סנדרה פלץ היא העובדת הסוציאלית שמלווה את קיבוץ בארי בים המלח. היא מתגוררת בערד, אך בשבועיים האחרונים היא נמצאת מבוקר עד ערב כדי לעזור לחברי הקיבוץ שהתפנו למלונות בעין בוקק. בקיבוץ בארי יש קהילה חזקה שמנסה לשקם את עצמה ולדאוג לחברים, התפקיד של סנדרה הוא למסור באופן רשמי את הבשורה על קרוב שזוהה כמת. פה במלון היא מוכרת כ"סנדרה בשורה קשה".
"בהתחלה היה חוסר אמון מאוד קשה", מספרת סנדרה. "כשהם התחילו להגיע לכאן, בת קיבוץ אמרה לי - 'תורידי את הווסט ואז תדברי איתנו, המדינה הזניחה אותנו ואנחנו לא רוצים לדבר עם אף אחד ממכם'. לא הורדתי את הווסט כי אני נציגת המדינה גם ברגעים הכי קשים של המדינה".
בימים הראשונים, חברי הקיבוץ הכינו רשימה משלהם שבה אנשים שהם ראו שנפגעו בעיניים, מי הם בוודאות יודעים שנרצח. לאט לאט, נבנה הקשר בין סנדרה לבני בארי והם הסכימו לשתף אותה ברשימות והן הפכו לרשימות משותפות: "אני לא יכולה להגיד שמישהו נרצח עד שאין ודאות מוחלטת, גם אם התושבים ראו מישהו ירוי על הדשא בקיבוץ. אני מודיעה להם את השורה הכי קשה. אני מסתובבת במסדרונות ואנשים מורידים את העיניים כי לא רוצים לקבל בשורה קשה שאני אולי מביאה. אני כבר לא הולכת עם הקלסר שלי, ומעדיפה להשאיר אותו בחדר כי אני יודעת שזה מלחיץ אותם", היא אומרת בצער.
הלוויות של בני הקיבוץ התחילו בסוף השבוע שעבר, אחרי שהתחילו לאסוף את הגופות מהקיבוץ. ישנן משפחות שלמות שנעדרות ואיש לא יודע מה עלה בגורלן. בחלק מהמקרים, התושבים מעידים שראו אותם מתים, אך טרם נמצאה גופה לאמת זאת. "השבוע נהיה שקט במלון, עד עכשיו היו פה זמרים והופעות, עכשיו יש פה בעיקר תושבים עם חולצות שחורות קרועות. היו לי פה הרבה רגעים קשים, גם אם אני מנסה כרגע להיות רק בעשייה", ממשיכה סנדרה שבתה חיילת בבסיס זיקים ושלומה טוב. "אני לא נמצאת בחדר כי אני מפחדת בעצמי מבשורה קשה שאולי תבוא, אם אני לא אהיה בחדר יהיה להם קשה למצוא אותי. גם אני בורחת מבשורה".
סנדרה שיתפה את וואלה! בקשיים. "אחד הרגעים הקשים שהיו לי פה הם מול הילדים. במקרה אחד היה לנו ילד שניצל, אך ההורים שלו וקרובי משפחה נעדרים. הסבא והסבתא נתנו לנו אישור לקחת ממנו DNA כדי לנסות לאתר אותם, אבל הסבא אמר לי ששוטר במדים יפחיד אותו. אז אמרתי לשוטר שאני אעשה את זה. הורדתי את הווסט ואת התג ודגמתי את הילד בעצמי בזמן ששנינו בוכים ביחד", סיפרה בכאב.
פלץ עובדת יד ביד עם הנהגת הקיבוץ, אך במקרה אחד היא הייתה צריכה לעזור גם להם: "הייתה לנו משפחה אחת שרק גופה אחת אותרה מתוך משפחה של חמש נפשות. בקיבוץ ביקשו ממני לחכות עד לזיהוי של כולם כדי שנודיע על כל המשפחה ביחד ולא כל פעם הודעה חדשה. עברנו יום שלם עד שאמרתי להם לעצור, שצריך כבר להודיע למשפחה כי אחרת זה יבוא ממקום אחר, ויכול להיות שלא נדע איפה יתר המשפחה עוד הרבה זמן". הנהגת הקיבוץ הקשיבה לסנדרה והיא בישרה עוד בשורה קשה.
במקרה אחר, הבשורה הגיעה למשפחה בטעות דרך החברה קדישא, ולא דרך סנדרה כי היה צריך לשחרר את הגופה: "האישה ביקשה ממני לעשות לה שיחה רשמית כמו כולם, היא אמרה שעד שלא תשמע ממני זה לא אמיתי. עשיתי לה את אותה השיחה הקשה שאני עושה עם כולם ובישרתי לה שהקרוב שלה זוהה. אי אפשר להתרגל לספר בשורות כאלה, זה אף פעם לא הופך לקל יותר, גם אם קיימתי כבר עשרות שיחות כאלו רק השבוע".