארץ. אילו היו לנו מדים הייתם רואים ומזהים אותנו בהרבה תמונות, כי אנחנו שם.
בשקט האופייני לעבודה שלנו אנחנו מוצאות את עצמנו מודיעות למשפחות האזרחים את "הבשורה המרה", על זיהוי גופת יקירם שנרצח, נמצאות עם ובשביל המשפחות בהלוויות, במהלך ימי השבעה. נמצאות עם משפחות הנעדרים והחטופים, תומכות בהם ברגעי אי הוודאות והדאגה לגורל יקיריהם. אנחנו בבתי החולים, לתמוך במשפחות הפצועים, במלונות ובמתקני האירוח, אליהם הגיעו המפונים. מדריכות ומלוות את צוותי החירום היישוביים (צח"י). נמצאות בהערכות מצב, בונות מערכות, שירותים ומענים חדשים. אנחנו, העובדים הסוציאליים ברשויות המקומיות, מטפלות בקהילה, באזרחים, בתושבים.
גם אני מגויסת, ולא רק אני - גם בן הזוג שלי מגויס לצבא מיום שבת ההוא. שנינו בתחושת מחויבות עמוקה, משאירים את ארבעת ילדינו בבית, באזור שלא כל כך ברור אם הוא בטוח. מגייסת משפחה ומכרים, שיבואו להיות איתם. כי ה"בחוץ" קורא לי ב-100% שלי, הרבה מעבר לשעות העבודה היומיות. זמינה בכל שעה לסייע, לתמוך, לעזור - לכל משימה.
וה"בחוץ" שואב אותי למיליון משימות. אבל בעיקר מוצאת את עצמי חרדה מכל טלפון ממספר, שאולי זה פיקוד העורף שמבקשים שאגיע לעוד משפחה לבשר להם "הודעה מרה", על זיהוי גופת יקירם. כבר ביום הראשון למלחמה מצאתי את עצמי מבשרת בשורת איוב, לאישה, אימא לילדים, שאהובה לא ישוב אליה. מבשרת, מנסה לאסוף את הרסיסים של האישה שמולי, כדי שתוכל לספר לילדיה את הנורא מכל. עוזרת לה לארגן את המילים ולשדר חוסן לילדים. נותנת לה לפרוק, לספר אודות אהובה שלא יחזור, לשתף. נותנת לה להתפרק, לבכות, ועוצרת בעצמי את הדמעות. שותפה לשיברון הלב שלה, מאפשרת לה להכיל את הכאב והשבר האישי והנפשי והידיעה שהחיים שלה מעכשיו כבר לא יהיו אותו דבר.
התחושה הקשה שעוטפת גם אותי, להיות המבשר, הולכת איתי הלאה. אני משננת לעצמי שהחוסן הלאומי שלנו נמדד בימים אלה בפעולות הקטנות והגדולות. ביכולת להקשיב, להכיל, ללוות, לחבק ולהסתכל בעיניים ברגעי חשיכה. ואני מלווה, עונה על שאלות, שותקת כשאין מילים, מחבקת, מייעצת ועוזרת לקהילה ולמשפחה לעטוף.
מאז כבר בישרתי עוד כמה בשורות מרות. גם העמיתות שלי במחלקה, בחדרים הסמוכים, בישרו הודעות כאלה, אחת ועוד אחת. אחרי כל הודעה אנחנו מתפללות שזו תהיה ההודעה האחרונה.
וזה לא רק שם, זה המבט של זו שפונתה מביתה לאחר שניצלה מהאימה, והחיבוק של אחרת, שראתה אותי בשביל במרכז הארחה והבינה שאני עובדת סוציאלית, ורק רצתה חיבוק ולספר, מבלי ששאלתי. את כולם אני נושאת איתי, ובלילה במיטה הם עולים מול עיניי ואני מתפללת שאמרתי את הדבר הנכון אל מול הכאב והזעם.
האסון הלאומי הזה לא פוסח על אף אוכלוסייה - פעוטות, ילדים, נערים, הורים, מבוגרים וותיקים. את כולם אנחנו אלה שרואות ולוקחות בחשבון במערכים הטיפוליים. את המפונים, השורדים ומשפחות השכול ונהיה שם עבור כולם, גם כשיצופו תופעות הפוסט-טראומה. לצערנו, אין כמעט אדם שלא פגש את השכול. ושם גם אנחנו.
זאת היכולת המופלאה שלנו לראות את המיקרו וגם את המאקרו. גם לפגוש את האדם החרד וגם לבנות מערכת שתעטוף אותו.
יש כמה חזיתות במלחמה הזאת. החיילים לוחמים בחזית הביטחונית, ואנחנו, העובדות והעובדים הסוציאליים, לוחמים בחזית האזרחית, החברתית. אילו רק היו לנו מדים, הייתם יכולים לראות את העבודה האנושית, המורכבת והקשה שאנו עושים. בשעות הלילה המאוחרות, כשאנחנו חוזרות הביתה אחרי שנחשפנו לסיפורי הזוועות ולכאב העמוק, מחבקות את היקירים שלנו, אנו מתפללות לכוחות ליום המחר, ומזנקות בבוקר ליום חדש של מילואים במדים שקופים.
הכותבת היא סגנית מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, במועצה אזורית רמת הנגב