הפרויקט המרגש שמתעד את סיפורי השורדים - ומשתף עם העולם

העולם חייב לדעת מה קרה: שבת של אוקטובר 7 הייתה מהימים השחורים שראתה מדינת ישראל. יחד עם תחושת הכאב והפחד, והרבה מאד לפני שכל גוף רשמי במדינה הצליח להתעורר מהשוק הנוראי, התעוררה אצל חלק גדול באוכלוסייה תחושה של שליחות.

מתוך התחושה הזו, קמו לא מעט פרויקטים הסברתיים מעוררי התפעלות שדואגים כבר עכשיו לתעד, לשמר ולהפיץ את האירועים הנוראים שהתרחשו בדרום.

אחד מהפרויקטים היותר מעניינים שנתקלנו בו הוא פרויקט "אוקטובר 7".

הפרויקט יצא מתוך תובנה שאנשים בעולם לא מסוגלים להכיל את התמונות ואת הסרטונים הקשים שרצים ברשתות החברתיות, ולכן כדי לעבור את חסם הצפייה ולהצליח להעביר את הסיפורים הקשים צריך דרך אחרת - טקסט שמעורר הזדהות.

באתר october7.org, שהוקם לצורך הפרויקט, מרוכזים מאות עדויות בגוף ראשון של ניצולים מהטבח, מתורגמות לאנגלית, צרפתית, יפנית וספרדית (בקרוב שפות נוספות), הכל ברגישות ובאישור אותם שורדים, כאשר בראש ובראשונה עומדת ההתחייבות עבור השורדים לעשות כל מה שניתן לעשות כדי להפיץ את מה שקרה פה בכל העולם.

שימו לב - למרות העובדה שמדובר בעדויות כתובות, עדיין חשוב לציין, שחלק גדול מהציטוטים קשים מאוד לקריאה. ועדיין, העובדה שהעדויות כתובות מאפשרת לקהל בעולם לקבל אותן, לקרוא אותן, להזדהות איתן וכמובן לרצות לשתף.

שם העדה: עדי, זירת האירוע: קיבוץ בארי

"מגיע עוד ילד בן 8-7 עם האמא שלו, אותם אני מזהה, והיא כולה עם פצעי ירי וכל החולצה שלה ספוגה בדם והיא רועדת והיא בקושי הולכת, ומביאים אותה וגם כן זורקים אותה במרפסת לידי, והיא אומרת לי שירו בבעלה ושהתינוקת שלה מתה. אני שואלת איך היא יודעת, אולי היא לא מתה, והיא אומרת, 'ירו לה בראש'. אני לא יכולה לחבק אותה, הידיים שלה אזוקות, אני מניחה עליה את הראש, אני פשוט בוכה איתה, והם משתיקים אותנו. הם הולכים לארון של הקשישה והם מביאים לאמא חולצה, שתחליף, והיא לא מצליחה, היא לא יכולה לנשום כי היא פצועה, והיא משביעה אותי: 'עדי, אני לא אשרוד, בבקשה תשמרי על הילדים שלי'. ואני אומרת לה, יהיה בסדר. והילד הגדול שואל, 'אמא, מה הם יעשו לנו', היא אומרת לו, 'הם יהרגו אותנו', ואני מנסה להגיד משהו אחר".

שם העדה: נעמה, זירת האירוע: פסטיבל נובה

"אחרי בערך 3 שעות שהתחבאנו במכולה בשמש מיוזעים ועם שתן של עצמנו בכל מקום, שהמחבל נשמע קרוב מאוד למכולה, וביקשתי מאחת הבנות ששכבו שם להיות בשקט כדי שלא יכנס ויפגע בנו. היא אמרה שהיא חייבת לשנות תנוחה, וזזה. הפלסטיק שהיה בערמות הזבל תחתינו צייץ. ותוך פחות משבריר שניה המחבל כבר נכנס למכולה, ריסס את כולנו ויצא בקריאות אללה ואכבר. שני בחורים יפים וטובים חטפו כדור בראש ונפלו אל מול עינינו, שאר הבנות נורו בכל מיני איברים, ואני חטפתי שני כדורים, אחד במפשעה, ועוד אחד בכתף שלי".

שם העד: אלעד, זירת האירוע: נחל עוז

"בזמן שהם מתעסקים עם דלת הממ"ד שוב ושוב, עם גרזן ביד ימין וטלפון ביד שמאל, אני כותב ביד רועדת. אני יודע שאלו כנראה הדקות האחרונות שלי, של מריה ולין הקטנה. בשלב זה המחבלים נמצאים אצלי בבית כבר חצי שעה, ואף אחד לא הגיע לסייע. אני רוצה שידעו, שאף אחד לא יוכל לטייח את מה שקרה".

שם העדה: ים סיני, זירת האירוע: פסטיבל נובה

"לקחתי את הטלפון של אלמוג והתחלתי לצלם סרטון פרידה למשפחה שלי, לא האמנתי שהמצב יגמר אחרת. 5 דקות נוספות של ריצה וזהו, כולם נעלמו מזווית העין המשיכו לרוץ ואנחנו נשארנו מאחור. החלטנו שחייבים להסתתר ולקוות שלא ימצאו אותנו. נשכבנו בשטח, מאחורינו צמחיה, מלפנינו שטח פתוח, חשופים לגמרי בלי היכולת לזוז או להסתתר יותר טוב, הם מאחורינו. הצרורות לא נפסקות לרגע וזהו מכאן רק תפילות".