כמעט 20 ימים חלפו מאז הותקפו תושבי מערב הנגב וממשלת ישראל עוד לא הופיעה לקרב, למרות שנקראה אליו בצו-8.
עם ישראל התייצב למערכה עוד לפני שקיבל אליה זימון רשמי: מי שבלמו בגופם את הטבח, מונעים ממנו להיות חמור אף יותר הם גיבורי כיתת הכוננות, חיילים ומפקדים בחופשה שהיו הראשונים להבין מה קורה ורצו לחזק את הכוחות המעטים שצה"ל הציב בשטח, שוטרי משטרת ישראל ועוד אזרחים גיבורים.
חלפו עוד יום או יומיים, וכל עם ישראל התייצב אף הוא למערכה: מרכזי הסיוע האזרחיים קרסו כמעט תחת זרם המתנדבים. תורים לתרומת דם השרכו בכל מקום שבו נפתחה תחנת איסוף, שפים - שמסעדותיהם על סף קריסה, לא חשבו פעמיים והפכו את שטחי הכינוס ל"פוד-קורט" בין האקליפטוסים, ואגב שטחי כינוס: אחוזי ההתייצבות למילואים עלו על 100%: כלומר לוחמים ולוחמים בנפשם לא המתינו עד לקבלת זימון רשמי.
הם פשוט באו, כי זה מה שעושים בעת מלחמה. החברה הישראלית על כל גווניה, ממתנחלים חובשי כיפה ועד ליברליים פרוגרסיביים מתל אביב, מעמותות סיוע חרדיות שהתגייסו לאיסוף תרומות ועד למתנדבים למען בעלי החיים שנותרו מוזנחים ביישובים שבהם היכה המוות - כולם ראויים לציון נדיר.
אפילו צה"ל, שאיחר איחור טרגי בהתייצבות למערכה, הופיע בה לבסוף: בהתחלה טיפין-טיפין עם יחידות ספורות שנעו לאזורי הקרבות, בהפעלה של חיל האוויר ובגיוס, אימון וחימוש המערך הלוחם לקראת מה שמכונה כאן "תמרון".
נזכיר שאותו תמרון אמור להיות מה שישיג את מטרות המלחמה, כפי שהוגדרו כמיטוט מוחלט של חמאס. הוא אמור להיות אגרוף הברזל של מדינת ישראל, כזה שיכה בעוז בעזה, במהלומה שצריכה להדהד עד פרברי ביירות, למען יבינו גם שם איזה חורבן הם ימיטו על ראשיהם אם רק יעזו להתאוות בקרוב לדם יהודי.
אחדות לאומית
הציבור הישראלי התגייס לא רק במובן הצבאי והאזרחי, אלא אפילו במובן הפוליטי. כן, מי שיבלה בטוויטר יראה עדיין התכתשויות לרוב בין ביביסטים לרל"בים, אבל על כל צמד כזה שממשיך להתקוטט, יש עשרה שניצבו עד לפני שלושה שבועות משני צדי המתרס, מוכנים לקרוע זה את זה אודות סוגייה חשובה כמו תפילה במקום ציבורי בהפרדה - ועתה מבינים כי מדובר בדקדוקי עניות.
הברברים מחמאס לא הבחינו בין מי שהתכוננו להקפות שמחת תורה, לבין מי שהכינו את הדגלים לקראת היציאה לצומת הקרוב בשם המחאה (וממילא אין בהכרח סתירה בין שני אלה). איש מהקורבנות החפים מפשע לא נשאל אם הצביע לימין או לשמאל, הם נרצחו מבלי להביע דעה בנושא הרכב הוועדה למינוי שופטים.
כתוצאה מכך, נוסף עוד כוח חשוב וחיוני לניצחון ישראלי מוחץ: תמיכה-מבית כמוה לא הייתה מעולם. אפשר לאהוב את זה או לסלוד, אבל בעיני מרבית הישראלים אין בעזה עוד חפים מפשע וגם אם יש כאלה, די לנו באזהרה ששוגרה להם, להדרים על נפשם (כן, לישון באוהלים ולאכול לחם חסד מידי אונר"א - הרבה יותר ממה שקיבלו תושבי מערב הנגב מידי המרצחים).
העולם כמנהגו ינהג
ברור לגמרי שזו לא דעת העולם, שיש להתחשב בה, ברור לגמרי שיש למצות תחילה את האפשרות לשחרור מהיר של כמה שיותר מבין בני הערובה, אבל אסור שכל אלה יהפכו ממגבלות ואילוצים - לתירוצים. כי הצורך הלאומי הראשון במעלה הוא לגרום לזעזוע בעולם הערבי. מי שלא הבין זאת עדיין חי בהכחשה או מפחד מהאג.
הזכרנו את דעת הקהל העולמית - ועתה ננסה לפסוע בה מהקל אל הכבד. נתחיל בקל: דעת הקהל במרכז ומערב אירופה, גם במידה שחלקים ממנה נוטים עדיין לכיווננו, עוד תתהפך. ככל שיגבר המרחק בימים ובשבועות מאירועי ה-7 באוקטובר, יתעמעם הרושם גם אצל מי שהיה אנושי והגון מספיק בשביל להזדעזע.
במקביל יצטברו תמונות הרס וחורבן מעזה - תמונות שיתחילו להכביד על עיניים לא ישראליות. עם כל הכבוד לתמיכה מצד החשובות שבמדינות אירופה, כמו גרמניה, צרפת, בריטניה, איטליה יוון ואחרות. גם שם ישנו המנהיגים את המנגינות עת ילחצו בין מיעוט מוסלמי גדול ואלים (בחלקו), לבין דעת קהל שמונעת מהדחקה:
הרי אם ישראל אינה אחראית לתנאים שעודדו פרץ רוע שכזה (כמו שאמר אתמול מזכ"ל האו"ם, שאין לו דרך להתנצל או להבהיר את דבריו) הרי שזו רק שאלה של זמן עד שמראות דומים יתרחשו בלונדון או פריז.
ככל שעמדה זו גורמת לנו לרצות לאחוז בכתפיים של האירופים ולטלטל אותם כהוגן, צריך להיות הוגנים ולהיזכר שגם אנחנו העדפנו להדחיק ולחשוב שאם רק ניצור כאן תנאים טובים יותר לכולם, נזכה למזרח תיכון חדש.
עמדת האירופים היא חשובה, אך לא קריטית כמו של האמריקאים. הם הציעו לישראל תמיכה נפשית, פיזית, כלכלית וצבאית מהרגע הראשון. כדי שנבין את גודל השעה: בשבת שלפני שבועיים וחצי היו בקרבם מי שהעריכו שישראל מצויה על סף הכחדה, במקרה שתחל עליה מתקפה כוללת. שום דבר שהוא פחות מזה לא היה מאיץ נושאות מטוסים לאזורנו.
זה היה אקט נדיב בכל מובן שהוא, אבל גם כזה שהפך את בעל המאה לבעל הדעה: עד לפני שלושה שבועות נשענה כוח ההרתעה של צה"ל על חיל האוויר, יכולת בליסטית, יכולת הגנה טובה מפני מתקפת טילים - וכל זה בתיבול רמזים עמומים על יכולות נוספות.
עתה נדמה שהוא נשען כל כולו על החברה שלנו מעבר לים. זה מנחם לחמש דקות בדיוק - ואחר כך מעורר פלצות. לשמחתנו יש נשיא אמריקאי שעוד זוכר את גולדה ואומר שוב ושוב: DON'T - למבקשי רעתנו.
אבל האם לעולם חוסן? האם מחר לא נפגוש בבית הלבן מישהו אחר, שישראל תהיה בראש מעייניו קצת פחות? האם מסירת תיק הביטחון בשלמותו לידיים זרות, גם אם ידידותיות ככל שיהיו, הוא מעשה שמחשבה בתחילתו?
ממשלה של עריקים
וזה מביא אותנו ליחידה שלא התייצבה עד כה למערכה: ממשלת ישראל. מגומגמת, מדברת גבוהה אבל לא עושה דבר, קורסת בשטח אל מול העסקים, נמנעת מביקור פצועים ומניחומי אבלים, אבל בינתיים עוסקת כבר בטיב ועדת החקירה שתקום, חומסת כספים קואליציוניים לטובת מקורבים, מפיקה תשדירי שרות עלובים במטרה לקושש תקשורת חיובית, ממנה מינויים פוליטיים ומתדרכת נגד הצבא, מממנת קמפיין שנועד להשפיע על החלטות צה"ל - ובעיקר: משקרת לציבור בכל יום שעובר.
נניח לרגע שהתיאום עם האמריקאים הוא מפתח גדול יותר להישרדותנו מאשר עוצמתו של צה"ל. למה לא לומר זאת ביושר לציבור?
האם ההכרעה שהיא אולי החשובה בתולדות המעשה הציוני (ובעצם, בניגוד לפילוסופיה שהולידה אותו) הובאה ולו לרגע אחד לשיקולו של העם, אפילו כעד-שמיעה, או שהוכרעה בתוך דקות במוחו של אדם אחד?
למה להפליג בדיבורים על מה שצפוי לחמאס ומה שצפוי לחיזבאללה, אם אפילו מצור כהלכתו אי אפשר להטיל על עזה? למה לדבר על חוסנה של המדינה כאשר ראשי רשויות מקומיות בדרום ובצפון, כולל כאלה שהם אנשי ליכוד בכל רמ"ח אבריהם, זועקים שהם ותושביהם הופקרו לגורלם?
כן, עם ישראל התייצב בכל תפארתו לקרב הזה, צבא ההגנה לישראל יצא מההלם והופיע גם הוא. הארץ חזית, העם צבא וכולם מוכנים למלחמה, חוץ ממי שצריכים להיות אמיצים מספיק בכדי לתת את הפקודה.
צ'רצ'יל, הדמות ההיסטורית שנתניהו מעריץ, אמר לאחר מלחמת העולם השנייה כי לעם האנגלי היה לב של אריה "אני רק הענקתי לו את השאגה" הוסיף.
גם לעם ישראל בעת הזו יש לב של אריה, אבל בכל פעם שראש הממשלה שלו פותח את הפה, שומעים רק "מיאו".