אחרי אוסלו, אחרי הנסיגה מלבנון, אחרי ההתנתקות, הגיע הזמן להפנים: הניסוי נכשל

אירועי הימים האלה מוכרחים, ממש מוכרחים, להביא אל סיומה תפיסת עולם הרת אסון שמנחה אותנו שנים ארוכות מדי. במשך כמה עשורים, ותחת הנהגתם של כמה ראשי ממשלה, ניסינו לשכנע את עצמנו שאם נברח מהאויב, אם נוותר לו על שטחים שהוא דורש, ואם נראה לו שאנחנו מוכנים לסגת כדי לא לריב איתו - הוא יסכים להפוך את עורו ולוותר על תפיסת עולמו ויאפשר לנו לחיות לצידו בשובה ונחת.

שוב ושוב טפחה המציאות הזו על פנינו. שוב ושוב שילמנו בדם על התמימות הזו שלנו. שוב ושוב התעקשנו להמשיך להתנגש עם הראש בקיר ולא להבין שמי שבורח מהטרור, הטרור רודף אחריו. לא הבנו את זה אחרי אוסלו. לא הבנו את זה אחרי הנסיגה מלבנון. לא הבנו את זה אחרי ההתנתקות. ואם אנחנו לא רוצים למצוא את עצמנו שוב מופתעים אל מול גופות ילדינו השחוטים, אנחנו חייבים להבין את זה כעת.

עשרות שנים אנחנו מסתכלים על הסובבים אותנו בעיניים מערביות שלא מבינות את אורחות חשיבתה של השכונה שבה אנחנו חיים, משוכנעים שהחיים הם שיר של שלום חנוך. לא, עם כל הכאב שבדבר, האויב שלנו הוא לא בדיוק כמונו, וגם מהמחשבה שלפיה "הוא יכול להיות אוהב שלך, אם תושיט לו יד", כדאי להיגמל.

במשך שנות דור מתנהל בינינו ויכוח עמוק. צד אחד מאמין באפשרות להגיע להסכם עם הפלסטינים, וצד שני לא. צד אחד מבקש להעניק להם תמורות נדיבות, וצד שני מתנגד. צד אחד הביא לפה מתוניס ארגון טרור וחימש אותו בנשק, וצד שני צעק בגרון ניחר שזה ייגמר רע. צד אחד תמך ביציאה מרצועת עזה, וצד שני הזהיר שאסור לעשות את זה. צד אחד הסביר שהחתימה על הסכם המים הכלכליים עם לבנון תביא ביטחון ויציבות ותרגיע את חיזבאללה, וצד שני צעק נגד והוצג כמשוגע שלא מבין דבר.

מי לא חבר בה, בקבוצה הזו, שמובילה אותנו עוד משנות התשעים מאסון לאסון, תוך שהיא מציגה את כל מי שמתווכח איתה ככופר בעיקר? יש בה ערימת ענק של עיתונאים שהסבירו לנו שהחתימה על הסכמי אוסלו תפסיק את שפיכות הדמים, ושבנשק שניתן לערבים הם יילחמו רק נגד הקיצוניים שלהם. יש בה שרים ויועצים שגיחכו על האפשרות שאחרי ההתנתקות יעופו קסאמים על יישובי הדרום. יש בה אלופים מהוללים ומעוטרים שהבטיחו לנו שנסיגה מלבנון תוציא לאויב מצפון את החשק לתקוף. יש בה מומחים שמכרו לנו את התזה לפיה אם רק ניתן לאסד את רמת הגולן, יהיה טוב. חלק מהתחזיות הללו התנפצו ברגע. לאחרות, כדרכם של תהליכים, לקח שנים.

כך או כך, אחרי המחירים הכבדים ששילמנו, ראוי שנתפכח. ראוי שנבין שבניגוד לנו האויב לא מחפש חיים נוחים, קניונים וכלכלה משגשגת. הוא רוצה למחוק אותנו מכאן. וככזה, הוא לא יכול להיתפס על ידינו כפרטנר, אלא כבלתי לגיטימי. זה נכון מול חמאס. זה נכון מול אבו מאזן, שלחלקים אצלנו נוח לעצום עין מול האמירות האנטישמיות שלו ומול האופן שבו הוא מממן במיליארדים את מי שרוצחים אותנו.

ולמה אני מזכיר את כל זה? משום שצפייה באינספור שעות המלל באולפנים בשבועיים האחרונים, מלמדת שלא מעט אנשים שאחזו בקונספציה השגויה שהובילה אותנו עד הלום, מנסים להטמיע כעת, בהצלחה בלתי מבוטלת, נרטיב חדש שאלמלא הייתי שומע אותו שוב ושוב, הייתי מתקשה להאמין שיש מישהו שהזה אותו. ולפי הנרטיב הזה, השמאל הוא שדרש במשך כל השנים להילחם בטרור ולתת לחמאס בראש, וה"פיסניקים" מהימין הם שהתנגדו והפריעו.

לכו אל סבבי העבר ברצועת עזה, והיזכרו כיצד לא הצלחנו לעבור אחד מהם בלי הפגנות שמאל תל אביביות, שדרשו מאיתנו להפסיק לתקוף. לכו אל עיתון "הארץ", ביטאונה של הקבוצה הזו, וראו כיצד במשך שנות דור הוא מזנב בצה"ל, מציג אותו כגורם הרע בשכונה, ומפריע לו ולמאמציו לנצח את האויב. לכו אל אתר האינטרנט של בית המשפט העליון ותמצאו שם אינספור ארגוני שמאל, אלה שבתקשורת אוהבים לכנות "ארגוני זכויות אדם", שלא חדלו לחבל במלחמה שלנו בחמאס.

הארגונים האלה, במימון נדיב של ידידותינו מאירופה, עתרו לבג"צ נגד הוראות הפתיחה באש שאפשרו להילחם באויב. הם עתרו נגד הניסיון של ישראל להחזיק גופות של מחבלי חמאס. הם עתרו נגד ההחלטה לשלול אזרחות למחבלי חמאס. הם עתרו כדי לאפשר "כניסה הומניטרית" לישראל של אזרחי מדינת הטרור העזתית. הם עתרו כדי לאפשר לקרובי משפחה של אנשי חמאס לקבל אצלנו טיפולים. וכשממשלת ישראל החליטה לסגור את מעבר הסחורות לעזה - בניסיון להפעיל לחץ על ארגון הטרור, כדי שזה יפסיק לשגר אלינו עפיפונים ובלוני תבערה - הם היו שם כדי להילחם גם בזה.

לכו אל חוות הדעת שפרסם "המכון הישראלי לדמוקרטיה" אחרי מבצע "עופרת יצוקה". "שיטה המציבה את ביטחונם של חיילינו באופן עקרוני וכמעט מוחלט לפני ביטחונם של אזרחי הצד השני, אינה חוקית מבחינת הדין הבינלאומי", קבעו המומחים של המכון הזה. "היא מבוססת על שלילת שוויון ערך האדם ועל התנכרות לערך חייו של 'האחר', באשר הוא 'אחר'. מבחינה מוסרית היא מקרבת אותנו לטרוריסטים".

עיתונאים שגילו עכשיו את אמריקה וקוראים כעת להעיף את אזרחי עזה לכל הרוחות, להשאיר אותם בלי דלק ובלי מים ולהפציץ אותם בלי "הקש בגג", ליוו בכתבות נוגות את אזרחי האויב כאשר פגענו בהם ללא כוונה. הכל כדי לייצר כאן תחושה שאנחנו משתוללים יותר מדי. "עשרה הרוגים חפים מפשע", זעקה רק לפני כמה חודשים הכותרת של "ידיעות אחרונות", אחרי שצה"ל חיסל בכירים בג'יהאד האיסלאמי ופגע בסביבתם. בעיתון טרחו לפרסם את תמונותיהם הגדולות של ההרוגים העזתים, לצד הלוגו "מבצע מגן וחץ, הרג האזרחים בעזה".

חברים, אי אפשר לרקוד את הריקוד הזה בכל פעם לכיוון אחר. סהדי במרומים שאני זוכר איך נראו האולפנים בכל הסבבים שעברנו, ואני לא זוכר שראיתי בהם את הפרשנים הששים עכשיו אלי קרב, דוחפים את צה"ל להשמיד להרוג ולאבד. רק לפני כמה שנים פרסם "ידיעות אחרונות" על השער שלו ראיון בלעדי עם יחיא סינואר, ולצדו טור של אחד מכותביו הבכירים של העיתון המנמק מדוע חשוב לפרסם ראיון עם איש כזה. השבוע, בוקר טוב לכולם, הסביר אותו כותב שהחמאס של אותו סינואר הוא ארגון נאצי. ואני תוהה, אם ללכת עם ההשוואה, גם עם המנהיג הנאצי הייתם מפרסמים ראיון בלעדי ומסבירים לנו שחשוב לשמוע אותו? האם היינו צריכים לשלם בגופותיהם של 1,500 ישראלים כדי שתבינו שמנהיג שמבקש להשמיד אותנו לא יכול לקבל בעיתון את מה שמקבלת זוכת האירוויזיון?

אגב, לא רק פרשנים וגנרלים משכתבים את ההיסטוריה. בשלהי 2012, כמעט ארבע שנים אחרי מבצע "עופרת יצוקה", התראיין ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, אצל ינון מגל ב"וואלה!", ושיבח את השקט שהביא איתו המבצע הזה. "אבל הירי נמשך", העיר לו המראיין. "סליחה, שנתיים הוא לא נמשך", השיב אולמרט. מגל התעקש. "הירי נמשך", חזר שוב. אולמרט עמד על שלו: "לא אדוני. תבדוק, תבדוק... אחרי עופרת יצוקה, שנתיים ורבע שהחמאס לא ירה אפילו פעם אחת". כשמגל לא נשבר, אולמרט ביצע נסיגה קלה. "תבדוק ותראה, היו טפטופים זעירים עד אפריל 2011. עד אז כמעט ולא היה ירי".

והעובדות? לא שנתיים ורבע של שקט היו בעוטף עזה ואפילו לא חודש. בפברואר 2009, עוד בטרם מלא חודש למבצע, שוגרו לעבר ישראל 88 פצמ"רים וקסאמים. בשנתיים ורבע שבהן זכר אולמרט שקט, ואם לא שקט מוחלט אז אולי כמה "טפטופים זעירים", שוגרו מרצועת עזה 890 קסאמים ופצמ"רים. גם הרוגים ופצועים היו בתקופה הזו, שבה בזיכרונו של ראש הממשלה לשעבר היה שקט בגזרה הדרומית.

הארכיון, כידוע, זוכר הכל. הוא זוכר גם את הטורים של בן כספית, שמאשים היום את בנימין נתניהו שלא ידע לחבוט בחמאס. לפני קצת יותר משנה ניהל כאן ראש הממשלה דאז, יאיר לפיד, את מבצע "עלות השחר". המבצע הזה התנהל בהתאם לאותה קונספציה שבה מואשם, ובצדק, נתניהו. כשלפיד הקפיד לייצר בידול בין הארגונים, לפגוע בג'יהאד האיסלמי ולהעניק חסינות לחמאס, כספית חגג את המהלך והסביר לקוראים במה עסק חמאס בשנה האחרונה.

"חמאס המשיך להשקיע בשיקום עזה, העלאת רמת החיים ושמירה על שקט בגזרת ישראל", פירט כשהוא מתאר בהתפעלות את מבצע ההטעיה של צה"ל אל מול הארגון הקטן הזה, ותוקף את אנשי הימין שדרשו להכות בחמאס. "הצבא ספג אש ביקורתית צולבת מכל עבר והדרג המדיני נחבט על ידי כל זב ומצורע ובעיקר על ידי גדודי הביביסטים המשולהבים אלי קרב, אבל לפיד ובני גנץ נותרו רגועים. כמותם גם אביב כוכבי, אליעזר טולדנו (אלוף הפיקוד), תא"ל אלוני וכמובן רונן בר, ראש שירות הביטחון הכללי".

הבנתם? מי שדרשו לתת לחמאס בראש הם "גדודי ביביסטים משולהבים אלי קרב". מולם, מי שהעניקו חסינות לחמאס, למרות שכל הירי נגדנו בוצע משטחו, "נותרו רגועים".

"זו הייתה מכת פתיחה מהדהדת כמותה לא חוו הפלסטינים ברצועה מאז 'עופות דורסים', מכת הפתיחה של עופרת יצוקה ב-2009", התפייט כספית, "...אחת המטרות הייתה להשאיר את חמאס מחוץ ללחימה ואסור היה לפספס. פצצה אחת שתסטה ותהרוג מספר רב של אזרחים, או תפגע באנשי חמאס, עלולה לשבש הכל".

את החשש של צה"ל ושל הדרג המדיני מעימות עם חמאס, כספית הפך לאידיאולוגיה שראוי להצדיע לה. "אם הג'יהאד היה מצליח לגרור את חמאס ללחימה, זה היה יכול להיחשב לניצחון גדול מבחינתו... בשורה התחתונה, זה לא קרה, וטוב שכך... סינואר רוצה שליטה מלאה. מה שקרה ב'עלות השחר' מקדם אותו למטרה הזו, שאינה בהכרח מנוגדת לאינטרס הישראלי...".

וזה לא נגמר פה. "בהתלבטות ובהכנות למבצע, הדרג הצבאי אמר לשר הביטחון שאם יצליח, המבצע עשוי לעגן את ההתרעה שהושגה בשומר החומות, לייצב אותה, להחזיר את הג'יהאד למאורתו ולהדגים לחמאס את עוצמתה של ישראל. זה בדיוק מה שקרה... בג'יהאד (וגם בחמאס) יוצאים מ'עלות השחר' עם תחושה ברורה שאין לאן לברוח... העובדה שגם אותו הצליחה ישראל לסכל, כשהוא כבר בתודעת חירום ומנוסה, באותה דרך כירורגית, היא פשוט בלתי נתפסת. העובדה הזו לא נעלמה מעיניו של יחיא סנואר וגם לא מעיניים נוספות בביירות ובטהרן. אם זו אינה הרתעה, אין הרתעה בעולם".

הבנתם? יש הרתעה. לסיום, הציע כספית, אם אנחנו רוצים לשמר את ההרתעה הזו, זה לא יקרה בלי "הסדר מדיני". אלפי מילים של שירי הלל ללפיד החכם, הממזר, המתוחכם, שהחזיר את ההרתעה, שהביס את האויב, שלימד את האויב לקח. ככה נראית העיתונות שלנו במשך שנים. אלה פניה. כלום לא ענייני. כלום לא מבוסס. פרשנים שאין להם מושג ואין להם הבנה, הולכים עם האנשים שהם תומכים בהם פוליטית, בעיניים עצומות. בלי לשאול. בלי לאתגר. כל תורת ההפעלה שלהם מתחילה ונגמרת בנוסחה הישנה ההיא: אם זה נתניהו - זה רע, אם אלה יריביו - זה נפלא. ואם לעיתונות במדינה כמו שלנו יש תפקיד, אז לבגידה שלה בתפקידה יש אחריות למצב שאליו הגענו.

בואו נדבר רגע, בקליפת אגוז, על האחריות לטבח שהתרחש כאן לפני שבועיים. לזו יש שלושה רבדים. האחד, נוגע לאחריותה הכוללת של הנהגה לכל מה שמתרחש תחת ניהולה, ובמובן הזה אין שום ספק שכל מה שמתרחש במשמרת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מונח על ראשו. הרובד השני קשור בקונספציה הרחבה הרבה יותר, זו שהביאה אותנו למדיניות שנהגה כאן עד היום מול רצועת עזה. מבחינתי לפחות, כאן רובצת על נתניהו האחריות הכבדה ביותר והאשמה הכבדה ביותר. הקונספציה האסונית שלו לא הייתה שונה מזו של כמעט כל ההנהגה הפוליטית שלנו, כמעט כל העיתונות שלנו, וכמעט כל המומחים שלנו, אבל בהינתן העובדה שהוא העומד בראש במשך שנים ארוכות ובידו היה המפתח לשינוי, לו רצה לשנות, האחריות עליו.

וישנה גם האחריות לכישלון הצבאי שאיפשר את פריצת הגבול, את הכניסה ליישובים, את הרצח ההמוני. שם, כל עוד לא ניחשף למידע חדש שיהפוך את התמונה, לפחות לטעמי אין לממשלה ולעומד בראשה גרם של אשמה. ראש ממשלה מקבל את החלטותיו של סמך מידע שמעבירה לו מערכת הבטחון, על סמך מודיעין שהוא מקבל, ועל סמך הערכות שמוצגות לו. ואם ראש המטה הכללי שלנו לא העלה בדעתו אפשרות שהגדר תיפרץ, שהגבול ייעלם, שהצבא לא יהיה בשטח, שבסיסים של צה"ל ייכבשו כאילו אין כאן מדינה, ושאזרחים וחיילים יובלו לשבי בלי הפרעה - גם לראש הממשלה לא היה יכול להיות מושג שזה יקרה.

אני מכיר דעות שסוברות אחרת, אני מכבד אותן, ועדיין, אם יכולה להיות מחלוקת סביב אחריותו של נתניהו לאירוע הבטחוני הספציפי, אין ולא יכולה להיות מחלוקת סביב הכישלון המודיעיני והמבצעי שרובץ כולו על ראשם של בכירי צהל, של שירות הביטחון הכללי, ושל אגף המודיעין שהאמין שכל מה שחמאס רוצה זה שקט וכלכלה מצליחה. וכשאני רואה את האולפנים חובטים בנתניהו על אחריותו למחדל הבטחוני הזה, ושוכחים לחבוט לפחות באותה עוצמה בבכירי מערכת הבטחון, אני מבין שהכול כאן פוליטיקה. שהביקורת שלהם יושבת על אותה שנאה ישנה, שלא הייתה צריכה שום אירוע ביטחוני כדי לצאת החוצה.

וכשאני רואה את התקשורת מנרמלת התקפות כמו זו שעברה השרה אורית סטרוק - זו שצועקת כבר ארבעה עשורים שאסור לוותר לפלסטינים - כאילו היא אשמה בקונספציה, אותה קונספציה שהיא הייתה חוד החנית של הלוחמים נגדה, אני מבין ששום דבר פה לא ענייני. סטרוק וחבריה בימין, אלה שהתקשורת תוהה עכשיו אם זה מספיק אחראי לתת להם לשבת בצמתי קבלת ההחלטות, היו היחידים שנותרו תמיד עם עמוד שדרה חזק ואיתן מול האויב. היחידים שנאבקו באוסלו, שנאבקו בהתנתקות, וכן, שנאבקו גם בנתניהו כשהוא הלך להסכמי וואי וכשהוא התקפל מול הלחץ משמאל בעסקת שליט. הם, לא המיינסטרים התקשורתי ולא המיינסטרים הצבאי, היו היחידים שזיהו את הסכנה והתריעו מפניה.

בואו ניקח שלושה מקרי מבחן, שילמדו את נזקיה של קונספציית הוויתור והכניעה לטרור. נתחיל בנסיגה מלבנון. אפשר לטעון בשכנוע גדול שהיינו צריכים לצאת מלבנון, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהמסר שהשאירה הצורה שבה נמלטנו ממנה - באמצע הלילה, כשאנחנו משאירים אחרינו ציוד צבאי שלא הספקנו לקחת, וכשאנחנו מותירים אחרינו את בני בריתנו מצד"ל - לא היה מסר שמעביר צבא מנצח. בריחה נראית תמיד כמו בריחה, ובאזור כמו שלנו להפגנת חולשה שכזו יש מחירים.

עמדתי שם אז, על הגבול, בשער פאטמה, לא הרחק מבתי הכפר כילא. נחיל של רכבים של אנשי צד"ל המבוהלים, עמוסים במשפחותיהם, זרם לכיווננו. אנשים שעד לפני רגע היו בני בריתנו, שנהרגו לא פעם במקום חיילינו שלנו, התעוררו בבוקר ומצאו את עצמם לבד. צבא לוחם נדרש לעתים לסגת. צבא בריא לא חוגג את הנסיגות שלו. נסיגה איננה מהלך שבסופו המפקד מסמן "וי", מתחבק עם חייליו ושר שירי ניצחון. וזה בדיוק מה שעשינו בעשורים האחרונים אחרי כל נסיגה. ברחנו מהטרור בלבנון, וחגגנו. ברחנו מהפיגועים בגוש קטיף, וצהלנו. אויבינו, שהביטו עלינו, הבינו עם מי יש להם עסק.

מאז ועד היום לא נמצא מי שיאתגר את מהלך הבריחה מלבנון, ואת דרך ביצועו. העיתונות שדחפה את המנוסה הזו, ממשיכה לחגוג את יום השנה לנסיגה כאילו היה יום העצמאות. גם בכירי צה"ל לדורותיהם משוכנעים עד היום שמדובר היה במהלך מנצח. ומה קורה בשטח? אותה מחשבה שלא מבינה היכן אנחנו חיים ועם מי יש לנו עסק, שמשוכנעת שאם נלך אחורה יניח לנו האויב לנפשנו, קרסה גם שם. אהוד ברק העביר שיעור לכל המזרח התיכון: הטרור משתלם.

יום אחרי שסגרנו מאחורינו את השער, נשא מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, את נאומו המפורסם, וקרא לפלסטינים ללמוד ממנו. "מבינת־ג'בייל המשוחררת אני פונה אל העם הפלסטיני המדוכא, המושפל והמיוסר: אנשינו בפלסטין, גורלכם בידיכם... אתם יכולים לקבל את השטח שלכם חזרה עם כוח רצון... הדרך לפלסטין ולחירות שלכם היא הנתיב של ההתנגדות וההתקוממות... בדיוק כמו בלבנון... כדי לשחרר את אדמותיכם אתם לא זקוקים לטנקים, מאזן אסטרטגי, טילים ותותחים. אתם צריכים ללכת בעקבות השהידים שהקריבו עצמם, שפגעו וזעזעו את הישות הציונית המדכאת... ישראל הזאת, עם הנשק הגרעיני שלה והמטוסים החזקים ביותר באזור, בחיי אללה, היא חלשה יותר מקורי עכביש".

זמן קצר אחרי הנסיגה מלבנון פרצה האינתיפאדה השנייה. האם אפשר לחבר בין שני האירועים ולהוכיח סיבה ותוצאה? לא. אף פעם אין הוכחות ישירות שכאלה. מה כן יש? ובכן, האלוף עמוס מלכא, ראש אמ"ן בזמן הנסיגה מלבנון, התייחס לדברים בעדותו בוועדת וינוגרד, אחרי מלחמת לבנון השנייה. "...הנאום של נסראללה... נאום 'קורי העכביש' המפורסם, הוא זה שהעולם הערבי תפש אותו, שמדינת ישראל הוברחה מלבנון ולא יצאה ביוזמתה, וזה ניצחון לגרילה, לטרור, ולג'יהאד ולאידיאולוגיה, ואפשר לנצח את ישראל, והיא לא חסינה... הערכתנו הייתה... שהמזרח התיכון קורא יותר את המסרים של נסראללה מאשר את המסרים של אהוד ברק, והערכתנו הייתה... לאחר מכן, זה שתהיה השפעה גם על הזירה הפלסטינית".

האלוף מלכא חשב שהנסיגה מלבנון לא הניעה מאפס את הפלסטינים לצאת לגל הטרור שהרג המוני ישראלים, אבל תרמה לה מאוד. "...זה בהחלט תידלק והוסיף רוח גב לתהליכים שנחזו מראש... האפקטים של הנסיגה הזו היו אפקטים שליליים. אני חייב לומר שבראשו של יאסר ערפאת, זה בהחלט חיזק את הנכונות שלו ללכת למהלכים של אלימות... זה בהחלט חיזק ונתן לו רוח גב".

אתר ממר"י אסף דוגמאות רבות מפיהם של מובילי דעת קהל פלסטיניים, מזמן אמת. אלחיאת אלג'דידה, ביטאון הרשות הפלסטינית, קבע במאמר המערכת שלו שהנסיגה מלבנון היא תוצאה "אך ורק של לחץ המרגמות והקטיושות". המסר שמעבירה ישראל, נכתב שם, הוא ש"אנו לא נעניק לכם את זכויותיכם אלא בדרך זו... ישראל מובילה לשכפול ההתנהגות של חיזבאללה".

עורך העיתון הזה היה חד וברור. "חיילי הכיבוש לא נסוגו מדרום לבנון משום שמאסו בכיבוש. לולא בערה האדמה תחת רגליהם, הם לא היו נסוגים. לולא התרבו ארונות הקבורה, הם היו נשארים עם משתפי הפעולה... בפעם הראשונה הפולשים הישראלים נמלטים מכברת קרקע ערבית כשהם מושפלים, וכל מבוקשם להיוותר בחיים לאחר שטעמו מהמוות".

חבר ההנהגה הפלסטינית קרא "ללמוד מהדוגמה המהווה עמוד אש המנחה אותנו... זוהי הדרך שלימדה אותנו ההתנגדות הלבנונית". שר האוצר הפלסטיני חידד: "הלבנונים נתנו לעולם כולו דוגמה לעמידה איתנה, ולימדו את כולם אסטרטגיה של מכה אחר מכה עד להכנעת האויב... מה שקרה בלבנון הוא שיעור לכל מי שרוצה לנצח בפלסטין". סקרי דעת קהל שנערכו בציבור הפלסטיני באותם ימים העלו ש- 63% מהפלסטינים מאמינים שיש לחקות את השיטות של חיזבאללה.

מרואן ברגותי, שהיה מזכ"ל פת"ח ביהודה ושומרון ומנהיג התנזים, אמר שנה אחרי הנסיגה: "הנסיגה של ישראל מלבנון אכן הייתה אחד הגורמים התורמים לאינתיפאדה. לא הייתי אומר שזו הסיבה היחידה, אבל הפלסטינים התבוננו היטב על הצבא הנסוג מלבנון... אם בלבנון זה הושג ממש בן לילה, הנסיגה מרמאללה לתל אביב צריכה לקחת לא יותר משלושה לילות".

ברגותי, כידוע, החל בעצמו להוציא לפועל פעולות טרור. "המחשבה של דור פלסטיני חדש שלם מושפעת מהניסיון של אחינו בחיזבאללה ומהנסיגה של ישראל מלבנון", הסביר.

הדוגמאות רבות עד מאוד. קצרה היריעה מלהרחיב בהן. אפשר לקרוא אותן גם בתובנות של אנשי שמאל דוגמת הפרופ' שלמה בן עמי ויוסי שריד. אפילו נציגת ארבע אמהות, אותה תנועה שגררה את צה"ל החוצה, הודתה במלאת שנה לנסיגה ש"אין ספק" שהנסיגה "עודדה את הפלסטינים להאמין שאפשר להביס את ישראל ולגרשה משטחים כבושים".

השורה התחתונה הייתה ברורה. בעוד אצלנו נחגגה הנסיגה כהצלחה כבירה, המסר שהעברנו לאויבים שלנו מסביב היה של צבא חלש הנס על נפשו. ועם תוצאות המהלך הזה נאלצנו להתמודד בכל הזירות. במקום "לייבש את ביצת הטרור" של חיזבאללה, כפי שהבטיח אהוד ברק, הנסיגה הרחיבה את הביצה הזו והפכה אותה לאוקיינוס. אזור דרום לבנון הפך למעוז צבאי מבוצר שאותו פגשנו במלחמת לבנון השנייה, ושמולו אנחנו מתמודדים היום. ארבעה חודשים בלבד אחרי שיצאנו, כבר נחטפו לנו מהגבול שלושה חיילים. חיזבאללה, הסתבר, לא מסתפק בלבנון נקיה מצה"ל. מדובר בתיאוריה חדשנית, אותה ניסח היטב תא"ל במיל' אפי איתם, שתמציתה "נברח ונודיע שניצחנו".

כמה שנים אחר כך, הגיעה ההתנתקות. עוד אירוע אסטרטגי שמזכיר לנו שלוועדת החקירה שתקום אחרי המלחמה כדי לבדוק מה קרה כאן, לא יהיה שום ערך אם היא לא תתחיל מההיסטוריה. לא כדי לעמעם את המחדל הנוכחי. כדי להבין שאת ליקוי המאורות צריך לבדוק מהשורש. "מטרת התוכנית", ניסחה החלטת הממשלה על ההתנתקות, "להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר".

"יציאה מרצועת עזה ומאזור בצפון השומרון עשויה להקטין את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית", סיפרו שרי הממשלה של אריאל שרון לעצמם. כששמעון פרס הסביר ש"מרגע שננעלו השערים, עזה היא בעיה פלסטינית, לא בעיה ישראלית", זה היה נשמע כמעט לכולם הגיוני.

יאיר לפיד חגג את ההתנתקות בטור המפורסם ההוא, והסביר שהיא הייתה שווה, רק כדי ללמד לקח את המתנחלים. שנה שלמה של עיסוק בנושא, וחוץ ממפגינים שהזהירו מפני הבאות, לא היה מי שישאל שאלות ויתהה תהיות. שוב התברר שכל מנהיג שיתקפל בפני הערבים, יקבל מחיאות כפיים עיתונאיות. שום דיון תקשורתי בסכנות, שום התלבטות בשאלה מה יקרה אם התוכניות של העזתים ליום שאחרי יהיו שונות מאלה של ממשלת ישראל. קראתי השבוע את סימה קדמון חובטת בנתניהו ומבהירה לו שהמחדל הנוכחי רשום על שמו, ונזכרתי בצהלות שלה ערב ההתנתקות. "בעיקר אנחנו יכולים לבכות על החיים הצעירים, כל כך הרבה חיים צעירים שהלכו בגלל גחמה ארוכה וחסרת תוחלת", סיכמה אז את שנות הנוכחות שלנו ברצועת עזה. לכו תסבירו לה שלמנוסות שלנו מהאויב, אותן היא וחבריה חגגו, יש קשר ישיר לחיים הצעירים שממשיכים ללכת.

לפני שנים נטלתי חלק בעבודה על הסרט "מנותקים", ששודר בערוץ 20 ועסק בתוכנית התנתקות. בין השאר ראיינתי לסרט הזה את האלוף במילואים גיורא איילנד, בעבר ראש המועצה לביטחון לאומי ומי שסייע לאריאל שרון לנסח את התוכנית. "התהליך של קבלת ההחלטות על ההתנתקות, אני לא יודע איך נעשה", אמר לי איילנד, "אבל הוא ודאי לא נעשה במוסדות הראויים, ושרון גם לא היה מוכן להעלות אותו לדיון בשום פורום שהיה פורום רשמי, ככל שאני יודע".

"בפתיחת הדיון", שחזר איילנד, "אמר שרון את הדבר הבא: ההחלטה לבצע את המהלך הזה של יציאה מעזה התקבלה, היא לא נושא לדיון, אני לא פותח את השאלה אם זה טוב או לא טוב, אם זה רע או לא רע, אם זה מסוכן או לא מסוכן. קיבלנו את ההחלטה, ועכשיו לא עוסקים בשאלה של המה אלא בשאלה של האיך".

דב ויסגלס, ראש לשכתו של שרון, שסיפר שהיה הראשון שהגה את התוכנית באוזני שרון, התקשה לספק שם של גורם צבאי בכיר אחד שהיה מוכן להכריז בקול שהתוכנית תהיה טובה לישראל מבחינה ביטחונית. כשתושבי גוש קטיף עתרו לבג"ץ נגד המהלך, הם הצטיידו בתצהיר של האלוף יעקב עמידרור. זה ניבא באופן מדויק, כמעט את כל הרעות שמצאו אותנו מאז. "היציאה של צה"ל מעזה היא בעלת פוטנציאל של ממש להחמרת המצב הביטחוני", העריך, "ולו רק משום שאשקלון תיכנס באופן מיידי לתחום הרקטות המצויות בידי הפלסטינים כיום. הנסיגה החד-צדדית גרועה שבעתיים, כי היא נותנת הכול בלא לקבל דבר, אפילו לא הבטחה להילחם בטרור. באופן אבסורדי תהיה הרשות, תחת חוטמו של צה"ל, אחד המקומות היחידים בעולם שבהם יהיו חמאס והג'יהאד האסלאמי מוגנים. ולזה קוראים מציאות ביטחונית טובה יותר".

כן, כן. תקראו שוב את השורה האחרונה. עמידרור ידע לנסח אותה לפני 19 שנה. ממשלת ישראל ומערכת הביטחון, אגב, לא הצליחו להציג לבג"ץ שום תצהיר נגדי של מומחה שיתווכח איתו. ראש המוסד לשעבר, דני יתום, הודה בסרט שגם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שהוא היה חבר בה אז, לא עשתה את עבודתה. "כתוצאה מהמצב הפוליטי, לא היו מי שאתגרו את המציגים (של התוכנית - ק"ל) ושאלו את השאלות הקשות. וכאשר נשאלו השאלות הקשות וניתנו התשובות בסגנון של 'יהיה בסדר', היה לנו נוח לקבל את התשובות האלה".

אחת ההחלטות החשובות והרות הגורל בעשורים האחרונים, התקבלה בעקבות גחמה של איש אחד, עם אפס תכנון, אפס שיקול דעת, אפס עבודת מטה, אפס תהליכים של קבלת החלטות ובדיקת סיכונים, ואפס עיתונות שמאתגרת ושואלת שאלות. שוב לימדנו את האויב שאותנו מנצחים רק בכוח.

דיברנו על עיתונות פוליטית ועיוורת? ראינו אותה שוב אך לפני שנה עם החתימה על הסכם הגבול הימי עם לבנון, כשהיא משבחת ומקלסת חבורה של אנשים תמימים שהאמינו שאת רעבונו של האויב אפשר להשביע עם הבטחה לתנאים טובים ולרווחה כלכלית. "הצלחנו להגיע להסכם כלכלי מדיני עם לבנון על הגבול הימי בין המדינות", צהל אז ראש הממשלה יאיר לפיד אל מול המצלמות, "...כפי שאמר הרמטכ"ל לממשלה, ההסכם לא משמר את הביטחון, הוא משפר את הביטחון. ההסכם הזה מרחיק את האפשרות של התלקחות צבאית מול חיזבאללה". כן, קראתם טוב. "משפר את הביטחון... מרחיק את האפשרות של התלקחות צבאית מול חיזבאללה".

בן כספית, מעל דפי עיתון זה, גמר את ההלל על ההסכם. בלי שאלות. בלי קושיות. בלי מה שעיתונאים צריכים לעשות. "הנה האמת", הסביר, "כל גורמי הביטחון מאוחדים בדעה שההסכם, במתווה האמריקאי שלו, טוב וחיוני לישראל. הם מאוחדים בדעה שההסכם יחליש את נסראללה ואת איראן... הם מאוחדים בהערכה שההסכם יביא ביטחון ויציבות לחזית הצפונית כולה".

כספית, כהרגלו, בז לכל מי שחושב אחרת. "האמת היא ששני האנשים שמתנגדים להסכם על המים הכלכליים הם חסן נסראללה ובנימין נתניהו", כתב והסביר לנתניהו איפה הוא טועה. "...זה הסכם שמייצב את החזית הצפונית כולה. ללבנון ולנסראללה יהיה לפתע מה להפסיד".

כמה מביך לקרוא את הטור הזה היום, כשכוחותינו פרוסים על הגבול ויישובי הצפון ריקים מתושבים. "מדובר במו"מ כלכלי עם השלכות ביטחוניות מרחיקות לכת. גם על זה, מר נתניהו", הבטיח כספית למי שהתנגד אז להסכם, "ההיסטוריה לא תסלח לך. ואם חלילה תפרוץ מלחמת הצפון הגדולה בגלל השטות הזו של כמה אחוזים משוויו של מאגר 'כאנא', אפילו הנקלים בשופרותיך לא יוכלו למחוק מעליך את אות הקלון הזה". נתניהו, בהתנגדותו להסכם, הזהיר כספית אך רק לפני שנה, "עלול להפוך לאבי מלחמת הצפון הגדולה".

יש לנו מערכת פוליטית, שרובה - מראש הממשלה נתניהו, עבור דרך חלקים בליכוד, וכלה בכמעט כל מפלגות האופוזיציה וראשיה - נגועה בתפיסות המדיניות והביטחוניות הישנות שהובילו אותנו אלי אסון. יש לנו מערכת ביטחונית שבמשך שנים ארוכות לא הצליחה להציג יוזמה שמגמתה להביא לשינוי המצב. יש לנו עיתונות שבוגדת בתפקידה ולא מאתגרת שום מהלך, שתואם את אמונתה הפוליטית. זו נקודת פתיחה רעה מאוד להתחיל איתה את מדינת ישראל, בבוקר שאחרי המחדל. הגיע הזמן להתעורר. דחוף. עכשיו.