צה"ל הוא צבא מוכה. מעולם לא שמעתי את בכיריו במצב כזה. אבל צה"ל הוא גם צבא נחוש. מפקדיו מבינים מה קרה להם ונשבעים לתקן את זה. עד הסוף. באופן שלא יותיר ספקות, לא יותיר חמאס ולא יותיר אפשרות למישהו לפגוע בישראל, מתוך עזה. אפשר לצמצם את זה לשלוש מילים: "לעולם לא עוד".
כך נשמעים מפקדי צה"ל השבוע.
הציטוטים מדוייקים ושייכים ליותר מאחד מהם: "הונחתה עלינו מכה קשה. קרתה לנו טרגדיה איומה. היא צרובה בנו. הצלחנו לבלום אותה במאמץ אדיר. היו כאן גילויי גבורה מדהימים. לא רק של לוחמים. גם של אזרחים. האסון היה יכול להיות כבד בהרבה. אבל הוא כבד מספיק. אנחנו צריכים להבין שזו מלחמת קיום. אם לא נכריע את חמאס, לא נוכל להתקיים כאן. אנחנו מכירים את גודל המשימה ואת גודל השעה. אנחנו מוכנים, נחושים וחדורי מטרה. זוהי המלחמה של דורנו. היינו שבויים בקונספציה שבני דורנו כבר לא ישתתפו במלחמות גדולות. ובכן, טעינו. היינו בטוחים שאם תהיה מלחמה גדולה, היא תהיה בצפון. ובכן, היא בדרום. אנחנו נלחמים ברוע צרוף, לא אנושי, מקפיא דם. רוע חייתי. ואי אפשר להכריע אותו בלי להכנס פנימה ולהשמיד אותו במאורותיו. כגודל הצריבה, כך גודל השעה. שילמנו מחיר כבד, אבל זו שעתנו הגדולה עכשיו. אנחנו חייבים להבהיר לעולם כולו שמי שמעולל את הדבר הזה לעם היהודי, יימחק. ככה פשוט".
המשך: "זה לא יהיה קל, זה לא יהיה קצר. אבל זה יקרה, כי אין לנו אופציה אחרת. יש שעות בגורלה של אומה שהן מכוננות ומעצבות. אנחנו נמצאים עכשיו בשעות האלה. זה רגע מכונן וכל התעצומות שלנו מרוכזות בו. אנחנו הלוחמים של 2023. כל העיניים עלינו ואנחנו נבצע את המשימה, יהיה מחירה אשר יהיה. אי אפשר לסיים את זה בלי הכרעה ברורה והפסקת קיומו של חמאס כארגון שמסכן את ישראל. אחרת, לא תהיה תקומה לעוטף עזה, לא תהיה תקומה לגליל, לא תהיה תקומה לישראל. הכוחות שלנו ערוכים. המוטיבציה בשיא. הגיוס הגיע ל-150%. לכולם יהיה הציוד שהם צריכים. אף אחד לא יחצה גדר בלי אפוד קרמי. חוץ מזה, שיהיה ברור: את המשימה הזו נעשה גם אם הנשק שלנו יהיה מקלות ואבנים. כי אין דרך אחרת. הם באו לשחוט אותנו, הם באו לחלל אותנו כבני אדם וכמדינה, והם צריכים לתת על זה את המחיר".
ישראל עומדת בפני האתגר המורכב בתולדותיה. ב-1948 לא היה לנו מה להפסיד. נלחמו עם הגב לים והפנים לקיר והקמנו מדינה. ב-1967 היה לנו זמן להתכונן ולהכין מהלומה צבאית שנלמדת עד היום בכל האקדמיות הצבאיות. ב-1973 שילמנו את מחיר ההצלחה של אותה מהלומה. היהירות, הזחיחות, ה"אנחנו ואפסנו עוד", "מלכות ישראל השלישית", התפוצצו לנו בפרצוף בהפתעה אסטרטגית. שילמנו, אבל לא למדנו לקח.
50 שנה אחר-כך, אנחנו בתוך פרדוקס. לכאורה, הפכנו למעצמה. טכנולוגית, צבאית, כלכלית. אף מדינה בשכונה שלנו לא מתקרבת לקרסולי היכולות שלנו. על הנייר, כולם חגבים לידנו. הבעיה היא שמדובר בחגבים ארסיים. ואנחנו, כרגיל, התנפחנו. חטא היוהרה, שכרון הכוח, תחושת העליונות היהודית, כל אלה כרסמו ביסודות החשובים ביותר עליהם ניצב הבטחון שלנו. ושוב, בדיוק כמו לפני 50 שנה, המציאות התפוצצה עלינו. מציאות שבה האיום המיידי הנשקף אלינו עכשיו אינו מכיוונה של מעצמה ערבית או איזורית. לא איראן, לא מצרים, לא סוריה, לא ירדן. אלה שפותחים עלינו את שערי הגהינום עכשיו הם שני ארגוני טרור. אחד גדול ושמן, השני קטן ורזה. מהם נפתחת הצרה, שעלולה להפוך בכל רגע לא רק למערכה רב זירתית, אלא גם למלחמה איזורית.
קשה להכיל את סיפורי הזוועה. צריך לפרסם אותם. כולל הסרטונים. את כולם. העולם צריך לראות את זה. העולם חייב להבין שיש לנו עסק עם פראים שחתכו אשה בהריון ושלפו ממנה את העובר, בעודה בחיים. העולם צריך לראות את האב שקפץ על הרימון שהושלך על שני ילדיו הקטנים. את הגופות השרופות, הערופות, הגדועות. אסור להסתיר את האמת הזו, מפלצתית ככל שתהיה. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר ואנחנו נזדקק להרבה מאוד חיטוי בזמן הקרוב.
אבל יחד עם הזוועה, למרות האסון, בצל הטרגדיה, יש גם ממה להתעודד. בהיעדרה של ממשלה, גילינו את עצמנו. את העוצמות שבתוכנו. את מה שקורה לנו כשקמים עלינו לכלותנו. ואת סיפורי הגבורה. עוד רבות ידובר בהם. לוחמים, קצינים, מילואימניקים, אבל בעיקר אזרחים: רבש"צים, קיבוצניקים, הורים, בנות ובנים, אנשים שנלחמו על הבית, לפעמים על הילדים הקטנים שבתוכו. אנשים שמנעו בגופם אסון כבד פי כמה. העובדה שאיבדנו כ-1600 נפשות בפוגרום הזה, ולא 16 אלף או יותר, נזקפת לזכותם. הצבא כמעט לא היה באירוע, באופן מסודר. מי שהיו באירוע, הם אנשים. ונשים.
למחדל שלושה ראשים: מודיעיני, מבצעי ואסטרטגי. המודיעיני, בלתי נתפס. לישראל מודיעין משובח. עד ה-7 באוקטובר הייתי משוכנע שהוא הטוב בעולם. ככל שנאספים הנתונים, כך הולך ומתברר שהקונספציה של "החמאס מורתע" היא תאומה זהה לקונספציה של "הסדיר יבלום" ו"סבירות נמוכה למלחמה" מכיפור 73. הכל היה גלוי, מונח על השולחן, פרוס מולנו. התרגילים, האימונים, ההכנות, ההצהרות. הם לא טרחו להסתיר כלום. זה אנחנו שלא רצינו לראות.
המחדל המבצעי הוא נגזרת של המחדל המודיעיני. הסרת ההתראה ערב שמחת תורה גרמה להורדת סדר הכוחות ואווירת סוף קורס. תוסיפו לזה את ההסתמכות העודפת על טכנולוגיה ותקבלו זירה נטושה לאורך שעות. בשבת, ה-7 באוקטובר 2023, התגשם הסיוט האפל ביותר שיכול להתגשם במדינה כלשהי: עשרות אלפי אזרחים מצאו את עצמם חשופים לגמרי, נלחמים בשיניים ובציפורניים מול אלפי (ההערכה היא כ-2000) מחבלים רוצחים מאומנים, מצויידים, כנראה מסוממים ושטופי שנאה. תרחיש הבלהות הדמיוני ביותר היכה בנו.
בפעם הבאה שמישהו יתפאר ב"מכשול" האימתני שצה"ל בנה סביב הרצועה (7 מיליארד שקל), או במערכות ה"רואה יורה", או ברובוטים כלשהם, או בחיישנים מתוחכמים ככל שיהיו (כל החיישנים קרסו), או במצלמות, או בבלונים, או יגיד ש"החמאס מורתע", צריך לתת לו סטירה. בסוף היום, ובעיקר בתחילתו, אין תחליף ללוחמים. מגפיים על הקרקע. מי שמסתמך על טכנולוגיה, בסוף יגיע לועדת חקירה.
הגענו למחדל האסטרטגי. הוא אבן הראשה של השואה שלנו. בואו נחזור לדצמבר 2008. מבצע "עופרת יצוקה". אהוד אולמרט ראש הממשלה הוא ברווז צולע. הוא כבר התפטר. המדינה בקמפיין בחירות, שיתקיימו בפברואר 2009. באמצע הקמפיין, הגיזרה מתחממת, חמאס וג'יהאד משגרים רקטות רבות וישראל יוצאת להתקפה. "עופרת יצוקה" נפתח במכת פתיחה כואבת ("עופות דורסים") במסגרתה נהרגו פעילי חמאס רבים. צה"ל ביתר את הרצועה ל-3 חלקים, בקלות יחסית. העוצמה שהופעלה היתה אדירה. את מנועי הטנקים של צה"ל שמעו ברחוב הראשי של עזה, עומאר אל-מוכתר. לאלוף הפיקוד קראו יואב גלנט. בכירי חמאס גילחו זקנים. חלקם ברחו במנהרות לסיני, חלק אחר הצטופף מתחת לבית החולים שיפא.
נדרשה עוד דחיפה קלה כדי להכריע את חמאס ולהפיל את שלטונו. אולמרט רצה לתת אותה. "עופרת יצוקה" השלימה את החלק המבצעי הראשון. היו עוד שני שלבים בקנה: "ענן אפור" ו"חורף גשום". אולמרט רצה להמשיך. הוא ירד לפיקוד דרום ופגש את האלוף גלנט יחד עם הרמטכ"ל אשכנזי. הוא שאל את גלנט כמה זמן והרוגים יעלה לטהר את ציר פילדלפי ולטהר את רפיח. גלנט ענה משהו כמו קלי קלות: 48 שעות לפילדלפי, ושלושה שבועות מכסימום לרפיח, עם 75 הרוגים מכסימום. אולמרט החליט לכנס קבינט, לאשר ולצאת לדרך.
כעבור יומיים, בקבינט, גלנט התהפך ושינה גירסה לחלוטין. פילדלפי, הוא אמר, יקח 3 שבועות ואת רפיח, הוא אמר, זה 5 חודשים ו-500 הרוגים. עמוס ידלין, שהיה ראש אמ"ן, השתולל. הוא ידע את האמת. אולמרט היסס ונשבר. המדינה היתה ערב בחירות, הוא כבר התפטר, הוא לא יכול לאשר בקבינט פעולה נגד המלצת אלוף הפיקוד. צה"ל התקפל. ראשי חמאס גידלו בחזרה את זקניהם וחזרו לעזה. ההזדמנות הוחמצה.
באותם ימים בדיוק, התייצב בנימין נתניהו בשערי עזה, כלומר באשקלון, והודיע שאצלו חרפה כזו לא תקרה. כשאני אהיה בשלטון, הבטיח, אני אתן לצה"ל את ההוראה להכנס לעזה, למוטט את שלטון חמאס, לנקות את קן הצרעות ולהחזיר את הבטחון לישראל. הוא אמר את הדברים בעקבות המלצה של היועץ האסטרטגי שלו ישראל בכר (להלן, קונסול ישראל בסן פרנסיסקו), בגלל התחזקותו המדאיגה של אביגדור ליברמן בסקרים (הוא כבר גירד את ה-18 מנדטים). דברי נתניהו בלמו את ליברמן, שסיים בסוף עם 15 מנדטים. נתניהו עצמו הפסיד לקדימה של ציפי לבני (28-27), אבל הרכיב ממשלה.
באותו רגע, החל תור הזהב של חמאס. מיד עם חזרתו לשלטון, החליט נתניהו לעשות את ההיפך המוחלט ממה שהבטיח וגיבש אסטרטגיה של חיזוק החמאס, על חשבון הרשות הפלסטינית. הוא האמין שהפיצול הזה יקל על ישראל להתנהל ולשמור על הסטטוס קוו. ההחלטה הזו לא הוכתבה לו ע"י אף אחד. היא שלו נטו. מלא-מלא. לא רמטכ"לים, לא שרי בטחון, לא ראשי אמ"ן או ראשי שב"כ החליטו אותה. רק ביבי.
אבל למרבה האסון, הוא לא הסתפק, כהרגלו, בדיבורים. הוא עבר גם למעשים. ב-2011, כדי להרגיע את מחאת הקיץ (מחיר הקוטג' והדיור, זוכרים?) הוא שחרר למעלה מ-1100 רוצחים תמורת גלעד שליט. זו היתה זריקת אדרנלין וסטרואידים לחמאס. כל הצמרת הצבאית של חמאס היום, היא משוחררי שליט. החל מיחיא סנוואר בכבודו ובעצמו, דרך סאלח ערורי ורוב בכירי הזרוע הצבאית לדורותיהם. אחד מאדריכלי ההתקפה הנאצית של השבת השחורה, עלי קאצ'י, גם הוא ממשוחררי שליט. עם סנוואר ניהל נתניהו רומן לוהט, כולל התכתבויות בעברית. "קח סיכון מחושב", כתב סנוואר בכתב ידו לנתניהו, במהלך המו"מ על עוד הסדרה בשנת 2018. הכל פורסם, הכל ידוע.
במקביל לחיזוקו הצבאי, פעל נתניהו גם לחיזוקו הכלכלי של חמאס. קונספציית הדולרים במזוודות היא שלו (בהשראת ראש המוסד והמל"ל יוסי כהן). השליח הקטארי שמגיע כל חודש עם מזוודה ובה 30 מיליון דולר, היה בעצם שליח ביביסטי. הוא תמיד ימצא מישהו שישלם במקומו. נתניהו התאהב בתיאוריה שחמאס הוא הנכס שלו ואבו-מאזן האוייב האמיתי, והלך עליה בכל הכוח. הוא הסתפק בסבבי לחימה נרפים, בהם במקום לחתור למגע הוא חתר, למן הרגע הראשון, לחזרה הביתה בלי הכרעה. הוא העביר את הזמן, כדי לפנות מקום לעוד זמן.
לשיא השלילי הוא הגיע ב"צוק איתן", כשהדליף את המצגת של צה"ל על כיבוש עזה לקבינט, באמצע ישיבת קבינט. אז, ההערכה היתה שיהיו 500 הרוגים בכיבוש עזה. נתניהו לא רצה לכבוש את עזה. מספיקה לו הדירה ברחוב עזה. לכן הסתתר מאחורי מספר ההרוגים. כבר אז, הוא בעצם האשים את הצבא. זה לא אני, זה הם. חשוב שתבינו: לא הצבא מחליט. אם הקבינט נותן לצה"ל הוראה לכבוש את עזה, צה"ל יכבוש את עזה. אשם הוא זה שלא נתן את ההוראה.
את נבחרי הציבור שהבינו את האיום ודרשו לסלקו, אפשר לספור על כף יד אחת. אחד מהם הוא חיים רמון, אבל מאז הוא הספיק למכור את נשמתו לשטן. בכיר ממנו הוא אביגדור ליברמן. כשמונה לשר בטחון, החליט ליברמן להעמיד את חמאס בראש סדר העדיפויות. הוא זיהה את הסכנה. נתניהו לא התלהב. ב-2018 התפטר ליברמן מתפקיד שר בטחון. מעשה לא הגיוני, שמעטים עשו לפניו (אלא אם כן נאלצו). הסיבה היתה ברורה וליברמן אמר אותה בנאום הפרישה שלו: צריך להכנס לעזה ולהפיל את שלטון חמאס. צריך לעשות את זה כל עוד זה אפשרי במחיר זול יחסית. אבל נתניהו לא רצה. אז ליברמן הלך הביתה. עכשיו, כשנסיונו של ליברמן (הוא היום הפוליטיקאי המנוסה בישראל, חוץ מנתניהו) וקור הרוח שלו נדרשים בקבינט, נתניהו, בהשראת בני ביתו, מסרב להכניס אותו. כפי שכבר אמרתי כאן פעמים רבות: האיש לא כשיר.
לא מזמן, עתרו כמה ארגוני מחאה לבג"ץ בדרישה לכנס את הקבינט המדיני-בטחוני לדיון בכשירותו של צה"ל. העותרים, מאחים לנשק דרך מפקדים למען בטחון ישראל, עמותת 555 של טייסים גמלאים ורבים נוספים, טענו שנתניהו וממשלתו מתעלמים ממפת הסיכונים הבטחוניים ומהעובדה שכשירותו של צה"ל נפגעת. צריך לקרוא את תגובתו של ריקא בשם יוסי פוקס, שהוא גם "מזכיר הממשלה", כדי להבין לאיזה שאול תחתיות הביא נתניהו את השירות הציבורי: "יודגש, בכל הכבוד הראוי", כתב פוקס, "כי היומרה שלהם לקבוע על סמך כותרות בתקשורת, קביעות כלשהן באשר לכשירות הצבא למלחמה או בעניין הגדרת המצב כמצב חירום, תמוהה עד מאוד ואוי לנו אם מערכת הבטחון של המדינה תתנהל לפי מכתבי "מיצוי הליכים" מסוג זה".
אוי לה למערכת הבטחון, או לכל מערכת שהיא, להתנהל על פי הנחיותיהם של אוסף הכלומניקים בהם ריפד נתניהו את המערכות החיוניות והרגישות ביותר במדינה, מאז חזר לשלטון. אין תחום שלא נפגע. התוצאות מתגלות עכשיו במלוא קלונן: ימים של משבר בטחוני חסר תקדים ואין מענה לכלום. אין מדינה. אין היערכות. אין כתובת. אין מנהל. אין מתכלל. אין מטה של כלום.
קחו ותשוו: היועץ לבטחון לאומי של בנט-לפיד היה דר' אייל חולתא. בכיר במוסד. קיבל פרס בטחון ישראל. רב עלילות ונסיון לאורך עשרות שנים במערכת. היועץ לבטחון לאומי הנוכחי הוא צחי הנגבי. אחרי שנכשל בפוליטיקה, הופקד בידיו הבטחון הלאומי. את שר החוץ יאיר לפיד, החליף ליצן בשם אלי כהן. האיש צייץ השבוע כמה ציוצים מביכים במיוחד, באחד מהם הבטיח ש"נשחט" את אויבינו, אחר-כך מחק ושינה ל"נחסל", ואחר-כך מחק לגמרי.
מי שהיתה שגרירת ההסברה הנודדת הקודמת שלנו, היא נועה תשבי. חיית אינסטגרם ותקשורת, עם אנגלית משובחת וכריזמה הוליוודית ששרפה את הרשתות. מיד עם כניסתה של ממשלת נתניהו, תשבי הוחלפה (היא היתה מתנדבת, כן?). החליפה אותה, פחות או יותר, גלית דיסטל. שר התקשורת הקודם היה יועז הנדל, קצין בשייטת 13, שמאז תחילת המשבר גוייס והוא על מדים. החליף אותו בריון מופרע למחצה בשם שלמה קרעי. הוא נשאל השבוע, בראיון לגל"ץ, אם הוא חושב שהממשלה צריכה להתנצל. "על מה?", ענה. אחר כך אמר את צרור ההזיות הזה: "חמאס לא ביצעו את המתקפה הזאת מתוך עוצמה. המחבלים נכנסו עם טוסטוסים ועגלה עם חמור. ראש הממשלה השמיד אותם פעם אחר פעם".
כן, אני נשבע לכם שהוא אמר את זה. הוא כנראה לא איתנו.
הוא עוד בהדחת יו"ר הדואר מישאל וקנין וברפורמה הצפון קוריאנית בתקשורת. לא עדכנו אותו שחמאס ביצע את המתקפה מתוך עוצמה, שנבעה מהחולשה שלנו. שחמאס החדיר ארצה אלפי מחבלים על אופנועים וכלי רכב 4 על 4, חמושים מכף רגל ועד ראש במיטב כלי הנשק והתחמושת, היו להם מערכות קשר חסויות שלא אותרו ע"י המודיעין שלנו, היו להם מפות מדוייקות, הם היו מתוכננים לפרטי פרטים והיו להם מטענים ורימונים וטילים וקלצ'ניקובים והכי חמור, הרבה מאוד מודיעין. הם תקפו את כל בסיסי צה"ל, חלק מהם נכבשו. הם טבחו בלוחמים. הם שחטו את האזרחים, הנשים, הילדים. אבל מבחינת קרעי, "ראש הממשלה השמיד אותם פעם אחרי פעם". והאיש הזה שר בישראל. ממשיך להסתובב בינינו.
אני סומך על מערכת הבטחון שתפיק את הלקחים הנדרשים אחרי שנצא מהמלחמה הזו. כל ראשיה (רמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש שב"כ) כבר הפקידו מכתבי התפטרות מושהים ולקחו אחריות מלאה. אני פחות סומך על המערכות האזרחיות. הן נרקבו לגמרי. למזלנו, תנופת ההרס של הממשלה הנוכחית, שפשוט עלתה על מה שנשאר מהשירות הציבורי עם בולדוזרים, נבלמה בעקבות השואה. ועדיין, לא נשארה כאן אבן על אבן.
הסיפורים שמגיעים מהשטח מדהימים. לחשוב שעל כל האופרציה מופקד יוסי שלי, האיש שאפילו יבלית לא תצמח במקום בו דרך, מעוררת צמרמורת. לאחד הדיונים בבסיס "שורה", בו מתבצעת המלאכה המחרידה של זיהוי הגופות, הוא הגיע במצב רוח מרומם. פיזר בדיחות, קשקש קשקושים והלך אחרי 20 דקות. קצין משטרה בדרגת תת ניצב שישב שם, נשם לרווחה ואמר לנוכחים "טוב, אפשר להתחיל לעבוד סוף סוף".
לתוך הוואקום הזה נשאב עם ישראל במיטבו וגדולתו. מעל כל זה, פורחים ארגוני המחאה השונים. "אחים לנשק", ההייטקיסטים, הפסיכולוגים, הרופאים, כולם. המצב תפס את ארגוני המחאה בכוננות עליונה, כי הם היו בתוך המאבק. מאורגנים עם תשתית לוגיסטית, מימונית, אופרטיבית, עם מתנדבים מחוייבים, קבוצות מאורגנות וממושמעות, אמצעי קשר, אבל גם נכסים "רכים" יותר וחשובים לא פחות: פטריוטיות אינסופית ואמון הדדי בין החברים. זה מה שאיפשר את התגובה המיידית לאסון. החבר'ה נורו לתוך הקטסטרופה כאילו מלועו של תותח. תוך דקות היו 15 אלף מתנדבים של "האחים לנשק" פרוסים בשטח. בשבת, החל מהצהריים, הם הגיעו עם ג'יפים ונשקים אישיים לעוטף וחילצו משם, בימים הבאים, תחזיקו חזק, 2500 אזרחים. באין מדינה, יש עם.
ומה חושבים בסביבתו של ראש הממשלה? טוב ששאלתם. אני יודע שקשה להאמין (או שבעצם לא), אבל אין לנתניהו או לרעייתו אפילו בדל של הכרה באחריות כלשהי. ההיפך הגמור. הנה דברים שאומר צחי ברוורמן לכל מי שמוכן לשמוע: "הרמטכ"ל לא מתפקד, הצבא לא מתפקד, ראש אמ"ן לא מתפקד". נתניהו עצמו מטיל אחריות על כולם, חוץ מעל עצמו. "לקח לצבא כמה ימים להתאפס", הוא מקונן. בסביבתו הקרובה מזכירים שמות נוספים. הגיעו עד אלוף אליעזר טולדאנו. למה? כי הוא היה אלוף פיקוד דרום הקודם והוא אחראי לקונספציה (ברור שלא. מי שאחראי זה נתניהו). קשה להטיל את האשמה על מחליפו, אלוף ירון פינקלמן, שנכנס לתפקיד לפני כמה חודשים בלבד.
ההתנהלות בסביבת נתניהו מזכירה את ימי פומפאי האחרונים, למעט העובדה שאני מעריך שהחבר'ה בפומפאי היו פחות ירודים מגמדי הגינה הפזורים בלשכה. במקום לתקוף, סוף סוף, את חמאס, מובילה לשכת נתניהו, בניצוחו של המצביא צחי ברוורמן, מתקפה על שר הבטחון גלנט. למה? כי הם עוד לא שכחו לו את הנאום ההוא במרץ, בו שיגר את האזהרה האסטרטגית, ממנה התעלמו. אנחנו בתוך מלחמה, וגלנט צריך לפרוץ את דרכו לתוך לשכת ראש הממשלה, ראש המטה שלו צריך להגיע כמעט לתגרת ידיים כדי לחבר את הבוס לראש הממשלה. לפעמים זה פוגע באישור מבצעים כשיש חלון הזדמנויות צר, שנסגר. זה משגע גם את הצבא. אי אפשר לנהל ככה מלחמה.
במה הם מתעסקים? בלדאוג שנתניהו יהיה הראשון שילחץ את ידו של הנשיא ביידן, למרות שעל פי כללי הפרוטוקול זה צריך להיות הנשיא הרצוג. התמונה בה נתניהו מחזיק את הרצוג בידו כדי להקדימו מול ביידן חרכה את הרשתות. ניסיתי לברר מה היה שם. נאמר לי שלשכת נתניהו ביקשה מראש מהנשיא לוותר על זכות הראשונים שלו. הנשיא ויתר, אלא מה. וזה אחרי הסקופ המטלטל אותו שידר סקופר הבית, יעקב ברדוגו, באחד משידורי התעמולה של הערוץ הצפון קוריאני: "הנשיא ביידן התייעץ לפני יומיים עם נתניהו אם כדאי לבוא לבקר בישראל", גילה ברדוגו, והביט סביב לוודא שהפוליצר בדרך.
חוץ מזה הם גם יצאו על אלוף רוני נומה, שמישהו ניסה למנות לתפקיד ראש מנהלת שיקום העוטף. אני מודה שהפעם הם צדקו: המינוי של נומה הוא מתבקש, הגיוני, נכון, מקצועי. האיש הנכון בזמן הנכון. אז חייבים לטרפד אותו, כי הממשלה הזו עושה הכל הפוך. למה הוא טורפד? כי הם נזכרו שנומה היה בהפגנה בקפלן. נומה, זה שהוטל עליו להוציא את בני ברק מהקורונה ועשה את זה במהירות וביעילות. אחד האלופים המצטיינים של צה"ל. הוא פשוט לא בא להם טוב בעיניים, לאפסים האלה.
מה עוד? משה גפני. האיש שכינס את ועדת הכספים לאורך כל הפגרה, כל שבוע, כדי להמשיך לתדלק את רכבת הכסף האינסופית למגזרים ולסקטורים הלא יצרניים. 14 מיליארד שקל (ארבעה עשר מיליארד) הועברו שם לחרדים יותר או פחות. אלא שמאז פרוץ המלחמה, הוא לא נקף אצבע. ועדת הכספים כונסה 3 פעמים, מתוכן פעמיים לישיבה טקסית בלי החלטות. השלישית היתה לחדש את ערבות המדינה לחברות התעופה. זהו. לא העברת כספים למפונים, לא שיקום העוטף, לא מענה לצרכים, טיפול בפתרונות דיור, פיצוי כל הנפגעים מהמצב הכלכלי בעוטף. כלום. זה מעניין את סבתו. רק בעקבות הלחץ הציבורי נעתר האיש שהופקד על הכסף שלנו והחל לזוז.
ישנו גם יריב לוין. כן, הוא עוד כאן איתנו. הוא ממשיך לסרב לכנס את הוועדה למינוי שופטים. למרות המצוקה. למרות העובדה שהמלחמה העלתה מאוד את הביקוש והלחץ על מערכת המשפט. תביעות, פיצויים, בירורים שונים. המחסור בשופטים הולך ומתגבר. המערכת משוועת למינויים. אבל יריב לוין, שנתקע במלחמה הקודמת, ממשיך לסרב. ואין מי שיגש אליו ויסביר לו שזמנו עבר.
עוד תעלול, ירוד במיוחד, נרשם במהלך המפגש של נתניהו עם משפחות החטופים. גם שם הוא ניסה לבצע "הפרד ומשול". אין בעולם מקום חסין מהתעלולים הנכלוליים האלה, כשמדובר בנתניהו. נזכרתי באסון השריפה בכרמל. איך זיהו אנשי נתניהו מאיפה עלולה להיפתח עליהם הצרה: שני הניצבים, חיים קליין וזאב אבן-חן (שבתו, טופז, נספתה באסון), ואלמנתו של תנ"צ ליאור בוקר, נאווה בוקר. מהשלושה, הם הבינו שפגיעתה של בוקר עלולה להיות הקשה יותר. היא כבר התחילה להתראיין נגדם. אז הגברת נתניהו לקחה את עצמה, ואת פמלייתה, ונסעה לביתה של בוקר. הן ישבו שם ארוכות. בסיומה של הפגישה, עברה בוקר ממחנה המשפחות הזועמות, למחנה משפחת נתניהו. זה נגמר בכנסת. כך הם פועלים גם עכשיו. בלי בושה.
בנאום בכנס של המכון למחקרי בטחון לאומי במאי 2021, אמר גדי איזנקוט את הדברים האלה: "נדרשת אסטרטגיה ומדיניות שונה בזירה הפלסטינית כולה, אסטרטגיה שרואה בחמאס אויב מר שצריך להביס אותו ושרואה ברשות הפלסטינית פרטנר מורכב". מאז, הספיק איזנקוט לשגר עוד אזהרות אסטרטגיות רבות. חלק מהן מפורשות. חלק כתובות. אבל לא היתה לו כתובת. ממשלת ה"ימין על מלא" התמלאה בעיקר בעצמה, התנפחה, התרוממה, התעופפה והתפוצצה.
הנה דברים שנתניהו עצמו אמר בעדותו בפני ועדת וינוגרד, שבדקה את מלחמת לבנון השניה: "האחריות של הקברניט היא של ראש הממשלה, ההחלטות המרכזיות על שינוי המדיניות באו ממני כראש הממשלה, כי ראיתי את אחריותי להיות גורם פעיל ולא סביל, מנחה מדיניות. תפקידו של שר הביטחון הוא משני. תפקידה של מערכת הביטחון הוא משני. לפי דעתי, האחריות על ביטחון מדינת ישראל היא של הקברניט המופקד, ראש הממשלה. אתה נבחר על מנת לדאוג לביטחון של המדינה, ואתה צריך להיות פעיל בהנחיית התפישות בין המלחמות וגם תוך כדי המלחמות"
כפי שאני ראיתי את תפקידי, ראש הממשלה הוא זה שצריך לעבד את האסטרטגיה הכוללת. זה לא דבר של פקידות או אחרים. האחריות לביטחון המדינה, לביטחון הלאומי שלנו, היא בידיים של ראש הממשלה. אתה מקבל את הפיקדון. הפיקדון הוא המדינה, ורווחתה, אבל בסופו של דבר, לפני כל דבר אחר, אתה חייב להיות גורם אקטיבי. האם יש לך אג'נדה? אתה חייב לבוא עם אג'נדה. בשביל מה אתה שם? אתה מנהיג ולא מונהג".
את הדברים האלה הוא אמר כדי לרסק את ראש הממשלה המכהן אהוד אולמרט, ולתפוס את מקומו. במקביל, הוא הפעיל את מחאת המילואימניקים, הזרים לה כסף רב והגדיל את הלחץ הציבורי על אולמרט. זה הצליח. אולמרט התרסק והתפטר בלחץ החקירות נגדו. נתניהו תפס את מקומו. ואחרי שהצליח לרסק את אולמרט, הוא ריסק את המדינה. זו ההתמחות שלו. יצחק שמיר הגדיר אותו כ"מלאך חבלה", אבל אז עוד לא ידענו כמה הוא צודק.