ראשון הגיע שר החוץ, טוני בלינקן. אחריו שר ההגנה, לויד אוסטין. בקרוב יגיע כנראה הנשיא ביידן בכבודו ובעצמו. בין לבין הגיעו שתי נושאות מטוסים, לכל אחת שייטת עוצמתית בליווי. והם לא באים לכאן סתם. בלינקן לא מפיק הנאה מיוחדת מלרדת למקלט באמצע פגישה עם ראש הממשלה, כי חמאס שיגר מטח רקטות. האמריקאים נמצאים פה כי גם הם יודעים שנתניהו לא כשיר. גם הם יודעים שדרוש כאן מבוגר אחראי. שאין על מי לסמוך. שהקברניט שיכור.
בלינקן, על פי דיווחים, משתתף בדיוני קבינט המלחמה. הנשיא ביידן מתראיין בענייננו פעמיים ביום בערך. זה מתחיל להזכיר את הרכבת האווירית של בכירים אמריקאים לפני יותר מעשור, כשהם חששו שנתניהו יתקוף באיראן. חששם אז היה מיותר. לנתניהו לא היה אומץ לתקוף באיראן. עכשיו, הנסיבות שונות. זה לא שנתניהו פתאום מצא אומץ. הוא לא. הוא פשוט איבד את יכולת הניהול השקולה של האירוע. ולכן, האמריקאים לא זזים מכאן. הם לוקחים אחריות. כי נתניהו לא לוקח.
ראש השב"כ רונן בר, באיגרת נוקבת לפקודיו, קיבל אתמול על עצמו את האחריות לכישלון השב"כ באספקת התראה למתקפת חמאס: "כמי שעומד בראש הארגון, האחריות על כך היא עלי". דברים דומים מאוד אמר כמה ימים קודם הרמטכ"ל, רב אלוף הרצי הלוי. גם אגף המודיעין של צה"ל, הכפוף אליו, כשל במשימה.
שניהם, ראש השב"כ והרמטכ"ל, בעצם הניחו מכתבי התפטרות מושהים. מה שחסר עליהם הוא רק התאריך. שני המפקדים האלה, מהטובים ביותר שהיו לנו, אינם מתכוונים להתנער מאחריות או לברוח ממנה. הם לא עשו קריירה מהימלטות, אלא מהסתערות. עכשיו הם מנהלים לחימה. המסקנות יחכו לאחר-כך. האחריות המוקדמת שנטלו על עצמם, חשיבותה ערכית ומוסרית. עם המנהיגות, מגיעה גם האחריות. היא מובנית בתוך התפקיד. היא מובנת מאליה.
רק לאדם אחד אין אחריות. מה לו ולאחריות? הוא מעולם לא לקח אחריות על כלום. לא על האסון במירון ולא על השריפה בכרמל, לא על הפיכתה של איראן למדינת סף גרעינית ולא על השחרור האסוני של מעל אלף רוצחים בעיסקת שליט. הוא תמיד ימצא על מי להטיל את האחריות. מדובר באלוף העולם להטלת אחריות למרחקים ארוכים. כשמחלקים כבוד, קרדיטים או קופונים, הוא בראש התור. הוא היחיד בתור. כשמחפשים אחראי לכשלונות, הוא נעלם ואיננו.
רעייתו של האיש הזה, בשיחות סגורות, מאשימה את כולם. הרמטכ"ל וראש אמ"ן וראש השב"כ, זה הם שאחראים לברדק. בעלה בסך הכל עשה מה שהם ציוו עליו. זה לא הוא, זה הם. מכונת הרעל שלו מפיצה, בתשלום, פוסטים שמטנפים את ראש אמ"ן. שופרותיו החלודים והמחרידים בתקשורת מטנפים בעקביות את מפקדי הצבא ומערך המודיעין. העסקנים הירודים שמקיפים אותו, גוערים בשרים הבודדים שכן הצליחו ללרלר משהו על אחריותם. אסור לתת לאש להתקרב לגלימת המנהיג. מי שרוצה לקבל על עצמו אחריות, שיתרחק.
צריך לזכור שהאיש הזה לא הקים מעולם ועדת חקירה ממלכתית. הוא ראש הממשלה שכיהן בתפקיד יותר מכל אחד אחר, אבל הוא לא העלה בדעתו להקים ועדת חקירה כלשהי. גם לא אחרי האסון האזרחי הכבד ביותר בהסטוריה, במירון. אין מה לחקור. הכל ברור: זה לא נתניהו. כל השאר, לא מעניין.
מה שמדהים זה שהוא חושב שגם הפעם זה יצליח. גם הפעם הוא יצליח לאחז עיניים. גם הפעם הוא ימצא את הקורבן התורן להפיל עליו את התיק. גם הפעם הוא יחמוק איכשהו, בתעלול אופייני מסמר שיער, אל מחוץ לטווח השגתה של האויבת הגדולה ביותר שלו: האחריות. אבל הוא טועה.
אנחנו לא נרפה ממנו, עד שיודה במובן מאליו: הוא האחראי העליון. הוא ראש המדינה. הוא ראש הממשלה. הוא לא צנח לתפקיד חצי שנה לפני האסון, הוא אוחז בתפקיד הזה, מולחם אליו, נאחז בו, למעלה מ-15 שנה. בכל השנים האלה הוא בעצמו גיבש את האסטרטגיה הבולטת ביותר של ממשלו: הברית עם חמאס. הוא הודה בזה, אנשיו הודו בזה, הוא אמר וכתב והטיף ולימד את זה: צריך לחזק את חמאס ולהחליש את הרשות הפלסטינית. בשיטה הזו, של הפרד ומשול, הוא קידש את הסטטוס קוו ואת הסטגנציה. לא לעשות שום דבר חוץ מלהעביר את הזמן.
את האסטרטגיה הזו לא הגה אף רמטכ"ל, ראש שב"כ או גורם צבאי אחר כלשהו. צה"ל ומערכת הבטחון מקבלים את הדירקטיבה מהדרג המדיני. הם מקבלים את הפקודה ואמורים לבצע אותה. כשהוא הדליף את המצגת של צה"ל, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", שלפיה כיבוש עזה יעלה ב-500 הרוגים, הוא רצה להסתתר מאחוריה כדי להסביר לציבור מדוע הוא שוב בורח, שוב נמנע מפעולה, שוב מפר את הבטחת הבחירות שלו מ-2009.
מסע ההיחלצות הזה נגמר, מר נתניהו. כל חייך חמקת, נמנעת וברחת מהאחריות. בסופו של דבר, היא השיגה אותך. חבל שהמחיר שאנחנו משלמים על המירוץ הזה, כבד כל כך.