המונים הגיעו ללוות את חמשת בני משפחת קוץ, שנרצחו יחד בטבח בכפר עזה ב-7 באוקטובר בידי מחבלים, בדרכם האחרונה בבית העלמין בגן יבנה. סיפורם של החמישה - ההורים אביב וליבנת, בתם החיילת רותם והנערים יונתן ויפתח - עורר הדים ברחבי העולם.
לכל העדכונים על המלחמה
המשפחה כולה נמחקה בטבח. האב אביב היה סמנכ"ל בחברת הייעוץ אביב, והאם לבנת עבדה כגרפיקאית. בתם הבכורה, רותם קוץ בת ה-18, הייתה מפקדת כיתת טירונים בבה"ד 7 של חיל התקשוב. יונתן, תלמיד בכיתה י"א, ויפתח, תלמיד כיתה ט', היו שניהם חניכים בכפר הירוק. שניהם גם שיחקו באקדמיית הכדורסל של הפועל תל אביב. בשל הקשר עם קבוצת הכדורסל, רבים הגיעו להלוויה כשהם לבושים בחולצה אדומה, לבקשת המשפחה.
עשרות בני אדם נרצחו בטבח בכפר עזה, רבים מהם ילדים. חלק מתושבי המקום עדיין נעדרים, ואחרים זוהו כחטופים.
אל"מ שלומי קדם, מפקד הבסיס שבו שירתה רותם קוץ, ספד לה. "רותם היקרה אני ניצב כאן היום ביחד עם משפחה וחברים כדי לחלוק לך כבוד אחרון. רותם הייתה מפקדת מיוחדת ותמיד הציבה לעצמה את הערכים. תוך כדי שליחות ונאמנות, חבריה של רותם צפו לה עתיד גדול. רותם הייתה חברותית מלאת אנרגיות ושמחת חברים. מי שהכיר אותה מספר שזכה ממנה לחברות אמת", אמר.
"רותם ומשפחתה נלקחו בטרם עת בטבח חסר רחמים שבוצע על ידי מרצחים אכזריים. סוף טראגי למשפחה מדהימה לנצח ישארו חקוקים בליבנו", הוסיף. "אין בפי מילים שיכולות לנחם, אך כן ביכולתי לציין בפניכם כמה אנו מעריכים ומעריצים את רותם. כולנו מרכינים ראש ומחבקים אתכם. רותם, בעודנו כאן, כוחות רבים של צה"ל ערוכים להכניע את חמאס, אני מבטיח לך אנו ננצח".
מטעם המשפחה ספדו האח והאחות של האם לבנת, זיו ועדי. "איך אפשר לקבור חמש נפשות טהורות? איך אפשר לקבור את יפתח עם תלתלי הזהב, עם נפש עדינה? איך אפשר לקבור את יונתן, מושא להערצה לכולם? אמרתי לך תמיד שלא מאוחר להחליף קבוצה, עכשיו מאוחר מדי. איך אפשר לקבור את רותם שהכניסה אור ושמחה? כולנו גאים בך. איך אפשר לקבור את אביב? תמיד היית אב למופת, עד קצה המדינה רדפת אחר ילדיך לצלם ולהיות, היית שם עד לרגע האחרון והגנת על ילדיך. איך אפשר לקבור את לבנת? ליב, כל פעם שסיפרת שאני אחיך הייתי מנופח מגאווה. הזמנת אותנו לשבת הארורה הזאת לקיבוץ", אמר זיו.
"אתמול הילדים ביקשו ממני לשיר 'יש לי ציפור קטנה בלב'. משפחה יקרה, יש לי עכשיו חמש ציפורים בלב", הוסיף.
יעל נציגי פנימית הכפר הירוק: "יונתי שלי ראית איך במקום לרקוד בחתונה שלי אנחנו נפגשים פה. להיות מדריכה בפנימייה זה להיות אמא ואבא של 42 נערים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. יונתי שלי אני לא יודעת איך להגדיר אותי עכשיו. מי ינחם אותי. בשנתיים האחרונות העברנו יותר זמן ביחד ממה שהעברת עם המשפחה. איך לפני שנה נכנסת לחדר וביקשת לדבר על הלחץ מאימונים ובסוף השיחה אמרת אל תספרי שבכיתי אני מבטיחה לא לספר. אין לי איך להתפרק כי יש עוד 41 נערים שצריכים אותי. יונתי שלי, תמיד תהיה חלק חסר עמוק וכואב כל כך. אני רוצה לעשות לך כיבוי אורות אחרון".
"אהובים יקרים, איך כותבים הספד אני מנסה לחבר מילים, לדמיין אתכם, לשמוע את הצחוק המתגלגל שלכם", אמרה עדי, אחותה של האם לבנת. "אני לא מצליחה לעכל את גודל הכאב. לימדתם אותי ואותנו מהי משפחה שעושה הכל למען השני. לבנת ואביב, גידלתם ילדים שחשבו אחרת, שהיו מלאי אהבה, שידעו שיש להם הורים שיעשו הכל למענם. אחותי, לבנתי שלי, האור בחיי כפי שהיית אומרת, אני משננת מדי יום את המילים שלך. את תחסרי לי בכל רגע. אני פשוט מתגעגעת אלייך ואת חסרה לי ככ אני אוהבת אתכם כל כך".
גם שרון, אחותו של האב אביב, ספדה לבני המשפחה. "אביבי שלי אהוב ליבי. היה לי את האח הכי טוב שיכולתי לבקש. גדלנו בקיבוץ בימים של פשטות ושמחה. מרחבים ושדות פתוחים. הקיבוץ היה לנו לעולם הגדול, ואתה היית ילד של אור ושיער זהוב. איזה אח היית לי. לימדת אותי את כל סודות הצילום, הכרת לי את המוזיקה שאהבת לשמוע. דאגת לי תמיד ושמרת עליי. כולם אהבו אותך. ידעת לדבר עם כל אחד במילים שלו. תמיד צחקנו שההליכה שלך על מדרכות הקיבוץ לוקחת שעות, כי שוחחת עם כולם. היית אב מסור, קם מוקדם בבוקר להכין לילדים ארוחות. לא התפלאנו שמצאו אותך מחבק את כולם, כי אהבת את כולם עד בלי די. היית דוד מקסים ואוהב", אמרה.
"לבנתי. אהובה וטובת לב. תודה שלימדת אותי איך להעז ולנסות. תודה על הנדיבות. הספקת כל כך הרבה. בשבוע הבא היית אמורה לחגוג יום הולדת 50. שאלתי מה תרצי למתנה - אמרת שלא תרצי מתנה, אלא שכל אחד יתנדב שעה אחת ביום. והנה הבקשה שלך יוצאת לאור - תעשו מעשה אחד טוב של חסד", הוסיפה. "לא יהיו יותר פגישות משפחתיות צוהלות. ולא תהיו יותר. כל אדם הוא עולם ומלואו ואתם הייתם כל עולמנו. הלב שלנו שבור ואין לנו נחמה".
בני, אבא של אביב, הצטרף להספדים. "מאיפה מתחילים להספיד ולדבר על חמישה בני המשפחה היקרים ביותר. את מי לבכות קודם? איך אפשר? את הנערים התמירים או אולי את היפה שלנו? ואולי נבכה על לבנת האמא שמגנה על ילדיה? וליבי ונפשי מבכים את הילד הבכור שלי, אביב, שכולו לב זהב. ומול החמישה האלה עולה בי המשפט האיום: אהוביי, מי יתן מותי תחתיהם".
הסבתא תמר, אמו של אביב, ספדה גם היא. "משפחה אהובה שלנו. לא פיללתי שאצטרך להספיד אתכם", אמרה. "אביב, נולדת בצבעי אביב ערב ליל הסדר 1970. היינו הורים מאשרים אתה גדל מול עינינו. במקום עלים היו לך ידי זהב. בית חלומותיכם שיחד תכננתם עומד ריק, מיותם, משקיף על הגדר, אל הבתים שמנגד שם גדלו מפלצות אל רצועת השחור והרוע.בשבת אחת, במקום שהיה ביתכם, נגדעו חייכם. ואתה הספקת לחבק את כולם, עטפת אותם, אולי להגן. הפעם לא הספקת, ואנחנו נותרנו בוכים ומיותמים".
אורית בראון, נציגת קהילת כפר עזה, ספדה ואמרה כי "אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר - ועל הגדולים בכלל לא, כך כתב יהודה עמיחי לאחר מלחמת העצמאות. אביב, שמעתי רבים מותיקי הקיבוץ על ההתגייסות לכל משימה בקיבוץ. אביב ,שהחיוך שלו הקסים את כולם גם על מי שכעס על תעלוליו. אביב הביא את לבנת לכפר עזה. לבנת לא פסקה מלחלום ולבצע חלומות חדשים. כלום לא היה יכול לעצור אותה. אביב יזם את מיזם עפיפוני השלום, ומשמי העפיפונים של אביב הגיעו רוצחים אכזריים לבתי הקיבוץ. הרוע הזה לא יוכל לקחת את האהבה שלנו אליכם. אין לי מילות נחמה".
קובי בן משה, מנהלו של האב אביב, אמר: "כשהתחלתי לכתוב הספד למשפחת קוץ לא הייתי מסוגל לשאת את הכותרת הזאת. חמש נשמות המורכבות מדברים טובים - אי אפשר לשאת את המוות הזה. סירבנו להאמין. חמישה בני משפחה יפה כזאת, זה לא ייתפס. את תת חיות האדם שבאו לרצוח אתכם לא עניין שארגנת פעילויות למען שכנות טובה. לא עניין שמי שגר שם מחפש דו קיום. עניין אותם רק לרצוח ישראלים. אביב יקירי, אהבתי ואוהב אותך תמיד".
1,300 בני אדם נרצחו ו-4,000 נפצעו במלחמה ובהסלמה בצפון. אלפי מחבלים חדרו מהרצועה לשטח ישראל במתקפה משולבת וטבחו באזרחים וחיילים בשורה ארוכה של יישובים ובסיסים בדרום הארץ, ובכמה מקומות נחשפו מעשי זוועה ואלימות מזעזעת כלפי הקורבנות. בין היתר, המחבלים רצחו יותר מ-250 בליינים בפסטיבל מוזיקה שנערך ברעים, הציתו בתים בכמה קיבוצים בעוטף עזה על יושביהם, והוציאו להורג אנשים מבוגרים, נשים וילדים. דובר צה"ל עדכן 199 משפחות שיקיריהן נחטפו לעזה.