מרסלו וסר רפתן כבר 40 שנה ברפת בקיבוץ נירים שבעוטף עזה. הוא ידע מבצעים רבים, פצמ"רים וקאסמים, אבל מהשבת לפני כשבועיים הוא עוד מנסה להתאושש: "זה הסבב הכי קשה שהיה לי, מעולם לא היתה לי הרגשה רעה כמו שיש לי עכשיו. באירוע הזה תחושת הביטחון נפגעה לגמרי, התחושה היא שאם הם נכנסו פעם אחרת למה שלא יכנסו גם מחר".
הקיבוץ נירים שהיה עד לא מזמן שוקק חיים, מלא בתינוקות, ילדים, מבוגרים, נשים וגברים, נותר עזוב ונטוש לגמרי. רק תרנגולי ההודו, שברחו מהלול המופגז בעין השלושה, מסתובבים פה ללא חשש, והמון חיילים שמאבטחים את הקיבוץ ללא הפסקה, שלא יגרם לו עוד נזק.
"לפני 40 שנה כשעלינו לארץ רצינו להגיע לקיבוצים על הגבול", מספר מרסלו. "כשהגעתי לקיבוץ הכריחו אותי לעבוד ברפת בהצבעת חברים, היום אני לא מסוגל לעזוב את המקום הזה - הרפת היא הבית שלי. אין לי לאן ללכת גם כשאין כאן אף אחד".
בשבת הארורה נפל קסאם ברפת ומרסלו רץ לבדוק מה שלום הפרות שלו. "מתו לי 9 פרות מהפיצוץ, ישר הלכתי לראות מה איתן", הוא סיפר, "הגעתי לרפת ואז אמרו לי שיש צרורי יריות בכל הקיבוץ. לא הבנתי עד הסוף מה קורה אבל השארתי את הפרות ככה וברחתי לממ"ד. פספסו אותי בדקה" אומר ברסלו בצחוק כואב, "כיבינו מהר את המזגן והאורות כדי שלא ידעו שאנחנו בבית, 11 שעות חיכינו לצבא שיחלצו אותנו".
כעת, הקיבוצים שמסביב עוזרים אחד לשני להמשיך את חיי המשק, הסיפורים על הרפתנים שנותרו מאחור לא מפסיקים להגיע. "רפתן בכיסופים הלך להאכיל את הפרות שלו לפני שבוע וירו בו מחבלים כי השטח עדיין לא נקי. במבצעים הקודמים ידענו להיכנס לממ"ד, היום לא ברור מאיפה זה יגיע או מתי, וגם אין לי איך להתכונן ולהגן על עצמי", סיפר מרסלו.
מאגר המתנדבים לעזרה בקיבוצים שנפגעו עצום. כרגע ישנם 800 מתנדבים שמחכים שיקראו להם לחלוב, כולם עם רקע בחליבה שיכולים לעזור. חלקם עזבו את העבודה הקבועה ובאו לעזור. מרסלו מחבק אותם ואוהב אותם אבל גם מחושב ליום שאחרי. "ברגע שהמתנדבים יעזבו - מי ירצה לעבוד פה? לא היו בתים ריקים בנירים. מי יבוא עכשיו?", הוא שאל.
מתנדבת אחת ברפת בכיסופים היא יהל ממושב הושעיה בצפון, שלדבריה, הרגישה שהיא שחייבת לעזור. "אני בת של רפתנים אז אני מבינה את החשיבות" היא סיפרה, "מבחינתי אילו המילואים שלי. נשארו מעט מאוד אנשים בקיבוץ וצריך צריך להחיות פה, אי אפשר לתת לדברים כאלה ליפול. צריך להראות פה נוכחות של עשייה. זה מקום כל כך פסטורלי והכל פה נטוש. התושבים פה חוו טראומה קשה והם צריכים לנוח, אנחנו שומרים על המשק בשבילם".
מרסלו מספר שבמבצעים הפרות מפילות יותר את העגלים שלהן, ולכן כל המלטה בימים האלו זה עולם ומלואו. מרסלו מספר שכשפרה ממליטה עגל בביטחה, חוזר לו החיוך לפנים. "הילדים שלי גדלו פה ומכירים את הרפת טוב מאוד, גם במבצעים קודמים הם ידעו להתכופף על הרצפה של הרפת עם האוכל של הפרות כשיש אזעקות. היום הבן שלי אמר לי שהוא לא יבוא לפה יותר, אם אני רוצה לראות אותו אני צריך לצאת מעוטף עזה", סיפר.
למרסלו בטן מלאה על התנהלות הממשלה ביחס לתושבים: "ההתנהגות של המדינה מבחינת המפונים היא על הפנים, אנחנו לא מקבלים שום מענה על מה שנהרס לנו. איך נבנה בית מאלף שקלים של פיצויים שורצים לתת לנו? לא ראו אותנו שנים, אנחנו בפריפריה מרוסקים כבר שנים". מרסלו סיכם את דבריו ואמר כי "אני מקווה שכמות הקורבנות שנגבתה מאיתנו תאחד אותנו כעם ונוכל לצמוח ממה שקרה פה. נירים לא יחזור להיות לעולם מה שהוא היה, אבל הוא יחזור".