בשעות הקשות שבהן אנשי קיבוץ בארי היו שרויים בתוך תופת ובמאבק על חייהם, היו לצדם גם 27 אזרחים זרים שהוכיחו גבורה עילאית. מדובר במטפלות ומטפלים סיעודיים מסרי-לנקה, הפיליפינים והודו שגרים בקיבוץ וסועדים בו קשישים שזקוקים לליווי ותמיכה. במשך יותר מ-12 שעות הם נלחמו על חייהם ועל חיי המטופלים שלהם. שניים מאותם עובדים נרצחו, שניים עדיין נעדרים ואחד מהם נפצע ומאושפז בבית חולים.
ענבר איזק, מרכזת תחום הסיעוד בבארי, נמצאת לאורך כל השנה בקשר קבוע עם צוות העובדים הסיעודיים ועם המטופלים שלהם. "זו משפחה. אנחנו קהילה בתוך קהילת בארי; נפגשים, אוכלים ארוחות משותפות, חוגגים וביחד עם זאת גם בקשרים עם הקהילה הגדולה יותר, של הקיבוץ. בחנוכה, למשל, יש לנו מסורת - העובדות הזרות ואני עושות ריקוד במסיבה של בארי".
באותה שבת ארורה ב-7 באוקטובר, ענבר הייתה מחוץ לבארי. זמן קצר אחרי שהחלו להגיע החדשות מהקיבוץ, היא הבינה שהפעם לא מדובר באירוע ביטחוני שאליהם הורגלו בשנים האחרונות. בקבוצת הווטסאפ המשותפת לה ולכל העובדים הסיעודיים, היא הנחתה אותם להיכנס לממ"דים ביחד עם המטופלים. "אף אחד עדיין לא הבין שמדובר באירוע בסדר גודל כזה גדול. בקבוצות ווטסאפ נוספות שבהן אני נמצאת התחיל לעבור מידע שיש פה משהו מאד גדול ורציני".
ההודעות בין ענבר לעובדים הלכו ותכפו, הן בקבוצה המשותפת והן בהתכתבויות אישיות. "צריך להבין שגם בחיי היום-יום המציאות היא מציאות מורכבת. מטופלים עם מגבלות פיזיות או מנטליות ופה פתאום נוסף מאבק קיומי-הישרדותי. כל עובד ועובדת היו צריכים להגן גם על עצמם וגם על המטופל שלהם", אמרה. תמיכה משמעותית הגישה באותן שעות גם רחלי בנאקוט, בשגרה מנהלת בריאות ורווחה בבארי ובעתות חרום מנהלת צוות החירות היישובי (צח"י). מתוך הממ"ד בביתה היא ניהלה את כל האירוע העצום הזה שהשתולל בקיבוץ, שכלל גם עזרה לצוות העובדים והמטופלים של ענבר. באותו זמן אחיה של רחלי, אריק קראוניק, רכז הביטחון של היישוב, נהרג בקרב עם המחבלים.
בכל אחד מתוך 27 הבתים היה סיפור גבורה של מטפל או מטפלת. בתחילה התקשו חלק מהמטפלים לשכנע את המטופל שהכרחי להיכנס לממ"ד. אחר כך, בתוך הממ"דים, החלו להתמודד עם עשן מחניק שחדר פנימה ובחלק מהדירות הממ"ד נפרץ על ידי המחבלים. "הסברתי להם שיעשו הכול כדי להישאר בממ"ד, כי בחוץ מחכים מחבלים שיירו בהם. כתבתי להם לשים סמרטוט רטוב מתחת לדלת כדי לחסום את חדירת העשן. בחלק מהמקרים, הנחיתי אותם לפתוח את החלון, כשהם אמרו שהמחבלים התרחקו.
"אז הם נשמו קצת אוויר וסגרו את החלון בחזרה", המשיכה ענבר ושחזרה. "לפעמים היו כאלה שהתחילו לבכות, אמרו שהם חוששים לגורל המטופל שלהם. ניסיתי להחזיק אותם בתוך הממ"ד ולהרגיע אותם. אלו היו שעות שקשה לתאר. העובדים המדהימים האלה נמצאים במדינה זרה, נקלעו לתוך אירוע נוראי והיו צריכים להיאבק על חייהם ובאותו זמן על חיי המטופלים שלהם. היו מקרים שהם נאבקו להחזיק את הדלת סגורה ולהשגיח שהאדם שהם שומרים עליו בסדר. זו מציאות בלתי אפשרית. הם ממש נלחמו על המבוגרים כאילו הם נלחמים עבור ההורים שלהם".
בחלק מהבתים המאבקים הוכרעו והסתיימו באסונות: המטפל פול (42) והמטפלת גרייס (44), שניהם מהפיליפינים, נרצחו. אנולה (בת 49) וסוג'ית (48), שניהם מסרי לנקה, מוגדרים כנעדרים. ג'ואי, בן 35 מהפיליפינים, נפצע ומאושפז בבית החולים איכילוב. שניים מהמטופלים - סמי קידר וחיים זוהר - נרצחו. אחד החברים נחטף אחרי שהמחבלים פרצו לממ"ד, כפתו את המטפלת שלו והסירו ממנה את התכשיטים שלה. היא ניצלה רק משום שלא היה עוד מקום על המכונית שאליה ביקשו להעלות אותה. היא הושלכה לארץ כשסביבה מטחי ירי ובנס ניצלה ממוות. כל אותו זמן התחננו המטפלים לחילוץ וביקשו לדעת מתי כבר יגיעו כוחות הצבא. "בהתחלה היה ברור שעוד מעט הצבא מגיע לבארי, אבל ככל שהזמן עבר והתופת נמשכה, ניסיתי לתת להם תקווה ולבקש מהם שיחזיקו מעמד, למרות שהבנתי כבר שאף אחד לא מגיע לעזור. זה היה חוסר אונים מוחלט", סיפרה ענבר.
מאז שחולצו נמצאים הניצולים במלון בים המלח. את המטפלות והמטפלים עוטף צוות של חברים וחברות מבארי שתומך בהם. "פול עמד להיות אבא וכל כך שמחתי בשבילו", סיפרה ענבר. "הוא התרגש וחיכה ליום הזה. הוא ואשתו תכננו לנסוע אחרי הלידה לחופשה. פול ייקבר בארצו, הפיליפינים".
עכשיו היא עסוקה בתמיכה בניצולים - המטפלים והמטפלים - ומנסה למצוא דיור מוגן למי שזקוק לכך, ובתוך כל זה מבקשת רגע לעצור ולספר את סיפור הגבורה של המטפלים והמטפלות. "הסיפור הזה הוא סיפור הירואי של אנשים מדהימים וכולם צריכים לשמוע עליו", אמרה.