הלוחמים שמוצבים כעת בישובים צמודי הגדר שעל גבול לבנון הסתגלו מהר לקונספציה החדשה של הגנה במקום התקפה. בקיבוץ חניתה בגליל המערבי אומר לוואלה! המ"פ, רב-סרן מוטי: "המשימה של הפלוגה שלי היא שאף אחד לא יחדור לקיבוץ, או לנתיבי החדירה שסמוכים לו, ואם יחדרו - להרוג אותם". במקרה של הקיבוץ בו הוא מוצב מדובר בפלוגה של מילואמניקים שבסדיר שירתו בגולני, כאלה שרגילים לחתור למגע עם האויב ולהשמיד אותו, לא לשבת ולחכות לו. הם מודים שיש מתח מובנה בין מה שהיו רוצים באמת לעשות - לתקוף, לבין מה שהם מגדירים "מה שנכון עכשיו למדינת ישראל".
להבנתם, בזה שהם מחזקים את הקו בצפון, הם מאפשרים לצה"ל לתמרן היטב בדרום. מבחינתם, הם כך שותפים מלאים למאמץ הכללי ונכון לעכשיו הם קיבלו משימה, למדו מהר את תורת הלחימה וכבר מיישמים אותה. "קראתי - הבנתי", אומר המ"פ שהתרענן בתו"ל, "אני לא הראשון שעושה הגנה בעולם. הוריתי לכל צוות, 'משימתך - הגן בגזרתך'. אחרי שלמדנו יחד איך עושים את זה, אז כל מפקד צוות בא עם היוזמות שלו ופעם ביום אנחנו נפגשים ומעבירים רעיונות מאחד לשני".
הדרומי ביותר בין המילואימניקים שלו הוא מיטבתה. הצפוני משלומי הסמוכה. יש בפלוגה הזו נציג לכל יבשת בעולם, כולל אלה שעשו מאמצים כבירים להתאחד עם הפלוגה. אחד הלוחמים ששב מקנדה עלה על קונקשן בלונדון אבל הטיסה נאלצה לשוב לאנגליה כשעל נתב"ג היה איום רקטות. אז הוא תפס טיסה לאיטליה ומשם לארץ. הוותיק בפלוגה בן 51 אבל יש ביניהם כאלה בני 22 שהשתחררו לפני שנה וחצי. עם מגוון כזה של מילואימניקים, לא חסרים רעיונות.
הם מתוגברים בטנקים, מקיימים שגרת סיורים בשבילי הקיבוץ, נזהרים מאד שלא להיחשף לאנשי חיזבאללה מעבר לגדר, מאיישים בתים שתושביהם התפנו עם עמדות ממוגנות שהקימו, וטומנים לאויב מלכודות יצירתיות שאמורות להפתיע אותו אם וכאשר חס וחלילה יצליח איכשהו להגיע אל תוך הישוב. בין לבין, בבתים שהתושבים נידבו למשימתם, הם משקים את הגינה, מטפלים בחתול ומאכילים את הדגים באקווריום. "חברים אמרו לנו, תתארחו בכיף, אפילו אמרו לנו שנשתמש במכונת הכביסה ושנבשל במטבח", הם מספרים, "אנחנו כמובן מקפידים לנקות ולשמור להם על הכל".
על רקע הקרע בעם שאיים על ישראל עד השבת השחורה, גם בין הלוחמים עצמם יש דווקא קונצנזוס מפתיע. רובם ככולם סבורים שלפני שאפשר יהיה להחזיר את התושבים הביתה לא יהיה מנוס ממערכה התקפית גם בצפון ומשינוי תפיסה. הקונספט הישן-חדש "רצועת ביטחון" עולה שוב ושוב. המקלטים והממ"דים נדרשים, אבל חומת הביטחון האימתנית נתפסת עכשיו כהשקעת ענק שהתגלתה כלא רלוונטית. "היא לא ממש משרתת אותנו בהגנה ובמידה מסוימת אף מפריעה", טוענים בשטח.
אבל המוראל גבוה. הלוחמים חדורי משימה. "יש לכל דור את הפעם האחת שגורלו של עם ישראל על הכתפיים שלו והחבר'ה פה מרגישים את זה, מאוד", אומר רס"ן מוטי, מפקד הפלוגה, "חיילים דוחפים אותי קדימה. יש לי כאן אנשי שטח מעולים והם מי שבאים עם רעיונות מעולים". בניגוד לפקודיו, המ"פ עשה את השירות הסדיר שלו במגלן, מי שביום יום אחראי על יזמות חברתית לבוגרי צבא, במוסד ציוני שמטרתו חיזוק הזהות היהודית-ישראלית. לפני שנתיים תרם כליה. הוא הותיר בבית בצור הדסה את האשה וארבעת הבנים ושב לפלוגה עליה פיקד עד לפני שנה. "להיות מ"פ בלחימה זה ה-דבר", הוא אומר.
"נוצר לנו קשר מיוחד עם חברי כיתת הכוננות ועם הקיבוץ", הוא מסכם בהדגשה, "אנחנו כבר יודעים דבר אחד, איך שנגמרת המלחמה אנחנו חוזרים לכאן לטיול במערת הסולם, לעל האש עם החבר'ה של הקיבוץ, להיות קצת בבריכה. הקיבוץ עכשיו בשבילנו זה כמו בית. יצחק שדה היה פה בחניתה בחומה ומגדל ואיבטח את העלייה על הקרקע ואני עכשיו בנעליו וזו גאווה גדולה".