התקווה תמות אחרונה - עלינו להישבע שאיש לא יפלג עוד בינינו

את הטור הזה אני מבקש לפתוח עם ורדה גולדשטיין מכפר עזה. פגשתי אותה השבוע, במהלך השבעה שהיא יושבת עם בעלה ועם הורי כלתה למשפחת אלמוג במלון דן פנורמה בתל אביב.

וזה מה שהיא אמרה לי ודרכי אליכם: "שכלנו את בננו ואת נכדתנו שנטבחו באכזריות בביתם בקיבוץ, וכלתי עם יתר הנכדים נחטפו לעזה. אני לא שונאת אף אחד ולא כועסת, עוד יהיה לי זמן לכעוס. כעת אני בעיקר נעלבת ומתביישת על כך שלא הקשיבו לנו ועל מה שקרה לנו. כעת המשימה שלי ושלנו היא לבנות מחדש את הכל. אם תרצה 'משואה לתקומה' במודל חדש. הרסו ושרפו לנו את הקירות והבתים, את אלו נבנה מחדש. אנחנו לא נהיה פליטים בארצנו ואין לנו ארץ אחרת ללכת אליה. נקים את היישוב מחדש, נמשיך לעבד עד לתלם האחרון. נדב בני ז"ל שהיה גם אתלט מצטיין ונרצח בשבת, נהג לומר לי תמיד ש'התקווה מתה אחרונה' וכך יהיה".

ואני משיב לוורדה ודומע ונזכר בקלישאה המיוחסת לפוליטיקאים "באתי לחזק ויצאתי מחוזק", וזה מה שקרה לי בשיחה עם ורדה גולדשטיין - חלוצה ואשת מופת מכפר עזה.

אני משוחח עם מזכיר התנועה הקיבוצית ניר מאיר. הוא בגרון חנוק ועם כעס נורא, מסיים ביקורים ב־17 קהילות חרבות, מוכות ומדממות בעוטף, חלקן ספק אם קיימות. ניר מוכיח לי שאנחנו באולפן רואים רק את הנקודות שהותקפו ולא מתעלים לראות את הקו המחבר ביניהן: "הקו הזה הוא התקפה מתוכננת ומתואמת בו זמנית לאורך הגבול, שנועדה לערער את הנרטיב הציוני שעל פיו ניתן להקים התיישבות ציונית, חקלאית ושוחרת שלום על קו הגבול ולעבד את אדמותיה ומטעיה עד לתלם האחרון", אמר.

"זוהי ההתקפה על האתוס הציוני של מגל וחרב, ולמדינה אסור להיכנע למסר הזה, שאם לא כן, היא תחדל מלהתקיים. כל דבר אחר יהיה תבוסת הציונות". כך מזכיר התנועה, שהפכה להיות באחת תנועה שכולה בתוך מדינה שכולה.

את ההתיישבות והמתיישבים יהיה צריך להחזיר הביתה ולחזק אותם, כרבים נוספים. זה לא יהיה קל, לא יהיה מהיר, וספק אם חלק מהמשפחות יוכלו לעמוד באתגר הבלתי אנושי הזה ולחזור אל זירות המוות של בני המשפחות.

הטראומה היא עמוקה וחסרת תקדים, דורות של אימהות ואבות מעוטף עזה ובכלל, נהגו לפני השינה להרגיע את ילדיהם ולהציץ איתם בלילות מתחת למיטה כדי להוכיח שאין שם מפלצות - והנה יצאו להן המפלצות, חיות האדם, מתחת למיטות וטבחו בהם, העלו אותם באש ונטלו אותם בשבי.
זו תהיה משימה לאומית ראשונה במעלה, להחזיר את החיים אל הגבול. אולי יצטרכו להקים מחדש את הנח"ל ולהזרים גרעין לכל יישוב משתקם, ואולי להציב בכל אחד כזה מכינה קדם צבאית ביחד עם הסוכנות היהודית, שתלמד ותסעד בחקלאות. כל דבר אחר ייחשב לקריסת הציונות.

אנחנו רק בראשיתה של המערכה, היא עלולה לארוך שבועות, חודשים ואולי שנים באופן מדורג. המשימה בעיניי היא להרחיק כל איום טרור מכל גבולותינו. כמה שייקח, ייקח. זהו יעד שנראה בלתי ניתן להשגה, אבל כל דבר אחר יזמין אותנו לסבבי לחימה עקובים מדם.

שאלו אותי השבוע מה ייחשב בעיניי כ"ניצחון", והשבתי "שלא יהיו עוד תקציבי מיגון בעוטף עזה ושההליכה של ילד בקיבוץ מחדרו לחדר האוכל או לגן, תהיה בטוחה, מובטחת ושגרתית". זהו יעד שמדינה צריכה לממש עבור אזרחיה, בטח ובטח בנגב המערבי. ברצועה צריך לפתוח רצועת ביטחון (פרימטר) של קילומטר אחד לפחות, שייקבע על פי גבולות חדשים של ה־7 באוקטובר 2023. אין ברירה.

כדי שצה"ל יוכל לעמוד ולהשלים את משימותיו, הוא זקוק מעבר ליכולותיו הצבאיות לשלושה מנועים אחוריים חזקים:
הראשון, אמון הציבור בצבא, במפקדים וביעדי המבצע עד לסיומו.
השני, הקניית לגיטימציה ציבורית בינלאומית להפעלת כוח צבאי ברצועה, ואם צריך גם בלבנון ובגדה.
השלישי, כושר עמידה, חוסן ולכידות בעורף. שם נמצאים האזרחים במעמד של "חיילים ללא מדים". הם וכושר עמידתם יבטיחו את גורל ותוצאות המלחמה, לפחות כמו הדרג המדיני, ובעיקר במציאות שבה חוסן העם עולה על חוסן מנהיגיו.

החוסן והעמידות הם מוצר קריטי שצריך לגייס אותו מתוך החושך ובמציאות חדשה של אלפי קברים, אלפי פצועים, מאות משפחות של נעדרים וחטופים ויישובים חרבים ועשנים. פגשתי השבוע אנשים שהם במעמד של פליטים בארצם, פגשתי את "ניצולי השואה המודרנית", ואני יודע שהחברה הישראלית לא יודעת להתמודד עם מצבים כאלה ותצטרך ללמוד בתנועה. יתהלכו בינינו בדורות הבאים אנשים שיהיו בבחינת "חיים ומתים". נצטרך לתמוך ולטפל בהם. ממשלת ישראל תצטרך להיות נדיבה, ממלכתית, חומלת, מחבקת ומתעדפת נכונה.

לאחר שביום שבת שעבר בבוקר קרס הגבול וקרס האמון במרכיבי הביטחון ונפרצה הגדר ונטבחו ונטרפו יושבי הגבול, כעת קו ההגנה השני הוא המעטפת האזרחית - ובתחום הזה אסור שיהיו פשרות.

ספק אם היה בעבר ואם יהיה בעתיד נשיא אמריקאי כה אוהב, חומל ומסייע לישראל כמו הנשיא ג'ו ביידן וחברי הקבינט שלו. הם מודאגים, חרדים לארץ ישראל ומתייצבים לצידה במלוא העוצמה, בחומר וברוח בשעתה הקשה.במערכת הביטחון מספרים לי כי פקידי הפנטגון ומפקדים בזרועות הצבא האמריקאי כל העת על הקו, דומעים ומדברים בגרון חנוק, מחויבים עד תום, מזדהים ופותרים כל בעיה ואתגר.

האמריקאים נוהגים לומר ש"אין ארוחות חינם". זה נכון ונוגע גם אלינו. הנשיא ביידן הגיע לכאן בראש ובראשונה לטובת ישראל וניצחונה על הרעים, אבל גם כדי לוודא שגורמים קיצוניים בממשלה לא יגררו את נתניהו לחצות גבולות ולשנות את המזרח התיכון. מכה קשה לאויבינו - כן, כיבוש עזה - לא.

האמריקאים כאן כי יש להם מלחמה עם סין, רוסיה ואיראן וכעת "מגרש המשחקים" עבר למזרח התיכון. הנשיא ביידן הוא מידידיה הגדולים של ישראל בכל הזמנים. אין ספק בכך. תודתנו תהא נתונה לו ולממשלתו לעדי עד.

משרדי הממשלה נכנסים אל האירוע בעצלתיים ובאופן גמלוני. חלק מזה נובע מההלם והתדהמה ומהכאוס הגדול. חלק אחר מהעובדה שאין לישראל פק"ל לאירוע בסדר גודל כזה בתווך האזרחי, וחלק לא מבוטל בשל העובדה שאין בשירות הציבורי מסורת של "גיוס מילואים", כאשר חלק לא קטן מהמינויים הבכירים במשרדי הממשלה הם מינויים פוליטיים לא מתאימים ולא מוכשרים לתפקידם. בחוץ, לעומת זאת, ישנם "לשעברים" רבים עם ידע וניסיון, אבל הם אינם "אנשי שלומנו". מי שמשלם את המחיר על כך הם אזרחי ישראל!

אנשים כמו רם בלניקוב, ירום אריאב, רענן דינור, אילן כהן, שמעון שבס ורבים אחרים ואחרות, ניהלו את המנגנונים בחירום ועדיין לא מאוחר לקרוא להם ל"מילואים". זו לא בושה, זו התעלות לפסגות הגבוהות של אחריות לאומית.

משרד הביטחון הוא משרד עם עוצמות ויכולות שאינן קיימות בשום משרד אחר בישראל. צריך לקרוא לו המשרד לביטחון ולמשימות לאומיות. בראשו עומד כיום המנכ"ל האלוף במיל' אייל זמיר, שהפך להיות לרס"פ של כל פלוגה וגדוד, וללשכת פניות הציבור באין ספור תחומים.

המשרד סייע לוגיסטית בגיוס של 320 אלף אנשי מילואים, הוא עוסק בדיאלוג עם הפנטגון והצבא האמריקאי, ברכש ובשינוע של טילים, פצצות, מיירטים ועוד סוגי נשק ותחמושת. גורמי הטכנולוגיה במשרד (מפא"ת) עמלים על פתרונות טכנולוגיים יצירתיים.

המשרד מינה את האלוף רוני נומה לפרויקטור שיקום הדרום וכבר הכפיף אליו את חטיבת הבינוי וכוחות נוספים. אגף המשפחות מטפל בקבורות רצף של מאות חיילות וחיילים בקצב חסר תקדים, ואגף השיקום קולט עוד אלפי פצועים חדשים.

המשרד גם הקים מוקד לקבלת תרומות ציוד לצבא, ובד בבד מעביר אותו בדיקות קפדניות. לדוגמה, משלוח של אפודים קרמיים התרסק בירי הראשון, התברר שהוא בלוף סיני שנרכש בתום לב כתרומה לחיילים. גם את משימת פינוי היישובים מוביל המשרד הזה, באמצעות רשות חירום לאומית (רח"ל) ומשרדי הפנים והתיירות.

את משרד הביטחון אני מכיר ומוקיר שנים ושירתי בו לא מעט שנים. משימתו העיקרית היא לאפשר לצה"ל לנצח ולתת בידו את הכלים, תוך טיפול במשפחות שכולות, בנכים ובתושבי קווי העימות.

לאנשי זק"א, אני רוצה לתת בשמכם חיבוק חם ואוהב. עיניהם רואות בימים ובשעות הללו תמונות ומחזות שעין אנושית לא אמורה להתמודד איתם. הם ניצבים מול גופות של ילדים קטנים שהפכו גושי פחם, מול גופות מושחתות, ומנסים לזהות. בטרם ייכנסו לפוסט טראומה, הם צפויים לשנים של טראומה קשה. רובם ככולם חרדים, והם עוסקים במלאכת קודש בשמנו ובשליחותנו.

לא רק הם, אלפי חרדים צבאו בימים האחרונים על דלתות הצבא וביקשו להתגייס, להתנדב ולתרום. רבים מהם מסייעים בכל מקום שניתן דרך עמותות שונות וכבודדים. חלק מגיעים להלוויות ולשבעה, ניצבים דומם וקוראים תהילים.

חברי, עזריאל, חסיד חב"ד מקראון היל ארה"ב, שולח לי תמונות והודעות על מערכת הגיוס והתמיכה שהם מקימים משם לחיילי צה"ל, ואף שלח לי דברי חיזוק של הרבי מלובביץ'. זוהי שעת רצון גדולה לישראל מן העפר והעשן, מתוך האבלות והשחור. אנחנו צריכים לצאת אחרים משנכנסנו - חזקים, מאוחדים ונחושים, שאיש לא יפלג עוד בינינו. זהו הנדר וזוהי השבועה על הקברים הטריים.

בתוך ההמולה הגדולה באמצע המלחמה, סיימה אסתר חיות את משמרתה, הותירה מייל פרידה ופרשה.
אז תודה לך הנשיאה אסתר חיות. המציאות הובילה אותך בשנה האחרונה להיות מפקדת מוצב קדמי במתקפה על הדמוקרטיה הישראלית, ועמדת בגבורה כמנהיגה אמיצה בשם רבים וטובים. תודה רבה לך.

אני עוצם לי עיניים ברגעי הפוגה וחולם. והנה אני משתתף באירוע ענק של שירה בציבור, שם על השדה החרוש וספוג הדמים בקיבוץ רעים. סביבי אלפים של תושבי העוטף, הלוחמים, השוטרים, החטופים ששבו הביתה, הצוותים הרפואיים, המשפחות השכולות, המתנדבים שכיסו בעוז רוחם על מחדלי נבחריהם.
והנה הלילה רד ורב שירנו ושירתנו בוקעת לשמיים ועם ישראל חי. ואל הבמה עולים אפי נצר והאקורדיון, הגבעתרון, עינת שרוף, הטיש הגדול ועוד ועוד.

מעולם לא נוצח עם ששר את שירת ארצו. ואנחנו עוד נראה את הימים האחרונים מבעד לבתים הבוערים והעשנים. שבת שלום.