ביום רביעי האחרון התאספה קבוצת צעירים בפארק הסופרים שבבאר שבע לחגוג את יום ההולדת של חברתם, סיגל איטח. הם פרשו על הדשא שמיכה, היתה עוגה עם תמונה שלה, הפריחו בלונים ושתו יין. אבל האשה שעבורה התכנסו לא היתה שם. סיגל נרצחה 11 ימים לפני יום הולדתה. תמונתה ונרות זיכרון היו עדות נוספת לחסרונה.
"לפארק הזה סיגל אהבה לבוא עם ליאו, הכלב שלה, לנוח ולהרגע, זה המקום שהיא אהבה להיות בו וזה היה טבעי שבו נציין את יום ההולדת של סיגל", אמרה חברתה, לוס חודסון. "קמנו מהשבעה ואחר כך ציינו את יום ההולדת יחד עם שלושת אחיה", הוסיפה.
סיגל איטח, בת 28, נרצחה כשביקשה להימלט על נפשה מהמסיבה ליד קיבוץ רעים. אחיה, אופק וחברותיה, רומי שינדלר ולוס, סיפרו על צעירה עם שמחת חיים מתפרצת שהצליחה להפיץ על סביבתה שמחה ואופטימיות. "החיוך שלה ושמחת החיים שלה הקרינו לכל מי שנמצא סביבה. היה לה צחוק הכי יפה בעולם והשמחה שלה היתה מדבקת", אמרה רומי.
והחיים לא חייכו אליה. לפני שמונה שנים אמה, אסתר, שגידלה לבד את ילדיה, הלכה לעולמה. סיגל, הבת הבכורה, אחיה, אופק ושתי אחיותיה, אלמוג ותאיר, נותרו לבדם. "סיגל לא ויתרה עלינו. היא היתה אמא שניה שלנו. ויתרה על הטיול הגדול אחרי הצבא ועל הנאות החיים ודאגה לנו. היא ליוותה אותנו ותמכה בנו ושמרה על התא המשפחתי", אמר האח.
בנעוריה למדה בפנימיית "נרדים" שבערד ולפני הגיוס לצבא רצתה בעצמה לתרום וללוות בני נוער, כמדריכה בקומונה של החברה למתנ"סים, במזכרת בתיה. "היא היתה פיה", אומרת עליה רומי שהפכה חברה שלה בשנת השירות. "היו לה חיים קשים ובכל זאת לא ראיתי אותה בוכה, עצובה, מתוסכלת. היא היתה אשה שמחה", הוסיפה. גם רומי מספרת עליה כחברה "תומכת, מחזקת, אחת שנותנת הרגשה טובה. אם היתה רואה מישהו עצוב, היא היתה משמחת אותו". לדבריה "על הקשיים שלה היא לא דיברה ולא התלוננה".
היא עבדה במועדון "הפורום" בבאר שבע וכך היה גם ביום שישי, 6 באוקטובר. סיגל סיימה לעבוד מאוחר וברגע האחרון החליטה לנסוע למסיבה ליד רעים. כשהחל ירי הקסאמים ולאחריו מסע ההרג של המחבלים, הציעו לה מכרים שברחו ברכבים לבוא איתם, אבל היא חיפשה חברה שאיתה הגיעה למסיבה. עדות אחרונה ממנה נמצאה בתמונות שלה ושל עוד חוגגים שמתחבאים במיגונית. שם גם נרצחה.
"בתשע בבוקר הבנתי שסיגל היתה במסיבה", מספר האח אופק. "מאז אותו יום התפללנו וביחד עם החברים ניסינו לאסוף עדויות כדי לדעת מה קרה לה". כעבור ארבעה ימים הודיעו להם שגופתה זוהתה. שלושת האחים איבדו בפעם השניה את עמוד המשען שלהם, אחות בכורה ואם שניה שלהם.
למרות המצב המשפחתי המיוחד שלהם, לדברי אופק נאמר להם כי על פי התקנות של ביטוח לאומי הם לא יהיו זכאים לתמיכה כמשפחה של נפגע פעולות איבה.