החזית שמדאיגה את נתניהו: הברית בין אחים לנשק לציונות הדתית

יש מחיר בבחירה שלא לרדת לשטח. הרצון של נתניהו להימנע מחיכוך עם העם, זולת כאלה שנבחרו על ידי אנשים בקפידה, מובן.

הוא יתקשה להגיע להלוויה, לבית חולים ולכל זירה ציבורית אחרת מבלי לספוג קריאות בוז. נתניהו הקפיד למצב את עצמו תמיד מעל לדרג הסופג והמתעמת, עד כדי כך שהוא מסרב אפילו לערוך מסיבת עיתונאים כהלכתה, כזו שבסופה יש שאלות ותשובות.

לכן הוא מעדיף מראה מוקפד וזווית צילום מחמיאה, בלי קריאות ביניים. כאשר הוא נאלץ להתמודד עם אלה, עוד עלול לברוח לו "את משעממת אותי", שנאלץ לשקם בדי עמל.

המחיר של זה הוא להיות רחוק מהשטח, לקבל את העדכונים על ידי מתווכים. במקרה הפחות גרוע אלה אנשי צוותו שמפגינים בימים האחרונים דאגה כנה למעמדו. במקרים הרעים יותר, אלה הם בני משפחתו שנדמה כי אינם מבינים כלל את גודל השעה.

יותר משהוא עסוק בניהול המלחמה, עסוק נתניהו, כבשגרה, בניסיון להציל את מה שנותר מהמותג: את אחריותו למצב הוא מנסה לגולל על ראשי מערכת הביטחון, שלכאורה משחקים לידיו ולוקחים אחריות. רק לכאורה.

את העובדה שבחר, במודע, לטפח את חמאס שהסתמן כיריב נוח, הוא מנסה להדוף לכיוון ההתנתקות.

את הטענות על חוסר תפקוד, הוא מנתב לתמונות עם מנהיגי העולם שמספקית לו אשראי מצוין בהיקפו אך, ככל הנראה, מוגבל מאוד בתקופת ה"גרייס" שלו: האשראי לטווח הקצר הולך ואוזל, האשראי לטווח הארוך ידרוש ממנו תשלום מדיני שאינו מסוגל לתת בהרכב הנוכחי של ממשלתו.

קל לזהות את הכיוונים שנתניהו הולך אליהם לפי בלוני הניסוי שהוא מפריח. פעם זה שלמה קרעי, פעם מיקי זוהר, לפעמים אלה עיתונאי החצר שמוליכים עבורו את הקול, סופגים את האש ובעיקר משמשים לבדיקת מקורות הירי.

אלא שנתניהו, ככל שהוא (אולי) מבין את גודל האירוע ביטחונית ומדינית, לא מבין אותו ברמה הציבורית, אולי כיוון שזו אינה מתבטאת בפוסטים ובציוצים משתלחים (וכל עוד נמשכת הלחימה, גם לא בהפגנות ענק) שמגיעים מכאלה שעיינו אותו גם קודם.

היא מתבטאת בשתיקה של כל אלה שהאמינו בו באמת ובתמים, לא כי הדבר סייע להם להתפרנס או להתקדם. אלה שותקים עתה במבוכה.

גם כאלה שקונים עדיין את התזה שמותחת קו ישר בין אוסלו (בן 30+) וההתנתקות (בת 18+) לבין ההתקפה הברוטלית על ישראל, בהתעלמם מכך שהמנהיג שהבטיח "למוטט את שלטון חמאס" רק ביצר אותו - חשים מבוכה נוכח מה שנראה כקריסת מערכות מוחלטת של מוסדות המדינה.

שנים של מינויי מקורבים, עדת חנפים, שכישוריהם העיקריים היו התרפסות בפני הגברת, התהפכה עליו בן לילה. מדובר (בהכללה) בחבורת אנשים שמתקשה להניח אבן על אבן, גם כדי לתחזק, אבל עוד יותר כשנדרש לבנות מחדש.

נחזור לרגע למערכת הפוליטית כפי שהייתה רק לפני מעט יותר משבועיים. נתניהו רכב על גל שהצליח לעורר נגד תנועות המחאה שהוצגו, בעקבות "קטטת יום הכיפורים" כמי שהכריזו מלחמה לא רק על החקיקה המשפטית, אלא גם על המסורת היהודית. בסקרים זה העניק לו תיקון קל, גם אם לא מהפך, אבל הנרטיב כבר החל להתעצב לטובתו.

תחתיו ישבו בכירי הליכוד ותכננו את ליל הסכינים הארוכות. לפעמים קשה לדעת מה הם חושבים באמת: האם למשל ניר ברקת, ישראל כ"ץ, יולי אדלשטיין ואחרים, סבורים שהם "בחירים" דיים כדי להיכנס בנעליו? מכל מקום, הדעה הרווחת הייתה שהסכנה העיקרית לשלום הבלוק המוצק בן 64 החברים, אורבת מכיוונם.

חלק מהם כבר הראו את כוחם בהצבעה על הרכב הוועדה לבחירת שופטים, חלק אחר המתין לשעת כושר - למשל מה שעד לפני מעט יותר משבועיים נראה כאסון גדול: אם הרפורמה תפגע בדירוג האשראי... או אם חוק הגיוס יתקל בהתנגדות גדולה מדי בקרב הבייס.

ואז הגיע ה-7 באוקטובר וטרף את הקלפים. שניים מהטוענים לכתר, לפחות בעיני עצמם, מנהלים כבר מדיניות "חצי-ביקורתית" כלפי הממשלה שבה הם חברים: ניר ברקת וישראל כ"ץ.

ברקת יצא בגלוי במתקפה נגד שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'. בהודעה בפרסם אמש, בשעת לילה מאוחרת, נאמר:

"השר ברקת נועד עם בכירי המשק במשך שעות ארוכות ובמהלך הפגישה נשמעה ביקורת נוקבת מצדם על מתווה הסיוע לעסקים שהציג משרד האוצר".

ברקת משוכנע, בצדק מוחלט אגב, שנתניהו הפקיד את הניהול האזרחי בידי מי שהנושא גדול על יכולותיו, בצלאל סמוטריץ'. זו גם גזרה נוחה לתקוף ממנה, גם את נתניהו בעקיפין: הגיבוי למאמץ המלחמתי נשאר מלא והסימון של סמוטריץ' לבדו כמטרה, מרחיק אותו מדימוי של מי שתוקף את המנהיג.

כי קצת כמו בבדיחה על החילונים ואלוהים: העובדה שבכירי הליכוד כבר לא מאמינים בנתניהו, לא אומרת שהם לא מפחדים ממנו פחד מוות.

מגמה אחת מאחור נמצא ישראל כ"ץ. הוא נמנע מלתקוף ישירות, כמו ברקת (שלפחות על פי הסקרים נמצא בעמדה טובה יותר לרשת את נתניהו), אלא רק מזכיר תחת כל עץ רענן את העובדה שהוא היה שר האוצר בימי המשבר הדומה ביותר למצב הנוכחי - וסיפק לעמו חבילת סיוע שסייעה למשק להיחלץ מהמשבר (לזכותו ייאמר שהרוב נכון).

במילים אחרות: גם הוא נמנע מלתקוף את נתניהו, בטח על רקע המצב הבטחוני הרגיש, אבל מדגיש בעקיפין את המינויים הנוראיים שעשה ראש הממשלה, לא רק בקרב אנשי לשכתו כמו שלי וברוורמן למשל, אלא גם בחלוקת התיקים בממשלתו - הן גם כך הייתה לליכודניקים ביקורת על מסירת התיק הכלכלי החשוב ביותר לנציג של סיעה אחרת.

בכל מקרה, צריך לזכור שאפשר שהקרב הזה, שמתחיל להתנהל מאחורי הקלעים בעצימות נמוכה, כמוהו כקרב על תפקיד רב החובל של הטיטאניק, אחרי שפגעה בקרחון. כלומר - בעודם משפרים עמדות ליום שאחרי, בקרב על הנהגת מפלגת השלטון, חומק השלטון מידיהם.

רוח ההתנדבות והגיוס שאופפת את עם ישראל היא משותפת לכל חלקיו ומגזריו, אבל שתי קבוצות עיקריות בציבור הישראלי מצליחות לבלוט גם על רק ההתגייסות הכללית ומחממת הלב הזאת: הציונות הדתית, בחלקים הלא משיחיים שלה, ואחים-לנשק, ללא החלקים הפוסט-ציוניים שבאגף השמאלי שלהם.

הפעם האחרונה ששני הציבורים האלה שיתפו פעולה, הייתה בממשלת בנט-לפיד. אלא שאז חשו חלקים גדולים בציונות הדתית שבנט ניצל את התמיכה שלהם בכדי להקים קואליציה עם מנסור עבאס - והסתייגו ממה שנראה בדיעבד כממשלה שבסך הכל (ובוודאי בהשוואה לממשלה הנוכחית) מילאה את תפקידה האזרחי נאמנה.

אם בסיוטי הלילה של ראשי מערכת הביטחון מככבת חבירה של החזית הצפונית לדרומית, הרי שבסיוטי הלילה של נתניהו מככבים שני הציבורים האלה, אחרי שיניחו בצד לרגע את המחלוקת על תפילה בהפרדה במרחב הציבורי (זוכרים?) ויתייצבו שכם אל שכם כדי לבנות מחדש את אשר נחרב: מהריסות יישובי הדרום, דרך המערכת הציבורית-אזרחית ועד לשיקום האמון בין העם לצבאו.

כל זה מוכיח עד כמה נתניהו לא באירוע, אולי כתוצאה מהניתוק שגזר על עצמו מהשטח.
הן בשטח כבר נרקמות הפגנות היום שאחרי, שלעומתן מה שהתחולל בקפלן מדי מוצאי שבת ייראה כמו אירוע דיפלומטי. בשטח ראשי מערכת הביטחון, שקיבלו על עצמם אחריות פירושה שאיש מהם לא יישאר בתפקידו לאחר סיום הקרבות, כבר מכינים את התצהירים לוועדת החקירה.

מבלי להיכנס לפרטים, הם יאמרו שם "טעינו אבל לא הטענו", כלומר - שגינו בהערכת המצב וכפועל יוצא מהערכתנו השגויה, כשלנו מלספק הגנה ליישובי הדרום, אבל בסוף לקיחת האחריות הכבדה הזאת, יבוא גם "אבל" מהדהד: כשלנו, אבל גם הזהרנו מפני לחימה בשתי זירות, התרענו שהמערכת לא מוכנה דייה, ביקשנו לקיים דיון - ונחסמנו בדרך לקבינט, עוכבנו בדרך לוועדת החוץ והביטחון ונמנע מאתנו לשגר אזהרות מצומצמות ופומביות כאחת.

את הגרסה הזאת לא רק שיתקשה נתניהו לקעקע, הוא פשוט לא יוכל. מדוע? מפני שלפחות בנושא מרכזי אחד, פיו וליבו של נתניהו שווים: הוא האמין שהוא לבדו הקבינט שמעל לקבינט, שר הביטחון שמעל שר הביטחון (ובוודאי מעל לרמטכ"ל).

מצטטים אותו לא מעט לאחרונה, שלא בטובתו, בעיקר את הדברים שאמר בוועדת וינוגרד, לפיהם אין אחריות ביטחונית זולת זו של ראש הממשלה. ואכן ברוח זו פעל.

מתנגדיו המתרבים מיום ליום, אינם צריכים כלל לטעון טענה נגדית בוועדה ההיא, אלא רק לעמת את נתניהו עם מילותיו שלו. הפעם, אפילו אם מקבלים את טענותיו נגד הפרקליטות, הוא זה שתפר לעצמו את התיק היטב-היטב, אפילו הידק את הקצוות.

ספק גדול מאוד אם נתניהו, הודיני-פוליטי, יכול לצאת מכך. נכון, האיש הוספד כבר פעמים רבות ובכל פעם הצליח לקום מאפרו. למרות זאת, קשה לראות אותו שורד את המפץ הנוכחי.

כל שהוא יכול לעשות עתה יהיה לנהל את הלחימה באופן מבריק שיזכה את ישראל בהישג צבאי ומדיני כאחד.

הוא התחייב למיטוט שלטון חמאס, תוך שהוא צובר תמיכה בינלאומית. כמה זמן עוד ניתן לאחוז את המקל הזה בשני קצותיו, להמשיך ליהנות מלגיטימציה בינלאומית בעודו הולם בחמאס? לא ברור.

ממש כשם שלא ברור איך תתנהל ישראל במקרה של חזית צפונית - ועוד לא אמרנו מילה על החטופים. האפשרויות שניצבות בפני מי שרקם את עסקת שליט הן נוראיות, ממש כך: תשלום המחיר לפי התעריף שקבע בעצמו או התמודדות מול משפחות שעלולות חלילה להפוך ממוטרפות מדאגה למוכות יגון.

כלומר, הטווח הקצר מזמן לנתניהו מהמורות שספק אם יש מי שמסוגל לצלוח אותן מבלי ליפול לפחות באחת מהן. אבל מה מזמן לו(ולנו!) הטווח הארוך יותר?

אם תרצו, הדבר דומה למזג האוויר: קשה לדעת מה יהיה פה בעוד שבועיים-שלושה, אם שרב אחרון של סתיו או סופה של ראשית החורף, אבל קל לומר שביולי הבא שוב יהיה חם.

הוא הדין לגבי מצבה של מדינת ישראל: בעוד שבועיים שלושה היא עלולה להיות שקועה במלחמה בשתי חזיתות, אולי הולמת בחמאס בעזה ואולי, למצער, מנסה לשווק לציבור פגיעה קשה (אך לא קטלנית) בארגון הטרור, כניצחון - או לפחות כמרב שניתן היה להשיג.

לעומת העתיד הקרוב הלוט בערפל הקרב, די ברור מה יקרה פה בעוד כמה חודשים, עת תגיע עת בנייה מחדש: המחלוקת בין שמאל לימין ובין פרוגרסיה ליברלית לפרהסיה יהודית, תידחק מעט הצידה. במקומה יעלה סדר היום שמציעים המתנדבים-בעם: ציוני-דתי ואח לנשק.

מי שאחזו בנשק ורצו להיות הראשונים להציל בשטח. מי שהיו ראשונים להתנדב ולהתייצב במקום שבו זעקו התושבים אל מדינת ישראל, שהייתה עסוקה עדיין בשוד הקופה הציבורית, הם שיקבלו את המנדט לבנייה מחדש.
חבל רק ששכר הלימוד של הלקח הזה היה ועודנו נורא כל כך.