ברק אובמה נסוג מעיראק וחזר אליה תוך שנים בודדות כדי להילחם בדאעש. דונלד טראמפ הבטיח לשים קץ ל"מלחמות הבלתי-נגמרות", וכמעט יצא למלחמה באיראן. ג'ו ביידן הפנה משאבים כדי להתמודד עם עלייתן של רוסיה וסין, ומצא את עצמו בלבו של הסכסוך בין ישראל לחמאס.
כל שלושת נשיאי ארצות הברית האחרונים שאפו לסיים את המעורבות הישירה של ארצות הברית בסכסוכי האזור שבה החל הנשיא ג'ורג' וו. בוש בעקבות פיגועי 11 בספטמבר. אך המזרח התיכון, כמו חור שחור, שאב כל אחד מהם בחזרה. בפרפרזה למשפט האלמותי מ"הסנדק 3", בדיוק כשהם חשבו שהם בחוץ, איראן, ארגוני טרור ושיקולים גיאופוליטיים משכו אותם בחזרה פנימה.
לכל אחד מהם היו חזונות להסכמי שלום. אובמה הצליח להוציא מראש הממשלה בנימין נתניהו תמיכה ברעיון שתי המדינות, רק כדי לראות כיצד המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית קורס ב-2014 ומאז לא מחודש.
הסכם הגרעין עם איראן, שעליו עמל ממשלו במשך זמן רב, קרס הלכה למעשה כשמחליפו דונלד טראמפ החליט - בלחץ נתניהו - לפרוש ממנו חד-צדדית ללא אלטרנטיבה של ממש. טראמפ איים להשמיד את איראן, אך הותיר את ערב הסעודית לבדה כשמתקני הנפט שלה הותקפו ושותקו ב-2019. כמה חודשים לאחר מכן וללא קשר לכך חיסלה ארצות הברית את גנרל קאסם סולימאני, אך איראן ותכנית הגרעין שלה לא רוסנו.
טראמפ אכן הצליח לכונן כמה הסכמי שלום באזור, בין ישראל לארבע מדינות ערביות, כשהפלסטינים נותרים מאחור וללא מעורבות. לא כך הייתה אמורה להיראות "עסקת המאה" שהבטיח הנשיא הקודם, אך רבים בימין הישראלי האמינו שבכך ניתן יהיה לעקוף את הבעיה הפלסטינית ולטאטא אותה מתחת לשטיחי הנורמליזציה עם מדינות ערביות רחוקות.
ביידן, שהבטיח כי ערב הסעודית ויורש העצר מוחמד בן סלמאן יהיו מצורעים בשל הפרות זכויות האדם בממלכה, נאלץ לעשות סיבוב פרסה עם פרוץ המלחמה באוקראינה והמשבר בשוק האנרגיה העולמי. הוא ניסה לרתום את הממלכה להסכם שלום עם ישראל שהיה משנה את מפת היחסים באזור, אך לחמאס היו תכניות אחרות.
כעת, עם שליחת נושאות המטוסים וספינות הקרב, הביקור ההיסטורי בישראל בזמן מלחמה ונאומים כמעט יומיים על מעשי הזוועות שחולל חמאס, המלחמה בעזה הפכה במידה מסוימת גם למלחמה של ביידן. אמנם לא מדובר במעורבות ישירה של חיילים אמריקנים על הקרקע, אך לעימותים כאלו יש דינמיקה משל עצמם ואין לדעת לאן תתרחב המלחמה בעזה.
כשנה לפני הבחירות לנשיאות, שבהן הוא עשוי להתייצב שוב טראמפ, ביידן הטיל את כל כובד משקלו על מה שהוא רואה כמאבק בין הדמוקרטיות לדיקטטורות בעולם. לכן, הוא קשר בין חמאס לרוסיה של ולדימיר פוטין, בניסיון לחבר בין כל הנקודות לכדי המסקנה שהעולם נמצא במלחמה קרה חדשה.
בתור בוגר המלחמה הקרה הראשונה, שבה שלטה בוושינגטון תיאוריית אפקט הדומינו שגרסה שמהפכה קומוניסטית במדינה אחת עלולה להתפשט לשכנותיה, ביידן מזהיר כי אם אוקראינה לא תבלום את רוסיה וישראל לא תבלום את חמאס, אז מדינות אחרות יהיו בסכנה.
נשיא ארצות הברית כבר הצליח לאושש את נאט"ו משנותיה הקשות בתקופת טראמפ ותמיכתו האיתנה בישראל אחרי התקפת הטרור הרצחנית עליה אמורה לאותת גם לסעודים ולבעלי ברית אחרים באזור שניתן לסמוך על אמריקה.
עם זאת, חלקים גדולים בציבור האמריקני עדיין שבעים מ"מהמלחמה בטרור" הבלתי נגמרת שבה פתח בוש אי-שם בשנת 2001, במיוחד כשארצות הברית עצמה לא תחת איום נראה לעין. אחרים גם התעייפו מאספקת הסיוע הבלתי-פוסקת לאוקראינה, שהתקשתה לתרגם אותו להצלחות של ממש במתקפת הנגד שבה החלה כבר ביוני.
ביידן גם צריך לנווט בין האגף המתון והפרו-ישראלי במפלגה הדמוקרטית לבין האגף הרדיקלי והפרו-פלסטיני, שמתנגד לתמיכה הנחרצת במלחמה נגד חמאס. ככל שהלחימה תימשך, ובמיוחד אחרי הכניסה הקרקעית הצפויה של צה"ל לרצועה, הקולות הללו ילכו ויתגברו. אלו עשויים להיות קריטיים בקרב הצפוי של הנשיא הדמוקרטי מול טראמפ, הבז לדמוקרטיה וחובב רודנים.