על במה קטנה במרכז כנסים בלב ירושלים ישבו ארבעה מתנדבים של זק"א, ולצידם קופסאות טישו ובקבוקי מים, כדי לספר לכמה דקות בודדות על מאורעות ה-7/10 מנקודת מבטם. בצידו השני של האולם נכחו עשרות עיתונאים מרשתות תקשורת בינלאומיות, חלקם מצלמים, אחרים מקליטים ויש גם מי שכותב במחברת. "אני לא ישן. כבר כמה לילות שאני מתעורר בבהלה ושואל את אשתי אם היא לא השאירה בטעות בשר מקולקל מחוץ למקרר", שיתף אחד מהם, "שנינו מבינים שזה לא הבשר שנותר בחוץ, זה הריח של הגופות שלא עוזב אותי".
היום ה-14 למלחמה - כל העדכונים
בזה אחר זה, הראשונים להיכנס לקיבוצים מספרים על אותם רגעים, כאילו המראות הללו חולפים לנגד עיניהם בכל מילה שהם אומרים. את התיאורים הקשים מנשוא כמעט ואי אפשר להעלות על הכתב. המתנדבים ממררים בבכי כשהם מתארים את מראה הקורבנות כפי שמצאו אותם במרחבים המוגנים הסמוכים למסיבת הטבח, או את הזוועות שראו כשהיו הראשונים להיכנס לבית מלא בגופות מעונות בקיבוץ בארי.
העדות המצמררת של אחד מהם, שתרגם את המראות שחווה לאנגלית לטובת העיתונות הבינלאומית, נקטעת בסערת רגשות כמעט בכל פעם שהוא מספר על כניסה לבית חדש. רשות הדיבור נעה בין המתנדבים שמצליחים לאזור כוח ולשחזר את מה שחוו שם - אבל נדמה שגם התיעודים שמסתובבים ברשת והעדויות של האנשים ההלומים שחזו בזוועות ממבט ראשון, אינן מספקות חלק מהעיתונאים.
"טיפלנו בעבר באירוע של 45 הרוגים בבת אחת, וחשבנו שזה השיא. אני אישית הייתי מסביב לעולם, שרדתי את מתקפת ה-11.9, נכחתי בזירות קשות, פיצוצים ושריפות. אבל דבר כזה לא ראיתי מימיי: רכבים שרופים עם האנשים שלא הצליחו להיחלץ מתוכם", מספר אחד מהם. "כשטיפלנו בגופות, היה ניכר שרוב הנרצחים נורו בגב או בצד, כמעט אף פעם לא מלפנים. למחבלים אפילו היה זמן לחטט בכיסים של הגופות, למצוא כסף וחפצים יקרי ערך".
את הציטוט הבא לא נביא במדויק עקב התיאורים האכזריים המלווים אותו: "באחד הבתים מצאנו גופת אישה עם חורי ירי בגבה, היא נפלה על הבטן", י' מתאר באנגלית, "ניסינו לסובב אותה וגילינו שהיא הייתה בהריון, ופצעים קשים התגלו גם על חלקה התחתון של בטנה ההריונית. עמדנו סביבה והתחלנו להתווכח אם לקבור את העובר בשקית נפרדת מהאם".
השיחה נקטעת, אחד הכתבים במערכת חדשות צרפתית מרים את ידו ומבקש בקרירות עוד פרטים על תנוחת המוות של האם ההריונית: "רוצה לקבל עוד פרטים לאמת את המקרה", אמר, והוסיף שאלה נוספת: "אם המקרים כל כך מזעזעים, מדוע אין תמונות?".
המתנדב מזק"א, לבוש עדיין במדים ובווסט ההצלה, מתקשה להבין. מנחה האירוע לוחש לו בעברית: "הוא מפקפק בסיפור שלך".
הפאנל הטעון מסתיים במתח כבד, וכעת מתקרבים עיתונאים רבים לארבעת המתנדבים ומבקשים לקבל עוד פרטים על הסיפורים. מדוע הם טענו שרוב האנשים נורו בגבם אם יש תיעודים שמראים אחרת? איך הסיקו שזו הייתה המטרה של המחבלים השפלים? וביקשו פרטים פורנזיים אחרים. חלק מהדוברים מתחמקים כדי לנשום מנת אוויר צח אחרי השחזור המעמיק, אחרים מתכנסים בקבוצות קטנות ומנסים בכל כוחם להתמודד שוב עם המראות.
באחת הקבוצות נפתחת גלריית תמונות שנמצאת בטלפון של איש זק"א. הוא נדרש להסביר איך פצעי הירי על גופתה של צעירה מסתדרים עם זירת הרצח. השיחה נקטעת כי אחד העיתונאים מצלם את הטלפון. "ביקשתי שלא", הוא דורש בצרפתית, "אנחנו לא מפיצים את התמונות כדי לשמור על כבודם".
בהמשך, כתב אחד מתעקש לברר על מקרה מותם של אנשים שנשרפו בחיים. "איך אתה מסביר את זה?", שאל. "אתה רוצה שאני אסביר לך מה היה להם בראש? (…) אתה יכול להסביר לי את זה?", משיב לו איש זק"א. הכתב מתנער: "אני לא יודע".
אם מישהו מבקש להבין איזו תהום פעורה בין העיתונות הבינלאומית לבין ישראל - הוא נצור ברגע הזה. באיזו קלות דעת מצליחים לערער על עדות טראומתית של אדם? על תיעודים שלא משתמעים לשתי פנים? באיזו קור רוח מנסים לבדוק אנטומית את אחד ממקרי הרצח כדי למצוא פערים ועליהם לבנות מחדש, קרוב לוודאי, את סיפור הטבח כולו.
הפאנל החשוב הזה - שיזמו עמותת "ישראליז" שפועלת לשיפור תדמית ישראל בעולם ולמאבק באנטישמיות בקהילה הבינלאומית, בשיתוף פעולה עם זק"א ו-JPC - הוא טיפה בים. מרבית העיתונאים שהיו שם (וחלקם אף יצאו מהאולם באמצע העדויות כדי לעכל את מה ששמעו) עוד יחזרו לגבול עזה באותו ערב וידווחו על איך צה"ל הפציץ בית חולים ללא רחמים.