לציבור הישראלי מגיע לדעת למה נתניהו לא רוצה לנצח

זה היום ה-17 שבו נדמה שכולם מדברים אל הציבור הישראלי - ועדיין, לא נמצא אפילו צדיק אחד שיאמר לו את האמת.

לשמוע את ראש הממשלה עם חיילי צה"ל בצפון, מבטיח לחיזבאללה שעוד יתגעגע למלחמת לבנון השנייה אם רק יעז לתקוף את ישראל - ולא להאמין.

לראות את שר הביטחון, בשיחה עם מפקד חיל האוויר, מבטיח פעולה קרקעית קרובה שתסתיים רק עם הכחדת חמאס - ולרצות להטיח את הראש בקיר, בידיעה שזה אפילו לא שגלנט משקר: אני מאמין לו בהחלט שהוא רוצה להשמיד את חמאס, הוא פשוט לא מסוגל.

רגע, לא מסוגלים? אנחנו? הן בשביל להשמיד הן את חמאס והן את חיזבאללה לא צריך לגייס אפילו חייל מילואים אחד! די בשתי גיחות ובשתי פצצות מהסוג שלפי מקורות זרים מצוי באמתחתנו.

למה זה לא נעשה? כי המחיר יהיה כבד מאוד - כבד מדי לפי דעתם של קובעי המדיניות, אולי כזה שייצור מצב שבו ישראל המבודדת והמצורעת לא תוכל להמשיך ולהתקיים לאורך זמן.

למה ישראל אינה עושה שימוש בכל עוצמתה המיוחסת בכדי לנצח? כי היא כבולה לאג'נדה מסוימת (אם תרצו "קונספציה") שמונעת ממנה ניצחון בכל מחיר. טוב או רע שכך? כל אחד זכאי לדעתו, מה שבטוח - מגיע לנו לשמוע את האמת.

ואמת בימים האלה היא מצרך יקר ונדיר אף יותר משישיית בקבוקי מים מינרליים או סוללות לפנס.
"בצה"ל מזהים איבוד שליטה של חמאס בצפון ומרכז הרצועה" הכריזו הכותרות אתמול, אחרי המריחה היומית של דובר צה"ל.

תסלח לי התקשורת הישראלית, מבעל תפקיד כדובר צה"ל, תת אלוף דניאל הגרי - ועד אחרונת הפלטפורמות שמצטטת אותו, אם אני מתקשה להאמין. למה מתקשה? כי את הלוקש הזה אכלנו בכל סבב לחימה אפשרי - ממלחמת לבנון השנייה דרך עופרת יצוקה, צוק איתן, שומר החומות וסליחה אם שכחתי את אחד מצמדי המילים שנועדו להראות שיש לנו את הדבר היחיד שחסר לנו: נחישות.

יש לכם משפחה, חברים או מכרים בחו"ל? אם כן, בוודאי נחשפתם לתגובה הכמעט-זהה של כולם, בימים הראשונים למלחמה: מחשבה על כך שישראל עומדת בפני השמדה.

"תשלחו לפחות את הילדים" התחנן חבר הולנדי, נכד לחסידי אומות העולם, אחרי שסירבנו בתודה להצעתו מלאת הכוונה: הרי כל המטרה בלהיות ישראלים הוא ששוב לא נצטרך להתחבא במרתפים בעוד מבקשי נפשנו משתוללים בחוץ, נכון? (אני חייב לקחת כאן פאוזה ולהודות שכמעט שכתבתי בטעות "ממ"דים" במקום "מרתפים" במשפט הקודם. טעות מצמררת).

כלומר, ב-48 השעות הראשונות למלחמה, היו בטוחים בכל העולם שישראל עומדת בפני כליה. זו הייתה ההזדמנות של כל מי שרצה לגרוס את עזה לחצץ לעשות כן.

לכן כתבנו כאן, בתום 48 שעות למלחמה: "מדינה שלמה מחכה למהלומה שלא תגיע לעולם".
מה הגיע במקומה? חופן של שקרים, תירוצים והרבה שכנוע עצמי: קודם כל שצריך להחזיר לידי צה"ל את השליטה ביישובים שבקרבת הגבול (למה בעצם? האם תקיפה מאסיבית בעזה - ואני לא מתכוון למה שמראים לנו בטלוויזיה, אלא לדבר האמיתי לא יכולה להתבצע במקביל להשתלטות על מחבלים שנותרו בשטח?).

אחר כך סיפרו לנו שצריך לגייס מילואים, אחר כך עברו לצורך להכשיר אותם, בהמשך סיפרו לנו על מודיעים שרק הולך ומשתפר כדי למנוע קורבנות מיותרים. במקביל דיברו על סיוע הומניטרי ועוד קשקושים שנועדו לסמא את עיני הציבור: צה"ל אולי יכול, אבל מדינת ישראל לא מסוגלת.

לפני כשבועיים תבענו כאן מהתקשורת הישראלית לחשוף את זוועות החמאס, כדי שגם מי שמחזיק בתום לב בדעה פרו-פלסטינית, יזדעזע.

אתמול זה סוף סוף קרה: דו"צ שחרר לכתבים הזרים סרטון של פחות מרבע שעה. אם חסכתם מעצמכם את הצפייה, האמינו לי - אי אפשר לצפות בו מבלי לרסק את הטלפון הנייד בזעזוע, כאב ועלבון, שהתרגום היחיד המתבקש מהם: אין בעזה חפים מפשע.

זה אולי מסר שלא נוכל לעולם לשווק החוצה, אבל נדמה שלפחות פנימה, אין אפילו צורך להסביר אותו, אלא אם כן אתם רוצים לשכנע גם את ח"כ עופר כסיף.

הנרטיב הזה שולט ב-90% מדעת הקהל בישראל, רק שבקבינט (מצומצם, רחב, תבחרו אתם) עוד לא הבינו את זה. כשקיבוצניקים מקיבוצי השומר הצעיר (הסמן השמאלי של הפוליטיקה הישראלית) תובעים את השטחת עזה ומבהירים שלא יחזרו לגור ביישובים שפונו אלא אם יהיה להם "נוף לים", ממשלת ישראל אינה יכולה להסתפק בפחות.

ולא רק הם: מה תגידו מחר למפונים, כבר יותר מ-100 אלף פליטים בארצם (או בתרגום לשפה היחידה שפוליטיקאים ישראלים מסוגלים להבין: כ-4-5 מנדטים) שיחזרו לחיות ליד גבול רצועת עזה או גבול הלבנון? שני אזורי ספר שהמפריד היחיד ביניהם כרגע הוא שבקרב תושבי הדרום כבר טבחו המרצחים, בעוד בצפון הם עדיין מתלבטים (יובהר: לא באשר לכוונה, רק באשר לעיתוי).

מישהו מאמין באמת שאזרחי ישראל יקנו טוב את הסחורה המשומשת מימי מלחמת לבנון וסבבי הלחימה בדרום על "חמאס מורתע" או "נסראללה מוחלש"?

תסלחו לי אם בשלב הזה אני מאמין יותר למנהיגי האויב מאשר למי שמתיימרים להיות מנהיגי ישראל. חמאס ספון לבטח במקלטיו, מחזיק עדיין ביותר מ-200 בני ערובה, צובר תהילה בקרב עמי ערב, קרובים כרחוקים - ומשלם בינתיים תשלום קטן מאוד (והרי גם בסבבים קודמים הבטיחו לנו שחמאס שילם מחיר כבד, נכון?).

אם ממשלת ישראל וצבאה מסוגלים לגרום לו לשלם בחייו עד אחרון אנשיו, הגיע הזמן לגבות את התשלום הזה (וגם כמובן להסביר לציבור מה יהיה המחיר. הוא לא יהיה פשוט, אבל מי שישלמו אותו, חיילי צה"ל, דווקא עושים את הרושם שהם מהווים את החולייה היחידה בשרשרת שמוכנה לבצע את המשימה החיונית).

הדיבורים שהיו נכונים בתחילה אודות מוכנות משתפרת של הצבא, הפכו מהסברים לתירוצים: בעיקר כי אי אפשר באמת להיות מוכן ב-100% למשימה כזאת. כלומר, מה שנכון היום, ביום ה-17 לאירועים, יהיה נכון כמעט באותה המידה גם ביום ה-27, רק שבינתיים המורל, הנשק הסודי של חיילי צה"ל, כבר יישחק מרוב תסכול - וייפגע האמון שלהם במפקדים שמבטיחים להם בכל רגע נתון שהנה, נכנסים.

גם בצפון: האיומים של נתניהו על חיזבאללה אתמול נשמעו מופרכים, הרי גם בזמן שבו נאמרו הדברים המשיך נסראללה להתגרות, יודע שישראל יודעת רק "להכיל" ולא ללחום בחזרה ושבינתיים הוא משלם מחיר קטן מאוד תמורת היכולת לשבת לבטח בביירות, לנהל משם את העימות המוגבל ובינתיים להמשיך בהתחמשות שהפכה אותו בתוך שנים לא רבות מארגון טרור קטן לצבא של ממש, עם יכולת בליסטית מפחידה.

יכול להיות שמדובר בהחלטה מבצעית קרה של ישראל שנשענת על ההערכה כי למעט הסלמה "קלה", חיזבאללה לא יתערב בלחימה בדרום. אך אבוי: גם שם אנחנו רואים נסיגה, לפחות ברמת הכוונה.

מי שמזמן לפגישות חוזרות את האלוף במילואים יצחק בריק, מתנגד ידוע לפעולה קרקעית, משדר שהוא פשוט אינו רוצה לבצע את המהלך.

שלא תבינו לא נכון: זה בהחלט חשוב לשמוע גם את דעתם של מי שיהיו אוטומטית "בעד הנגד ונגד הבעד", כדי שזו תאתגר את הלך הרוח המקובל. זה רק שככל שחולף הזמן נראה שנתניהו נזקק לאלוף במיל' לא כיועץ אלא כתירוץ.

ואם כבר מקבלים את דעתו של בריק באופן גורף, האם ראש הממשלה מתכוון גם לפנות את כל ההתנחלויות ביהודה ושומרון, כפי שהציע האלוף במיל' או שהוא רק יועץ לענייני המלכודת שמכין חמאס לישראל בעזה?

אגב זאת, תודו שזה מעליב: ארגון טרור עם נשק מייצור עצמי, בלי חיל אוויר, בלי חיל ים, בלי שיריון - הוא שמכין "מלכודת" (שנייה בתוך כמה שבועות) לצבא שמספרים לנו שהוא הכי חזק במזרח התיכון, אם לא בעולם כולו. נו באמת, על מי אתם עובדים?

הדברים לא נכתבים חלילה מתוך זלזול באויב, שבכל פעם שאנחנו מרשים לעצמנו לזלזל בו, אנחנו מדממים. ובכל זאת, מן הראוי להכניס קצת פרופורציות למשוואה: מדובר בארגון טרור שעיקר חימושו הוא נשק קל. אולי לא "עגלה עם חמור" כלהגו המטופש של שר התקשורת, אבל גם לא טנקים ומטוסים.

מחר היה אמור לנחות בישראל נשיא צרפת. בינתיים הביקור מתעכב. ספק אם מישהו יבצע פעולה משמעותית כל עוד לא המריא מכן, בחזרה לארצו, מנהיג המדינה המערבית עם המיעוט המוסלמי המשמעותי ביותר בקרבה. כלומר - אם לא יבוטל לחלוטין הביקור, תוכלו להסיק מכך שהמהלך הקרקעי שוב מתעכב.

כן, בינתיים נשמע עוד לא מעט סיפורים: על חמאס הפגוע שלא חזה את היקף הפצצות חיל האוויר, על המוטיבציה בקרב הלוחמים, על הווטו האמריקני, על המו"מ (כביכול) על שחרור החטופים, על הצורך להכיל את החזית הצפונית בטרם תתפוצץ בפנינו - ועל המודיעין הצה"לי שהופך למדויק יותר מיום ליום.

למה, כי מדינת ישראל לכודה בפרדוקס האינסוף, לפיו אם אתה מקצר בכל יום במחצית את המרחק שנותר לך לעבור אל המטרה, פירושו של דבר שלא תגיע אליה לעולם.

יתכן מאוד שיש כאן איזה שיקול נסתר לטווח הארוך, יתכן שמדינת ישראל נחושה לעשות שריר בניפוח בינלאומי, אני מבקש להניח שכל מקבלי ההחלטות, במדים או על אזרחי, רוצים רק בטובתה של מדינת ישראל. רק שבמקביל, הגיע הזמן שישתפו את הציבור בשיקולים, שיניחו בפניו את החלופות, שידברו נכחה גם על הקשיים והסייגים:

אם ממשלת ישראל וצבאה אינם מסוגלים להעניק לנו ניצחון, נדמה שלפחות מגיע לנו לשמוע את האמת.