"בלילה הכול צף - קשה לתפוס את גודל הזוועה", כך מתמצתת אסנת חביב גל את תחושותיה בשבועיים וחצי האחרונים. המציאות הבלתי נתפסת נוכח אירועי הזוועה ביישובי הנגב המערבי הסיטו גם אותה ממסלול חייה. "בימים טובים יותר אני מנהלת פיתוח תוכן, מחקר והדרכה בתנועה הקיבוצית", היא אומרת. "אבל בימים קשים אלו אני מתכללת את צוות הלוויות ושבעה, בו אני פועלת עם קבוצת מתנדבות מופלאות מקיבוצים בכל הארץ". עד אתמול ליווה הצוות קרוב ל-200 הלוויות ועוד עשרות הלוויות צפויות.
בתפקיד אותו היא ממלאת כעת יחד עם שתי מתנדבות, היא מסייעת לקיבוצים לקיים לוויות ושבעה בדרך הנכונה להם ביותר. היא מסבירה ש"בימים כתיקונם לכל קיבוץ יש צוות אבלות המטפל בלוויות ובשבעה, אבל לאחר ה-7 באוקטובר בקיבוצי העוטף מתמודדים עם בנייה מחודשת של מוסדות הקיבוצים. קיבוץ שבעבר היה צריך לטפל מדי שנה במספר קטן של הלוויות, צריך עכשיו להתמודד עם מציאות נוראית ואנחנו כאן לתמוך לפי צרכי הקיבוץ והמשפחות השכולות".
"יש קיבוצים שסייענו להם בהקמת צוות אבלות והנחינו אותם לגבי הקשר עם המשפחות", היא ממשיכה. "יצרנו פרוטוקול המסייע בשיח הראשוני עם המשפחות ובהגדרת הרצונות לשבעה ללוויה ולשבעה כמו איפה לקבור, זמני או קבוע, איזה סוג טקס, איזה סוד הספד, היכן תתקיים השבעה וכיצד וכן הלאה. יש קיבוצים להם סייענו באיתור מקומות לקבורת חלליהם. לקיבוצים אחרים סייענו באופן לוגיסטי כמו הסעות אל הלוויות, כסאות, מים, זרי פרחים, חובשים, מערכת הגברה וכדומה. יש גם בקשות ייחודיות, ואנו פועלים על מנת להיענות לבקשות אלו. בשביל זה אנחנו פה-לעטוף את הקיבוצים, לתמוך בהם ולסייע בכל דבר ועניין".
דוגמא לפתרון שאליו נדרש צוות האבלות היא הקמת מתחם אבלות שנבנה בשפיים, שם מתארחות קהילות שקיבוציהן הוחרבו. המתחם הוקם בסיוע המדינה עבור חברי כפר עזה וכעת הצוות פועל להקים מתחם נוסף לאנשי קיבוץ בארי. "התנועה הקיבוצית גם שולחת נציג עם זר לכל לוויה של חברי, בני ותושבי הקיבוצים - אנו רואים בכך חשיבות רבה", הדגישה.
התפקיד שהוטל עליה מעמיד אותה בפני מצבים מורכבים וצורך לברר פרטים כמו זהות הנרצח, מצבו המשפחתי ועוד פרטים חשובים. "אנחנו מקבלים ואוספים מידע מהרבה מאוד גורמים, כמו רכזי האזור של התנועה הקיבוצית, מלווי הקיבוצים בנקודות הפינוי, הקיבוצים עצמם, יד לבנים, רשתות חברתיות, אתרי אינטרנט ועוד ועוד", היא מוסיפה. "בשבוע הראשון היה קשה יותר לאסוף את המידע, היינו הגוף עם הידע הרחב והמעודכן ביותר, וסייענו לגופים אחרים במדינה. היום יש לנו מתנדבות נפלאות שעוסקות בזה במשך כל היום, ועושות עבודה נהדרת".
היא הסבירה כי הצוות שלה "כמעט ולא עובד ישירות מול המשפחות. הקהילה היא זו שבקשר ישיר עם המשפחות ואנחנו תומכים את הקהילה-הקיבוץ. מובן שזה דורש רגישות רבה, האנשים הללו איבדו תוך לילה את העולם שהם הכירו, החיים שלהם השתנו ולא ישובו להיות כפי שהיו. אני מדברת או נפגשת עם אנשים מהקיבוץ שלקחו אחיות ודואגים לבני קיבוצם, ותוך כדי שיחה אני מבינה מה עבר עליהם במהלך אותה שבת, עם מה הם מתמודדים, ולא מצליחה להבין מאיפה העוצמה והחוסן שלהם. אנשים שנמצאים בדרך ללוויות של בני משפחתם, מוצאים כוח להתקשר מהדרך כדי שאטפל בבקשה של מישהו אחר. זה מצמרר".
אסנת, תושבת קיבוץ הגושרים שבגליל העליון, המרוחק שני קילומטרים מגבול לבנון ולכן הוחלט לפנות את תושביו. "ביום שישי, בדרך חזרה ממפגש עם צוותי האבלות של מפונים באילת, הודיעו לי לא לחזור הביתה. אני נמצאת כרגע אצל משפחה בתל אביב עם תיק קטן, שני הילדים בצבא, ואישי נשאר בקיבוץ כחלק מצוות החירום של הישוב. הורי באשקלון, ובגלל מצבו הבריאותי של אבי אינם מתפנים. הם בבית ללא ממ"ד וללא מקלט והדאגה היא עצומה".
לאסנת חשוב לציין ש"על מנת להיענות לכל הצרכים, הצוות ואני עובדים מול גורמים רבים, בעיקר גורמים אזרחיים שרוח ההתנדבות שלהם מפעימה ומרגשת: לפני הכול הקיבוצים שנרתמים לסייע בכל בקשה, הם פתחו את בתי העלמין שלהם, את מחסני הציוד, ונרתמים בציוד ובכוח של מתנדבים לכל בקשה. אחים לנשק שלא יודעת מה היינו עושים בלעדיהם מסייעים בציוד, בשינוע, בהכנת חבילות אבלות לשבעה ועוד, חברות פרטיות, ארגונים ואנשים פרטיים שרק מבקשים לעזור. בנוסף המועצות שבשטחן מתקיימות הלוויות והשבעה מסייעות בדרכים רבות. מטעם המדינה אני עובדת עם מר דרור דוד עמוס מחסד חיים ואמת, שמנסה לעזור בכל דרך שהוא יכול. הוא למשל דאג לבנות מטעם המדינה את מתחם האבלות בשפיים. דרור פועל מטעם הפרוייקטור שהמדינה מינתה".