מישהו צייץ הבוקר: "ספרתם כמה פעמים כבר חיסלנו את ראש מערך הנ"ט של חמאס?" ובכן לא ספרתי, אבל אני עדיין זוכר את ההתלהבות שעורר פה חיסולו של מי שכונה "המהנדס", יחיא עייש, שלא ממש ריסק, בלשון המעטה, את יכולות הטרור העזתי.
אני לא מתגולל כאן על מדיניות החיסולים, כל מי שמעורב בטרור דינו מוות מוקדם ככל האפשר, עובדה שמן הראוי שתילקח בחשבון על ידי מי שחושבים לפתח קריירה צבאית באחד הארגונים העוינים לישראל.
אני רק מבקש לקרוא תגר על ההנחה לפיה חיסול של "בכיר" (עם מירכאות או בלעדיהן, למרבה הצער הצמא להישגים מוביל אותנו להתהדר גם ביישוב החשבון עם "חצי בכירים") היא "לרוצץ את ראש הנחש", כלשון המליצה השמורה למקרים שכאלה. לכל היותר הוא קוטע את זנבו ושולח אותו לרגע אחד למדרון אחורי, ללקק את פצעיו בטרם ישוב למעשיו הנפשעים.
בתרגום לשפת המעשה: בניגוד אולי ל"סבבים" קודמים, בהם חיסול בכירים היה המנה העיקרית במה ששגינו להניח שהוא "הרתעה", הרי שעתה מדובר בתוצר לוואי בלבד: יחיא סינוואר למשל, או מוחמד דף צריכים להיות שני ההרוגים בתחתית הערימה, אחרי שצה"ל החריב את כל מה שנמצא מעליהם - מפקודיהם, דרך המבנים והמחילות שבהם הם שוהים.
והיה אם נקלע אזרח תמים לזירה, ובכן - הגם שאינו המטרה, נדמה לי שאחרי שבועיים שבהם צה"ל מתרה במה שמכונה פה "בלתי מעורבים" (ובשבת שבה התחולל הטבח ראינו שגם הבלתי מעורבים הופכים למעורבים אם רק ניתנת להם ההזדמנות) ומפציר בהם לרדת דרומה, שם נמצא עבורם מחסה זמני ובטוח מפגיעה, הרי שזהו מחיר מוסרי שמדינת ישראל, צבאה ובערך 90% מתושביה מוכנים לשאת בו, בלשון המעטה.
מחשבות בלב חייל
אני רואה באולפנים גנרלים רבים שמדבררים את מה שמתחיל להיראות כדשדוש צה"לי על גבול הרצועה.
אני לא מתיימר להבין כמותם בתמרון קרקעי נרחב (הגם שרובם מדברים מידע תיאורטי, שכן תמרון שכזה לא נערך, אלא באימונים, מזה עשורים רבים), אבל הנה מילה של חי"רניק מזדקן, שעשה את המסלול הרגיל של חיילי חי"ר, שהיה אז חצי שנת טירונות ואח"כ חיים שמתחלקים לפרקים של 3 חודשים - אימון, קו, קורס מכ"ים וכך הלאה: בכל יום שחולף בלא כניסה לעזה, אנחנו מאבדים את המומנטום.
אודה מייד: יש בהחלט מצב שהתיאום "על יבש" בין המערכים שיצטרכו לשתף פעולה יחדיו בתקיפה משולבת, משתפר בכל יום שחולף. לא עניין של מה בכך.
גם המודיעין, כך מסבירים לנו, הולך ומשתפר - וכמוהו משתכלל גם השימוש באמצעים מיוחדים, מכאלה שצה"ל אינו חושף - ובצדק, ועד כאלה שבהם הוא "משוויץ" כדי לשפר את מצב הרוח של העם היושב בציון, כמו רק"מ חדש שעתיד "לרמוס" את עזה בזחליו.
אלא מה? שבאירוע המחולל והמכונן של המערכה הנוכחית, לא קרסה רק הקונספציה לבדה. עמה קרסו כל מערכי ההגנה: איסוף המודיעין ובעיקר פענוחו וניתוחו, האמצעים המיוחדים בתצפיות, המכשול שבוניו (ביניהם שני קברניטי המערכה הנוכחית: בני גנץ בתפקידו כשר ביטחון בממשלת בנט-לפיד וראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו שבתקופתו כראש ממשלה החל הפרויקט) התפארו כי הוא בלתי עביר - ובהמשך גם כל כוחות הצבא שהיו אמורים לחצוץ בין התושבים למרצחים.
על רקע קריסה מביכה, שמן הסתם עוד תיחקר עד לפרט האחרון, של כל אלה, בלט הנכס היחיד שמעולם לא תבע לעצמו תקציב, לא ביקש פנסיה תקציבית או מגשרת, למעשה אפילו לא הופיע כסעיף בתקציב הביטחון: רוח האדם שהוכחה כחומת הברזל של ההגנה הישראלית.
מכיתות כוננות שעברו התעללות מצד מערכת הביטחון - ונלחמו כפי שהושר בזמנו למילותיו של חיים חפר: "עת אל שדות הדרום הרחוקים, אל הנגב פלוגונת נשלחה, עם מקלות כתחליף לרובים", דרך חיילים שהחזיקו מעמד, יחידים מול עשרות ומאות, ובכך הרוויחו זמן יקר עבור האזרחים שעליהם שמרו, עד שהדבר עלה להם בחייהם.
אל אלה נוסיף שוטרים שמצאו את עצמם בעין הסערה וגילו גבורה פנטסטית - ועד ללובשי מדים, בכל הדרגות, בחופשה - שהבינו מה קורה בעוד הצמרת המדינית והביטחונית שרויה עדיין בהלם, אחזו בנשק וטסו דרומה. גם בקרבם נרשמו עלילות גבורה - ולמרבה הצער גם נפגעים רבים.
לכן לא אתיימר אפילו לייצג פה הבנה שהיא יותר מבסיסית בתורות לחימה, אלא רק ברוח הקרב.
מראה הטבוחים (ואם אתם צופים רק בערוצי החדשות המסורתיים, קחו בחשבון שהחלק המבעית נחסך מכם) ביישובי העוטף, הכניס את המדינה כולה - ובכלל זה את לוחמי צה"ל להלך רוח שלא היה בהם שנים ארוכות: לא עוד שירות מילואים שצריך לשאוף לקצר ככל האפשר, עד לרגע שבו טובלים את הנשק בחבית של סולר כדי להזדכות עליו עד לפעם הבאה, אלא רצון אמיתי להיכנס לקרב ולנצח.
ככל שאנו מתרחקים מהאירועים, כבר מרחק של שבועיים וחצי נכון לרגע זה, אפילו הרגש הקיצוני ביותר הולך ומתעמעם.
זאת ועוד, הפסיכולוגיה של החפ"ש היא (בניואנסים אישיים קלים בלבד): בימים הראשונים מרגישים עוד את השליחות הלאומית, בשבוע השני מרוכזים עדיין באימונים ובתרגולות הספציפיות שהתחדשו והתחדדו לקראת כניסה קרקעית.
בשבוע השלישי מתחילות המחשבות לנדוד אל המשפחה, בת או בן הזוג (הכון שאלה בלבנו תמיד, אבל הלך הרוח מתחלף מ"אעשה הכל כדי לשמור עליכם" ל- "אני מתגעגע". אין חייל קרבי בסדיר ובמילואים שלא מכיר את הטרנספורמציה הזאת).
אצל המילואימניקים נודדות המחשבות גם אל מקום העבודה: הפרויקט שהבטחתם למנהלים להתחיל "מיד אחרי החגים" ונזנח - האם ישפיע על הקידום העתידי שלי? או אצל העצמאים שחרדים לכך שבהינתן שהממשלה הנוכחית כלל לא מתפקדת במישור האזרחי (ובמקרה הטוב מתפקדת לאט ומעט מדי), העסק שבנו בעמל רב ובעשר אצבעותיהם, קורס בהיעדרם.
והעסקים בישראל מדממים, שלא יהיה לאיש ספק, גם אם תשומת הלב מופנית באופן הטבעי ביותר לקורבנות בנפש. אפשר למשוך מצב כזה בעורף למשך כמה שבועות, לכל היותר, בטרם נהיה עדים לגל פיטורים חסר תקדים.
לאמור: לא רק אותו שעון מדיני מפורסם עתיד להתהפך מעל לראשינו, אלא גם השעון המשקי, הפרנסה שעליה יקום הבית שכדי להגן עליו התגייסו במוטיבציית שיא לוחמי צה"ל.
אם כך, תמונת המודיעין אולי משתפרת בכל יום שחולף, אבל הדבר היחידי שעמד לעם ישראל באותה שבת מחרידה, רוח הקרב ומסירות הנפש, הולך ונשחק. לא מתבטל חלילה, לא נעלם, אבל נמתח כבר עד לקצה.
ויש עוד עניין, קצת לא נעים: בסופו של דבר מדובר במערכה בין הצבא שזכה לכינוי המחייב "החזק במזרח התיכון" לבין ארגון טרור שהמערך הרקטי שלו הוא מתוצרת בית, רוב אמצעי הלחימה שברשותו מוגדרים "נק"ל", אין לו מערך משוריין, המערך הימי שלו מונה כמה עשרות צוללנים ושלוש סירות גומי והמערך האווירי שלו מורכב מרחפנים שנרכשו בעלי אקספרס.
אני מבין כמובן שגם ארגון שכזה עלול להיות צרה צרורה בסמטאות עזה, שלא לדבר על "המטרו" המפורסם שלה, ההיסטוריה הצבאית בעת החדשה מלאה בעלילותיהם של צבאות גדולים שהסתבכו עד מעל לראש בלחימה מול ארגון גרילה, בזירות שצמצמו את היתרון הכמותי והאיכותי של הכוח העדיף - ועדיין:
לא בשביל הדשדוש הזה מתגייס כל אזרח ישראלי בגיל 18, לא בשביל הגירוד הזה בפדחת נהנית המערכת מתקציבי עתק של עשרות מיליארדי שקלים בשוטף - ועוד מיליארדים רבים בכל מני תוספות מיוחדות (זאת עוד לפני הסיוע התקציבי לעת הזאת). לא בשביל זה מפתחים פה השכם והערב המצאות מטורפות בתחום הביטחוני, שאותן מייצאים בהצלחה לכל העולם (בשולי הדברים: מעניין מכמה יוקרה תהנה ישראל כיצרנית של מערכות הגנה, בשעה שמערך ההגנה שלה כשל בצורה כה קשה ברגע האמת).
ואגב כך: גם מי שמקבל את התזה לפיה כתישה נוספת של עזה מהאוויר היא חיונית בטרם כניסה של חי"ר ושיריון, לא יכול שלא לתהות - אם כך הוא, מדוע היא כה סלקטיבית ולא כזאת שתשאיר לחיילים בעיקר חצץ תחת רגליהם? האם צה"ל נמנע, גם בעת הזאת, להפעיל את כל עצמתו הקונבנציונלית משיקולים מדיניים?
הרי גם מי שמחייב את הזהירות מוכרח להבין שבלחימה בשטח בנוי מראות שיהפכו על ראשינו את תמיכת העולם הם רק שאלה של זמן (אם להיות בוטה יותר: הגם שצה"ל אינו אחראי לפגיעה המפורסמת בבית החולים, לא ברור לכם שזו רק שאלה של זמן עד שנהיה אחראים לפגיעה דומה, גם אם כמובן לא מכוונת?).
אז כן הבנו יש אילוצים - מכאלה שהם בנפשנו כמו בני הערובה, דרך עוד דברים שבנפשנו כמו הצורך לחסוך בחיי אדם מכוחותינו, שהרי צה"ל הוא הורינו, אנחנו וילדינו, אבל גם בהינתן כל אלה, בסופו של דבר מדובר בלוחמים ובמערכה, כזאת שבה יש לנצח לא רק למען זכר קורבנות הטבח של ה-7 באוקטובר, אלא בעיקר כדי למנוע מאירוע כזה להישנות - ביותר מגזרה אחת.
נדמה שממש כמו הקצין בחופשה - שנטל את הנשק האישי וטס ליישובי הדרום, גם כאן הציבור ממהר להבין את אשר עוד לא קלטו בכירי המערכת הצבאית והפוליטית: אנחנו אולי לא רוצים לשים את המכונים "בלתי מעורבים" על הכוונת, אבל עוד יותר מכך, אנחנו לא רוצים פעולה "כירורגית" כזאת ששיקולי צמצום הפגיעה באזרחים ידריכו אותה יותר מאשר הצורך המבצעי.
גם מי שהשלו את עצמם שאנחנו "וילה בג'ונגל", גם אלה שחולמים, עדיין, על "מזרח תיכון חדש" מבינים שעד שזה יגיע, אם בכלל, לפי חוקי המזרח התיכון הישן שבו אנו מתנהלים, המכה הפעם חייבת לגרום גם לתשתיות האזרחיות של עזה נזק בלתי הפיך.
אסון הומניטרי? מאות אלפי פליטים? ובכן - בעיני ישראלים רבים היום זה לא עוד תוצר לוואי מצער של הקרבות, אלא חלק מהמטרה, גם אם לא כזו שעל הקברניטים להצהיר עליה. המכה שנכה בדרום, תקבע לא רק את גורל עזה - וכפועל יוצא מכך, את גורל כפר עזה, אלא תרמוז גם לגורלה של ביירות, אם זו תכה בקריית שמונה. כלומר - תקבע את עתידנו במרחב עוין שרק מחכה לעשות בנו שפטים.
כן, הבנו, יש לחץ בינלאומי - שבמקרה של האמריקאים מגובה גם בסיוע קריטי, אבל בסופו של דבר, גם נוכח החיבוק העצום והחשוב הזה, צריך לקום מדינאי ישראלי אמיץ ולהזכיר אפילו למבקשי טובתנו, שעם כל הכבוד העצום שאנו רוחשים לידידותם, אנחנו אלה שצריכים להמשיך לגור בשכנות למי שאך אתמול ערפו ראשי עוברים שנשלפו מבטן אימם, בעודה מדממת למוות (סליחה על המילים המזעזעות, אבל אם יש מישהו שעדיין משמר ניצוץ של רגש כלפי האויב, זה כנראה רק מפני שלא נחשף עדיין לכלל הזוועות).
לצערנו כבר למדנו שעם כל ההבטחות על עתיד טוב יותר לילדיהם, הדבר היחידי שבאמת מרתיע את חלקם הוא פחד-מוות מאתנו - ואם בעולם הערבי, דרך אירופה ועד לארה"ב חושבים אחרת, הם מוזמנים לקלוט באהבה את כל מאות אלפי, אם לא למעלה מכך, הפליטים שיוותרו לאחר המלחמה ולהעניק להם סיכוי לחיים טובים יותר. שיהיה להם בהצלחה.
זה שינוי המשוואה האמיתי, זה הלך הרוח שמנשבת במה שנהוג לכנות "כל שדרות העם", זה מה שמתדלק את רוח הקרב של חיילי צה"ל - והגיע הזמן שזה גם מה שידרבן את מפקדיו ואת המדינאים שאמורים לתת לו את הפקודה.
בשכל, בתחבולה, בקור רוח, בניסיון כן לחסוך בחיי אדם (קודם כל שלנו, כמובן), אבל גם במילה שחביבה כל כך על ראש הממשלה: "נחישות", מסוג המילים שערכן בשטח פוחת, ככל שהן מככבות בהצהרות.